הבטחתי לעצמי שלא אחדול,וחדלתי..
הבטחתי לא להביט לאחור ועיניי סבו מעצמן,
אין הגנה מפני הרגש,אין מקלט מהדמעות,יש רק שקט
של אחרי ועצב חסר משמעות...ריקנות ממלאת ומתרוקנת
הדברים זורמים מעצמם,אנחנו רק משמשים מוליך,
חסרי שליטה כמו בובה על חוטים,נופלים וקמים במחזה
שבו נותר לנו רק לצחוק לעצמנו,ולנסות שוב בתקווה שמתישהוא
נצליח לעמוד לבד.
כשהאורות כבים,אנחנו כבים,כשהאורות עולים אנחנו עדיין כבויים,
ההצגה נמשכת וגם אנחנו: גוררים רגליים שרוצות לנוח, מרימים ראש
שרוצה ליפול,מחייכים כשצריך אך רוצים בעצם לצעוק,ועונים,עונים
כשרוצים לשתוק.
ההצגה נמשכת,ואנחנו כבויים ,האורות עולים אך המסך בליבנו נשאר
מורד...מה הטעם להצגה שבה כולם מחייכים ובעצם רוצים לצעוק...
אולי בעצם גם זה הצגה,אולי איננו אלא מוליך שנשאר ריק ונד על
פני סקאלה לא ברורה..
אולי שמש זורחת ועננים נעים ללא כל יד מכוונת
אולי כל זה נברא לחינם
ואולי יש רק שאלות ללא תשובות,
ושאלות שמחכות לאשאל ולעולם לא להענות...
לעולם לא להענות... |