ORION, MY BELOVED
כשאני יושבת וכותבת דברים אלו, אוריון קורא לי. קולו נשמע
מרוחק, אבל בחשיכה הגמורה ובדממה רק הוא נשמע. בקרוב אני
אלך אליו. אני אפתח את הקבר, אפשוט את בגדי, ואשכב לצידו. אין
לי ברירה, אתם מבינים, אוריון קורא לי.
ואני חייבת לבוא.

כותונת הליל הלבנה שלי מתנופפת קלות כשאני יוצאת החוצה, אל ליל
הירח החשוך, ומתיישבת מתחת לעץ האלון העתיק, מקשיבה לצללים
העוטפים אותי. הכוכבים כבים אט אט, וחשיכת קבר עוטפת אותי,
קרירה שלווה ומרגיעה.
אני עוצמת את עיני ומרגישה את ידיו מלטפות את פניי , מחליקות
לאורך כותונת הלילה, מרגישה את מגעו הקר מכשהוא נוגע בגופי
הערום מתחת לכותנת. אני פותחת את עיני ואין כלום- חשיכה!
אני מחייכת וחוזרת לחדר. הלילה הזה אעזוב את גופי ואתאחד עם
אהובי. קריאתו, הקריאה שמעבר לקבר נשמעת בבירור כעת.
עליי למהר כעת, הזמן יבוא במהרה.

נפגשתי עם אוריון לפני שלוש שנים בדיוק.
התאהבנו והיינו מאושרים. עד שמצאו אצלו את המחלה. הוא החוויר
כששמע את הבשורה, ואחז בי.
שבועות הוא הסתובב כך, לא חי ולא מת, נשימתו מתאדה באוויר
הלילה הקריר.
ואז קיבלנו את החבילה. זו הייתה חבילה קטנה, עטופה בנייר עטיפה
שחור. על העטיפה הייתה הכתובת  של הבית ושמו של אוריון. לא היה
מען חוזר, אולם בצידה של החבילה הייתה הכתובת "לאוריון מה.פ.ל"
לא ידעתי על מה מדובר, אבל נראה היה שאוריון ידע, ולכן עצמתי
עין.
בתוך החבילה היה ספר קטן, כרוך במה שנראה כעור עתיק, ועליו
כתובת בשפה שלא הכרתי. אוריון אמר שהייתה זו יוונית.
הצצתי בפנים הספר רק פעם אחת, מעבר לכתפו של אהובי כשקרא בו,
אולם המילים לא היו ברורות לי- הן התחברו אחת לתוך השנייה,
נקטעו בפתאומיות לטובת שרטוטים שונים- מעגלים ופנטגונים ,
אוקטגונים ועוד מיני צורות משולבות לתוך עצמן ולתוך הכתב
במעיין קקופוניה חסרת פשר. ראייתי נתערפלה מחוסר הבהירות של
הכתוב, והפניתי מבטי , מסוחררת.
לא נראה היה שלאוריון זה מפריע- הוא קרא בספר ימים כלילות,
יושן מעט וכמעט לא אוכל. הוא החוויר ונהפך לצל, שקט תמיד,
נשימתו המהוסה מקוטעת ורדודה. בחודש הבא כמעט שלא דיברנו- נראה
היה שלמרות שהוא היה לצידי, קרוב מספיק להרגיש את שערו על פניי
וריח גופו ומגעו, לא היה אוריון פה. יום אחד העיר אותי אהובי
מאוחר בלילה. הירח זהר בבהירות אותו לילה, מעיר את פניו
החיוורים ואת ידיו הצנומות, שלדיות כמעט. לקח לי שנייה להבין
שאוריון לא ישן כלל, ואני נרדמתי בודדה במיטתי. פניתי אליו
לראות מדוע העיר אותי, ומיד שמתי לב להבעה הלהוטה שעל פניו.
עיניו היה מפחות גחלים עמוקות לעין שיעור, ובערו כעיניו של
חולה קדחת. ידיו רעדו כהוא נגע בי, שפתיו היו כחלחלות ויבשות,
והוא התקשה לעצב בפיו את המילים. המילים שאזכור תמיד. הוא אמר:
" אני צריך לעזוב. האם תבואי איתי?" הוא ליחלח את שפתיו ." האם
תהיי אהובתי לנצח? נחיה לתמיד באין שמעבר לקבר. את תהיי אהובתי
הנצחית ואני אהיה איתך, תמיד." הוא חייך חיוך מעורר
חלחלה.צמרמורת עברה בגופי. שמתי לב שהוא אוחז בידו את הספר ,
מלטף אותו קלות באצבעותיו. הוא עקב אחרי מבטי וחייך. הוא אמר:
" הוא היה מטורף. מטורף מרוב אמת ושיכור מרוב דעת. אבל הוא
צדק, המסכן" הוא צחקק."המוות לא יקטע את אהבתנו. האם יכול
המוות לאהבה אמיתית, לאהבה טהורה?" הוא שאל, ואני לא ידעתי מה
לענות. למען האמת , הוא הפחיד אותי. גופי רעד מגווני קולו
כשהוא המשיך לדבר." כדי להסיר את המסך  צריך רק למצוא את
המפתח. והנה הוא פה..." הוא הוציא חפץ ממגירת השולחן הסמוך.
הייתה זאת  סכין עתיקה, והוא אמר  שהיא עשויה מכסף. הוא אחז
בידי והוביל אותי לחורשה שמחוץ לביתנו, החורשה שאליה אני הולכת
כעת להצטרף אליו.
שם עמד קבר לא מסומן. הוא היה רחב מאוד ועשוי ממה שנראה היה
כאבן לא מסותתת, כעין פיסת סלע עם מקום משכב בתוכה.
הוא הראה לי את הקבר שבו נישן לנצח, חבוקים זה בזרועות זה

