א.
השקט נכנס כמו אופנוע
חילזון אל הדממה של
שעת ההחלמה,
האשמות כבר לא נאחזות
כקרס בנשמה, הראש
ניתק ממקומו כמרחף.

אימה נעימה אוחזת
בי בעדינות, הקרח הדק
ביני ובין האחרים, הפחד
האמיתי וחסר הביסוס
של הלבד, מגעו של מי
בזרועי, החמימות האקראית,
הדאגה - ימים נחסכים בשלווה
תחת האור הרך.

קולו של מטוס נוגע בליבי
והאוטובוסים כרכבות,
אני שט, קולות שצפים בחלל.


ב.
יום אחד אתה נועז להושיט את ידך
מחוץ למטווחי גופך, משתנה
ככל האחרים אותם אתה
נוצר, את שמם אתה לוחש,
ידם הארוכה מצליחה למשות
אותך מחיקך המסוגר,
מכאיבה ומלטפת.

השקט נופל בטיפות קטנות
של רעשים, האוטובוס נעצר בתחנה,
אתה נשמר מאהבה
כמו גשם אבל נודר שלעולם
לא תעמוד קר רוח בפניה
כמו עכשיו,
חוסר הביטחון
שהוא ההימלטות מפני עצמך,
הרוח בצמרות,
אתה שט מסביב ככבש -
הכל כה ברור כאשר אתה מוכן לכך.