גם כשאני מוקף באנשים,
החלל נותר שחור.
התהום פעורה וחלולה, והבדידות מהדהדת בה,
חוזרת אליי מכל כיוןן.
ודבר לא נשאב אל תוך הריק הזה
וזה הופך מעיק.
אני מסוגל לסבול את השהייה הזו באמצע המדבר פחות ופחות.
אני מביט בה, מנסה להיאחז בקצות הציפורניים,
להתלות, להמשך החוצה מן התהום.
או שמא למשוך אותה אל תוך התהום שלי, כדי שתהיה ריקה קצת
פחות.
כדי שהמרחק ביני ובין כל היתר יצטמצם.
כדי שיהיה קצת פחות קר כאן, במערה החשוכה הזאת.
לעזאזל האהבה, לעזאזל הזיונים. זה כבר פחות חשוב.
שיהיה מושא רגשי. משהו להתייחס אליו, להרגיש אליו.
משהו אמיתי, מוחשי, קרוב - במרחק נגיעה.
לשלוח יד בחשכה ולגעת במשהו חם, אמיתי.
נמאס לנופף בידיים באפלה, כמו דמות מצויירת שהולכת באוויר,
ומנופפת מהר מדיי בידיים, כדי לא ליפול. ובסוף נופלת.
אלוהים, כמה זמן לא בכיתי באמת.

(2001)