היא חוזרת הביתה מארוחת צוהריים של יום שישי אצל הוריה, נכנסת
לדירה החשוכה שלה ומדליקה את האור בסלון, נזרקת מותשת על הספה
אחרי שבוע שלם של עבודה ולימודים, אחרי עוד שובע של.. שגרה.
מדליקה את הרדיו ונכנסת לחדר השינה שלה ומחליפה לטרינינג. היא
חוזרת לסלון עם התיק שלה ומוציאה משם את הספרים שלה והקלסר.
עוד עבודה. לנתח את המאמר הזה ולכתוב על הספר ההוא. כבר שנתיים
שהיא לומדת את המקצוע הזה. פסיכולוגיה. שנתיים וכבר נמאס. היא
מרגישה שהיא קורעת ת'תחת כדי להוציא ציונים טובים והיא כבר
שכחה למה היא הלכה ללמוד את זה. אה כן, היא פעם רצתה להיות
פסיכולוגית. ועכשיו? עכשיו היא לא רוצה להיות כלום, אין לה
שאיפות לעתיד, הכל זמני- להוציא ציון טוב בעבודה הזו, להצליח
במבחן הבא, לשמור על התקציב, לשמור על הדירה מסודרת ונקיה,אבל
מעבר לזה? היא כבר שכחה מה יש מעבר לזה.
העפרון רץ על הדף והיא ממלאת שורות בתיאוריות שקראה, במחשבות
של אחרים. ובראש שלה? בראש שלה צצות כל המחשבות שבמשך השבוע
נדחקות לשוליים. גם עכשיו היא מנסה להזיז אותן כי אין לה כוח
לחשוב את המחשבות האלה, היא לא זוכרת איך מתמודדים עם מחשבות
ורגשות.
היא קמה לעשות לעצמה כוס תה ובדרך למבטח איתמר מתקשר. "היי
בובה, את באה אתנו לברבי? יש הופעה של עיברי" התשובה שנמצאת
אצלה באוטומט היא "לא". כמו בכל שבוע שיש משהו לעשות והיא
מסרבת. כמו שכל שבוע איתמר מתעצבן שהם כבר לא מבלים. היא
מזכירה לו שהם אוכלים כמעט כל יום צוהריים ביחד אבל היא יודעת
שהוא לא קונה את זה. "שרוני, זה לא הולך ככה. כל יום שישי את
צריכה ללמוד, או שאין לך כוח. את אוהבת את עיברי לידר, בואי
איתי..." הוא כבר מתחנן אליה והיא לא יודעת מה להגיד לו. היא
יודעת שהיא תוכל לסיים את העבודה גם מחר וכלום לא יקרה והיא
יודעת שאיתמר באמת רוצה שהיא תבוא. אז היא מסכימה, היא יודעת
שיעשה לה טוב לשמוע קצת מוסיקה ולשבת עם איתמר, אולי לשתות
קצת. בטוח לשתות קצת, אבל למה קצת? אם כבר אז לשתות הרבה. היא
לא יודעת איך לצאת בלי לשתות. זה הרגל שהיא לא יודעת איך
להיפתר ממנו, ויותר מזה היא לא רוצה להיפתר ממנו. היא עושה
לעצמה את התה ומתיישבת עוד קצת על הסיכומים שלה, סיימה עוד
אספקט של המאמר. אחר כך היא נכנסת למקלחת, מתמסרת לתחושה של
המים החמים ששוטפים ממנה את כל הלחץ וכל מה שמכביד עליה במשך
השבוע, חופפת את שיערה הארוך היפה שאסוף כל השבוע כדי שלא
יפריע, משחררת אותו כמו את נשמתה. לאחר מכן היא יוצאת מהמקלחת
ומתבשמת קצת, לובשת "בגדים של יציאות" כמו שקראה להם ואז יוצאת
החוצה ומחכה למטה עד שאיתמר בא לאסוף אותה. אחרי כמה דקות הוא
מגיע והיא כבר שומעת את המוסיקה מהאוטו שלו, כרגיל רוק כבד או
טראנסים. "עוד מישהו בא?" היא שואלת. "דברתי עם שירה ותומר, הם
אמרו שהם כנראה באים וליטל עדיין בהתלבטויות." היא הנהנה בראשה
והסתכלה על הכביש. האמת שלא היה לה כל כך אכפת מי יבוא. איתמר
היה החבר האמיתי היחיד שלה באותה תקופה. ולמרות שהיה לה נחמד
עם שאר החברה היא ידעה שבסופו של דבר זה סתם יתסכל אותה. שירה
ותומר היו נשואים כבר כמה חודשים והאושר שלהם גרם לה להרגיש
קטנה וחסרת כל, וליטל... ליטל הרקדנית.  שלפני חודש טסה לחו"ל
עם הלהקה ועוד חודשיים יש להם בכורה. והדיבורים על בת שבע כבר
יצאו לה מכל החורים, ובעיקר כשהיא שומעת כמה שליטל מאושרת מזה
שהיא עושה את מה שהיא אוהבת, מזה שהיא חיה את החלום שלה.  רק
לאיתמר יש חיים כמו שלה, פשוטים ולא מעניינים במיוחד. הבדל
העיקרי ביניהם הוא שאיתמר נהנה גם ככה מהחיים. תמיד היו לו
אנרגיות, תמיד הוא רצה לצאת ולבלות, תמיד היה לו כוח "לעשות
משהו".  היא חשבה על זה בזמן האחרון, שבטח נמאס לו ממנה, מזה
שהיא אף פעם לא במצב רוח ותמיד אין לה כוח. אבל כל פעם מחדש
היא ראתה שלא נמאס לו ושהוא אוהב אותה כמו שהיא ושהוא יהיה שם
בשבילה לא משנה מה קורה או לא קורה. הם כבר התקרבו לברבי, היה
שיר שהיא אהבה בדיסק של איתמר וכשהם יצאו מהמכונית הם רקדו
ושרו את השיר. הרגישו כמו פעם כשהם היו בתיכון והיו יוצאים
לרקוד. פתאום היא התגעגעה לימים האלה כל כך, לקלילות שהיתה בה
אז, לאנרגיות שלא נגמרו... לשמחת החיים.
