"And I give up forever to touch you"
כבר וויתרתי מזמן על זה... כמעט מהתחלה.
אבל את יודעת, אף פעם לא הייתי טובה בציור הקו הזה שבין
החלומות שלי למציאות.
כל החיים שלי הם סרט ענק, במה מפוארת שרק מחכה שיציגו עליה.
בתוך הראש שלי חלומות הופכים למציאות, הכל מתערבב כמו בבלנדר
ענק עד הרגעים האלה של ההתפכחות. שאני שמה את החלומות בצד,
מכבה את האורות על הבמה ועוצרת את הסרט.
והוויתור הזה, זה לא אני.
אני לא מוותרת.
אם אני רוצה משהו אני אלחם עליו. ככה אני, אולי נלחמת בטחנות
רוח אבל נלחמת. נגד כל הסיכויים כנראה.
והפחד.. עליו וויתרתי כבר מזמן, וויתרתי עליו עוד לפני שאימצת
לך פחד משלך.

אז וויתרתי. כי הבנתי שאין במה להלחם.
הרי היה ברור מראש שזה רק עוד סרט, שהחיים שלי הם בפנים, ולא
כלפי חוץ.
פחדתי שיקרה משהו ופחדתי שלא יקרה. כל מילה שלי היתה מלווה
בפחד ענק, כל משפט היה מורכב ממילים שמחזיקות את עצמן כנגד
הפחד שלי.
אבל כנראה שלא ידעת שפחדתי, גם כשגמגמתי, כשהורדתי את ראשי ולא
ידעתי מה לומר.
אמרתי הכל. כל רגש, כל מחשבה, כל רצון.  המשכתי להלחם בכלום עד
שהבנתי שצריך לוותר, כי יש דברים שלא יכולים לקרות. גם אם הכי
רוצים.
אז אני הכי רציתי
ואת הכי לא.

אני רוצה לסיים את הקטע הזה עם חיוך. אני מקווה שתקראי את זה.
אני עוד יותר מקווה שלא תבקשי סליחה אחר כך, כי לא עשית שום
דבר רע. וכי סליחה... זה לא מה שאני צריכה.
אז לילה טוב ילדה מהממת... תעצמי עיניים ולכי לישון. אני
מבטיחה לכבות את מסך הקולנוע שמסתתר לו מאחורי העיניים שלי,
מבטיחה להפריד בין החלומות למציאות ולאט לאט לוותר על
החלומות.
בסופו של דבר אני אבין שבחיים שלך אני כבר לא אהיה. ומותר לי
לאהוב אותך, נכון? כי אני מבטיחה לא להגיד את זה.

לילה טוב יפה.
וויתרתי.
תחייכי איתי בבקשה את החיוך הזה שלך...
: )



I fucking miss you..