היא לא דיברה איתו הרבה. אפילו את שמה הוא שמע ממישהו אחר,
מישהו שקרא לה ונופף בלבביות מעברה השני של המסילה בתחנת
המטרו. הם עלו למעלה והוא נתקל בה במדרגות. מי סקוזי, זה מה
שהיא אמרה, ומשם הם המשיכו כאילו ביחד, כאילו לא, לרכבת,
לנאפולי לנמל, לסירה. היא לא שאלה והוא לא ענה.

במיטה היא הייתה כמו חיה פצועה. צעקות ההנאה נדמו לו כזעקות
כאב וזעם, הציפורניים החורשות תלמים בגבו, הבעיטות המפותלות
ואגרופיה הקטנים המכים בו בטירוף.

אחר כך כשישבו על הסיפון ופיצחו צדפות טריות היא התחילה גם
לדבר. קצת. בעדינות, כמעט ביישנות, עדיין מודדת מילים, מעדיפה
קשר עיניים, פנים, הבעה.
בשבילו זה היה חדש, התקשורת בין הדייגים הייתה ורבלית סתמית
ושטחית. באותם בין ערביים נדמה היה לו שהנה נגלה לפניו מימד
חדש של חייו, גם הים הפך לפתע ליותר עמוק.

מאוחר יותר באותו החודש הם התחתנו. השופט שהשיא אותם שאל כמה
שאלות. הם ענו כמה תשובות וחתמו. אמא שלה באה.
ואחר כך פנו שלושתם לאכול. בנמל על הסיפון. מה יש?

שמונה חודשים אחר כך האמא שלה נפטרה ולהם נולד בן.

עברו עוד כמעט חמש שנים עד שהם עזבו אותו. ואחריהן עוד שמונה
עד שהוא הסכים לעזוב אותם.