לאחר מכן נסענו לזמן מה לפרובידנס. הסתובבנו סתם כך, מבקרים
במקומות שונים ומשונים. ביום האחרון נכנסנו לבית הקברות,
ואוריון הניח זר של שושנים אדומים על קברו של ה.פ.ל, הוא בכה
קצת, ואז הלכנו.

כשחזרנו הלכנו ישר לחורשה. הירח המלא לעג לנו והאיר בבהירות את
האבן הגסה. אוריון נישק לי , ואז חתך את ורידיו ונשכב בקבר, לא
לפני שהוא נותן לי את סכין הכסף המוזרה- מפתח הכסף, כך הוא קרא
לה.
עמדתי שם זמן מה והבטתי בו. כה שלו, פניו חלקים ולבנים. סגרתי
את הקבר, השלכתי את הסכין על האדמה, ועזבתי אותו, מתייפחת.
המוות הביט בי, ולא יכלתי לו. ברחתי.
אולם היום, היום אינני עומדת לברוח יותר. אוריון קורא לי. הוא
קורא לי כבר מזמן. עכשיו אני עומדת להתאחד איתו בחיק    
האדמה.

וכך היא יצאה מן הבית, לבושה בלא יותר מכותונת ליל דקיקה.
בהגיעה לחורשה היא מרימה את  הסכין הכסופה ומביטה בה...
ואני רושם הכל בספרון עור קטן, מחייך בעגמומיות.

הרמתי את סכין הכסף וקירבתי אותו לידי, מביטה בקבר הפתוח.
אהובי נראה שלו בדיוק כבאותו ליל, חיוור ויפייפיה. חתכתי את
ורידי ונשכבתי בחיקו. הוא עטף אותי ואהב אותי. העפתי  מבט
אחרון אל מחוץ לקבר וראיתי שם איש גבוה וחמור סבר, מביט בי
ורושם בספרון עטוי עור. דמותו הלבושה חליפה שחורה מיושנת נראתה
בבירור אפילו לאור הכוכבים המעטים שזרחו עליי.לרגע נדמה היה לי
שחיוך עלה על פניו, ואז הוא לקח את מכסה הקבר וסגר אותו. בחושך
אני רואה כרגע את אהובי, דמי זורם על גופו הקר. אני עוצמת את
עיני והחשכה מקיפה אותי באהבתה הדוממת.

עמדתי ורשמתי. עוד סיפור שלא יתפרסם לעולם. סגרתי את הספרון
ושמתי אותו בכיסי. נכנסתי לתוך הבית ולקחתי חזרה את    מתנתי,
מביט ברעד מה בספר העתיק. חזרתי לקבר ולקחתי את הסכין. עמדתי
שם דקות מספר ונפרדתי מזוג האוהבים. ואז עזבתי אותם, נעלם
בקלות בליל האפל, מביט רק פעם אחת פעם אחרונה בקבר הקריר
והמזמין.

סוף.

תודה לה.פ.ל