זוז יהודי! זוז יהודי! זוז כבר או שאני אירה לך בראש! זוז!!!,
כך הדהדו הקולות בראשו של משה שעשה שעמד בתחנת הרכבת החרבה
בפולין, כבר חלפו להם שישים שנה מאז פרצה המלחמה הגדולה.לא אין
הוא מתכוון למלחמת העולם השנייה שכך מכונה בפי כל..הוא מתכוון
"למלחמה הגדולה נגד היהודים" לזה הוא התכוון הוא זוכר היטב איך
הטבחית שלו ירקה לו בפנים ותיארה לו בחיוך כיצד היא הייתה
הורגת אותו אם הייתה יכולה אבל רק ל"רייך" יש זכות לעשות
כן...משה ממשיך לעמוד במקום הזיכרונות מציפים את ראשו...הגדרות
נראות חדשות בעיניו ריח הבשר החרוך עדיין טרי בחיריו..הוא הגיע
לתחנת רכבת כדי להגיד שלום לחברים,להורים,לסבא וסבתא,לאחים.
ולהיפגש עם אחיו הקטן שמשה הצליח להציל במו-ידיו כשהחביא אותו
בתוך הביוב. משה נזכר כיצד כשהם ירדו מהרכבת בא אל אביו מפקד
גרמני שמן וגדול שדחף את אמא לצד אחר של התור ושם היו כל הנשים
של הרכבת, הם אמרו לאבא שהם צריכים אותן בשביל לעבוד. אבא
האמין לכל מה שקרה שם, עד שיום אחד אני מצאתי את השמלה האדומה
של אמא זאתי שאבא קנה לה ליום הולדתה השלושים, שבוע לפני
שהגענו למחנה. לא רציתי להראות לאבא את השמלה, אבל הייתי
חייב...הייתי חייב שיבין שאנחנו חייבים לצאת מכאן!
חייבים!...לאבא לא הספקתי להראות את השמלה אבל הספקתי לראות
אותו ערום, עומד בתור "למקלחת" להתנקות אחרי יום העבודה הקשה
שעבר עליו. אבא לא חזר לביתן אחרי ה"מקלחת" לא..הוא לא, הם
לקחו אותו "לייבוש" בתנורים גדולים ושחורים. אני פשטתי את
החולצה והתחלתי לאסוף אפר מכל מקום שיכלתי להגיע אליו, אולי
האפר של אבא נמצא פה גם חשבתי...., . מעתה נותר עליו לשמור על
שמעיל'ה הקטן שלא יעונה לו כל רע. אך מלאכה זו לא הייתה קלה
כלל וכלל. וככל שעבר הזמן ושמעיל'ה גדל כך רעבונו גדל עד
שלפעמים נצרך משה לתת לו את מנת הלחם היומית שלו וללכת לישון
רעב ודואב מהמכות שקיבל ביום העבודה. משה המשיך לעמוד בתחנה,
מנסה להקשיב ונדמה לו שהוא שומע את קול הרכבת מתקרבת שוב. את
אותם קולות של האנשים היורדים מהרכבת ואת הגיסטפו שצועקים,
הכלבים שנובחים, והתינוקות שבוכים. משה המשיך לעמוד בתחנה,
מחכה ששמעיל'ה יגיע לפגוש אותו. אחרי הכל שמעיל'ה חייב לו את
חייו על שהצילו באותו יום, כן אותו יום שרצו לקחת את שמעיל'ה
ל"מקלחות" להתנקות. משה שהבין ישר כבר ששמעיל'ה לא יחזור אם
ילך "להתרחץ" תפס בידיו של אחיו והסביר לו שהוא חייב להתחבא,
שמעיל'ה לא הבין מדוע פניו של משה כה חיוורות ורציניות. תמיד
סיפר לו משה שזה רק פארק שעשועים שתכף יוצאים, שתכף יפגשו את
אבא ואמא שהכל יהיה טוב. שמעיל'ה לא אהב את הביוב, הוא היה
מסריח ומגעיל. אבל כיצד הוא יכול שלא להקשיב לאחיו הגדול ממנו?
ועוד כשפניו אומרות פחד ואימה, שמעיל'ה לא הבין אבל הוא לא
התווכח. יום למחורת הבין שמעיל'ה שהחברים שלו לא יחזרו, והתחיל
לבכות. משה השקיט את שמעיל'ה והניח מיד יד על פיו של שמעיל'ה.
ואמר לו "עכשיו אתה מבין איפה אנחנו...שמור על עצמך!" שמעיל'ה
הבין, ובכל פעם שהגיע רכבת עם ילדים חדשים היה מזיל דמעות
כשהיה מריח את הריח הטרי של חבריו, הוא ניסה להסביר להם ולעזור
להם ולהגיד להם שלא ללכת למקלחות. אבל הם לא האמינו לו! הרי זה
מעכשיו ביתם ובכל בית מתקלחים כל יום, "חבל שהם לא יודעים שזאת
תהיה המקלחת האחרונה שלהם" חשב שמעיל'ה, משה דאג לאחיו, שאחרי
הכל שמחת חייו יצאה ופרחה לה. משה המשיך לעמוד בתחנה מציץ
בשעון הכיס שאביו נתן לו במחנה, ומחכה לשמעיל'ה שיבוא. שעה
חלפה לה והזיכרונות מציפים את מוחו של משה שעה שלא הבחין ששני
דמויות מתקרבות אליו בערפל, משה הרים את מבטו וראה שני דמויות
מתקרבות אליו הוא צעק "שמעיל'ה???" אבל הדמויות לא ענו, הם רק
המשיכו להתקרב, "שמעילה!!!" צעק משה שוב וחיוך מסופק התחיל
להתפרס על פניו, הדמויות היו בדמות גברים, אך משום מה הם לא
ענו דבר. הם המשיכו להתקרב אל משה, משה קפה על מקומו כשזיהה את
העומדים מולו. זה היה אביו!! ושמעיל'ה..משה נבהל וקפא על
מקומו. "שלום" פתח אביו וקולו נשמע כמו אלף הדים, משה התחיל
להיבהל יותר ויותר "שמעיל'ה אחיך הקטן, הצטרף אליי לפני שנה.
הגיע גם הזמן שלך להצטרף אלינו בן.." אמר אביו וקולו נשמע כמו
סערה המתנשאת בשמים. אלו היו המילים האחרונות ששמע משה...רק
גופו נשאר מוטל על הספסל בתחנת הרכבת החרבה שבה קיפחו אנשים את
חייהם, אותה רכבת שהביאה אנשים "לעבוד" או שיותן נכון לאבדון!
משה, שראה את גופו מוטל על הספסל חייך ואמר..:"לפחות אנחנו
עכשיו ביחד, לפחות..." ,התחנה נשארה שוממת, ולפעמים מי שמגיע
להם יכול לשמוע את הרכבת צופרת אם רק תקשיבו טוב יותר תוכלו
לשמוע את כל הסיפור שקרה במחנה...