שניים, בשבילי,
זו תחושה של אחדות.
שניים, בשבילי,
זה לא סימן לבדידות.
שניים, לדעתי,
זו בעצם קרבה,
שיעודה,
האהבה.

אחד ויחיד,
בודד הוא, לבד.
אחד ויחיד,
כך הוא לעד?
אחד ויחיד
רגוע ושליו,
הוא אחד ויחיד
עם תקווה בלב.

שניים ביחד,
זה לצד זה,
כנגד הפחד-
עומדים זה עם זה.
האחד,
מתמודד לבדו,
כגיבור,
שומר על עצמו.

אך מה אם פתאום,
בן רגע, הלום,
מתגלה קרבת השניים
רק כחלום?
השניים יחדיו חושבים,
"נאהב.."
אך הלב מרגיש נואש..

וכשרגע האמת מגיע,
לפתע הם חושבים פעמיים..
האם השניים באמת טובים מן האחד?
או שהאחד טוב מן השניים?

הם מאבדים את הכל,
כאילו לא היה.
ופתאום זה חסר, הקרבה דעכה..

ועכשיו הם בדד,
אחד ויחיד,
קשה להתמודד עם הפחד לבד,
אבל רגוע ושליו,
עם תקווה בלב,
מחכים לאמיתי שיבוא,
האוהב.

וזה שהיה תמיד
אחד ויחיד,
מצא לו חבר לכבד,
אך לא פוחד לאבד,
מאחר והוא מכיר בדידות.
יודע התמודדות.
אז בטוח במעשיו- קדימה, הוא ממשיך,
וכבר לא פוחד לבדו,
אפילו כשמחשיך.