"ממה את כל כך מפחדת?" הוא שאל.
ותמיד בנימה הזאת, בקול הרך והעדין- שגורם לך להרגיש שאת באמת
רוצה לענות. בחצי חיוך מתקתק כזה- שגורם לך לרצות לגעת,
להיפתח. ותמיד במבט הזה, מבט חודר- שגורם לך להרגיש חשופה
ושאין לך לאן לברוח.
ואת רוצה לענות, ואת גם יודעת שהוא יבין, אבל אולי זה מה
שבעצם מפחיד אותך יותר מכל. ההבנה שלו.
ואת רוצה להגיד לו שאת מתחרטת שפגשת אותו, שאת מתחרטת שאת
מכירה אותו ושהכי את מתחרטת שענית לו בכל שאר הפעמיים.
והוא נוגע, וזה כל כך מפחיד, כי זה כל כך נכון וכל כך אמיתי.
וכל נגיעה חודרת עמוק עמוק. ונשארת שם.
ואת מעדיפה לברוח. כן, יותר קל לך לברוח. כי כשאת בורחת ונעלמת
בתוך עצמך, הכל טוב ומוגן. ואת גם יודעת שכל כך מוגן שם, שאף
אחד לא יכול להיכנס. טוב, לפחות פעם ידעת.
ומהרגע הראשון, הוא הצליח לגעת שם. לשלוח אצבע.. ולאט לאט עוד
אחת ועוד אחת.
ומצד אחד, היא לך טוב, ואהבת את זה, ורצית שיכנס עוד, שיכנס
כולו- שיראה את הכל. את כל ה'בפנים', את כולך, שיהיה הראשון
והיחיד שיראה. וזה היה סוחף. ורצית עוד.
אבל מצד שני, פחדת. והפחד גבר על תחושת ה"עוד". כי החומות שלך
התחילו לקרוס ולהרס, והמקום שלך כבר לא היה בטוח כמו פעם.
הרגשת חשופה ועירומה. ופחדת, כל כך פחדת.
היית יושבת, דוחפת את ראשך בין שתי רגלייך,ומנסה שוב להיכנס.
להיכנס פנימה. ולא הצלחת. וישבת והתנדנדת מצד לצד, וניסית לשכב
או לעמוד, ולא הצלחת.
וברגע הזה נשכבת ביאוש על המיטה, ופתאום הרגשת מין רטיבות בעין
השמאלית, ונבהלת. ולא הבנת מה קורה ומה לא בסדר איתך. אחר כך
גם העין הימנית נהייתה קצת רטובה. ואז עוד טיפות פרצו מן העין
השמאלית, ואחר כך גם מהימנית. הרגשת את הלחיים שלך רטובות,
ובמהירות גם נזלו להן טיפות על הריצפה. טיפה טיפה. וכל כך מהר.
וכל כך הרבה. ולא הצלחת לעצור אותן. וכשניסית לעצור, רק יצאו
עוד טיפות. וזה לא היה בשליטתך. ניסית אפילו לטעום אחת, והיא
הייתה כל כך מרה.
לאחר זמן מה, הבנת שבכית. ונבהלת, ועוד יותר פחדת.
כי זה אף פעם לא קרה לך, אף פעם לא בכית.
ואז האשמת אותו, והבנת שהכל בגללו, ורצית להתנתק ממנו ולא
לראות אותו שוב, כי הוא הגורם לכל זה. ורצית שוב להיכנס לתוך
עצמך, ולא יכלת. והכל בגללו.
והימים עברו, ובכל יום בכית יותר ויותר. וכולך היית רטובה
מהדמעות. ולא רצית לזוז; לא לקום, לא לאכול, ואפילו לא לנגב את
הדמעות.
וככה הפחד ממנו (שהרי הוא זה שגרם לך להרגיש ככה) והפחד
להרגיש, גבר וגבר. והתעלמת, והתחמקת. ולא נתת לו שוב להיכנס.
עברו כמה שבועות, ומתוך מין... תקראו לזה אינסטינקט, התחלת
לבנות חומה חדשה. וזה היה קשה. נאלצת לבנות את החומה הזאת-
לבנה לבנה. וזה היה באמת קשה.
היו פעמים שחשבת עליו, ולפעמים גם בכית עליו, אבל מיד הפסקת את
המחשבות, ובבכי כבר הצלחת לשלוט.
כי הרי חשבת שאלו החיים, ושזאת הדרך הנכונה, הבטוחה והטובה
ביותר. לא הכרת שום דרך אחרת, ופחדת להכיר. והרי לא היה לך
אכפת ללכת בדרך הזאת, כי היא גם הייתה הקלה ביותר.
והשברירות הזאת חלפה, שוב הייתה לך חומה חדשה. אבל לא היית
מאושרת. למעשה לא הרגשת כלום. הכי קרוב להרגשה- הייתה תחושת
ההקלה.
ובאותו רגע, כשהוא עומד ושואל אותך "ממה את כל כך מפחדת?", את
רוצה לצעוק לו את כל זה, לספר לו מה עבר עלייך ולספר לו כמה
שפחדת, ושפחדת ממנו. ואת גם בטוחה שהוא היה מבין את הכל, ונוגע
ומחבק.
ואז את נזכרת בשבועות האחרונים, בתחושות והרגשות האלה שמעולם
לא הרגשת, ושכל כך פחדת, ושלא רצית להרגיש.
ואת מרגישה דמעה שעומדת על קצה העין השמאלית, אבל מהר
מאוד-במין דרך על טבעית- את מצליחה לדחוף אותה פנימה.
ואז את מסתכלת עליו, ושוב- במין דרך על טבעית- את מדחיקה את
הכל. מסתכלת למעטה, בולעת את הרוק ואיתו את כל הרגשות שלך.
ואז את שוב מסתכלת עליו, מסתכלת עליו בעיניים והולכת צעד
לאחור.
האפאטיות חוזרת.
"אני לא מפחדת מכלום" |
