האמת? ממש לא אכפת לי מה אנשים חושבים על המראה שלי. כל עוד הם
לא שופטים אותי על פי המראה שלי. אבל כרגע זה יותר מדיי
אידיאליסטי לחשוב ככה. בגיל הזה כולם שופטים לפי המראה. אתה לא
שומע בת אומרת "תסתכלי עליו, הוא נראה כל כך אינטליגנטי!" הפעם
היחידה ששמעתי את זה היה אתמול, ואני אמרתי את זה על איזה אחד
שראיתי בטלוויזיה. אפילו לא בת. סתם איזה אחד שנתפס בטעות על
תוכנית משעממת על פוליטיקה בשלוש אחרי הצהרים. בזמן האחרון אני
שם לב שאנשים מתחילים להתייחס אליי כאילו אני לא שם. רואים ישר
דרכי. אפילו אלה שאני מחשיב בתור ידידים וידידות, מסתכלים ישר
דרכי. והאמת שזה מדהים אותי איך אפשר להסתכל ישר דרך מישהו
בגודל שלי. בעיקר מישהו עם מראה יוצא דופן כמו שלי. שיער
בלונדיני גדול כמו כרית, גבות גדולות, פצעי בגרות. וזה רק
הפרצוף. אבל אני לא אכנס לפרטים. באותו היום שראיתי את התכנית
פוליטיקה הזאת, קלטתי כמה שאני תלוי על אחרים. למרות שאני
מחשיב את עצמי בתור עצמאי ואחד שלא אכפת לו מה אחרים חושבים
עליו, הבנתי שאני עדיין תלוי מאוד על חברים. דוגמה, ברגע זה
בדיוק אני מחכה שאחד מהחברים שלי יתקשר אליי לקבוע אם נפגשים
או לא. אם אני הייתי מתנהג כמו מי שאני חושב שאני לא הייתי
בכלל בסיטואציה הזאת. הייתי למשל בעיר, מסתובב, לבד, אבל
עצמאי. בודד, אבל לפחות עומד על מה שאני חושב. לפחות אני יודע
איפה אני עומד בעולם - עם עצמי. אבל אי אפשר להמשיך ככה כל
הזמן, באיזה שהוא שלב הלחץ גדול מדי בשביל לחשוב שאני עושה
לעצמי טוב, וזה מה שממש מעציב אותי. שאני לא יכול אפילו להמשיך
לדבוק במטרה כל כך חשובה כמו לשמור על עצמאיות.
אבל לא נורא, לפחות התוכנית של הפוליטיקה נגמרה.


נא להתעלם מהסיפור הזה, לא יודע מה חשבתי