שירה תומר וליטל לא באו בסוף וזה די שימח אותה. בכלל מרגע שהם
נכנסו מצב הרוח שלה השתפר והוא רק הלך והשתפר ככל ששתתה יותר.
מתישהו באמצע ההופעה היא התחילה לדבר עם מישהו, שניהם היו קצת
שיכורים ובסוף ההופעה של עיברי הם הלכו לאיזה מקום להתמזמז.
כמו בתקופת התיכון שלה...
אחר כך איתמר מצא אותה והם חזרו הביתה כבר לפנות בוקר. שרון
נשפכה על המיטה שלה ואיתמר שיחסית אליה היה פחות שתוי הלך
להכין להם קפה. היא נרדמה ממש מהר ואיתמר כיסה אותה והחליט
להישאר לישון כי ממש לא היה לו כוח לחזור הביתה עכשיו.
בבוקר היא התעוררה עם כאב ראש ענקי וישר הלכה לקחת כדור.
בינתיים איתמר הכין להם ארוחת בוקר. אחרי שהיא הצליחה להתעורר
לגמרי היא הודתה לאיתמר על זה שהוא נשאר ושהוא עוזר לה. כרגיל
הוא חייך ואמר שהוא תמיד כאן. והיא, כרגיל, שמחה לשמוע זאת.
אחר כך היא ראתה את הספרים על השולחן בסלון ואת החשבונות שהיא
צריכה לשלם. פתאום היא נשכבה על הספה והחלה לבכות, כמו ילדה
קטנה. בכתה כמו שלא בכתה כבר הרבה זמן, שיחררה הכל לתוך הבכי
הזה. איתמר ישב לידה וחיבק אותה. נתן לה לבכות בלי לשאול שאלות
ורק אחרי שקינחה את האף ולקחה נשימה עמוקה הוא שאל מה קרה. היא
הסתכלה עליו ולא היתה בטוחה מה להגיד. הרבה זמן שהיא לא נתנה
לעצמה לדבר על מה שהיא מרגישה, שהיא לא נתנה לעצמה להרגיש
בכלל, ופתאום הכל יצא ממנה. דברים שהיא לא ידעה ממש מהם היו
ואיך הם הפריעו לה.
"איתמר, אני לא חיה את מי שאני באמת. ככה לא רציתי שהחיים שלי
יראו. אני לא יודעת אפילו בשביל מה אני לומדת. אני הרי לא רוצה
להיות פסיכולוגית, והעבודה שלי... אני לא רוצה להיות מזכירה
במקצועי, אני יותר מדי טובה בשביל זה. והשגרה הזו. השעות
הקבועות, הימים הקבועים, אותם אנשים.. הכל אותו דבר. ואפילו
היציאות הפכו לשגרה. אני לא חיה. אני פשוט לא חיה. אני כולי
תשישות אחת גדולה שמכסה על מי שאני. מישהי עם חלומות. אבל אני
כבר לא זוכרת מה היו החלומות שלי... אני לא זוכרת. אני כלום
איתמר, אני רובוט..."
איתמר הסתכל עליה, עמוק לתוך העיניים שלה וניסה למצוא משהו אחד
שיוכל להגיד כדי לעזור לה. אבל הוא ידע שאין לו מה להגיד. הוא
כבר לא יוכל להציל אותה. הוא ידע שהוא מסתכל על בחורה מתה...
השגרה הרגה אותה.