מזה כבר חצי שנה והשעון בסלון בדירה שלי עדיין תקוע על השעה
עשרים לתשע.
כשויסמן ראתה שהוא נתקע היא מייד הציעה לקחת אותו הביתה ולשים
לו בטריה חדשה ( עינב: "אז תביאי בטריה, בשביל מה את צריכה
להוציא את השעון?" ויסמן: "אחרת אני אשכח להביא סוללות") אבל
אני סירבתי, ומאז בעצם הוא נשאר ככה.
יש משהו מאד מרגיע ונעים בלחזור הביתה אחרי יום עבודה מפרך
להתיישב בסלון עם הכוסקפה לצלול לתוך הכורסא הירוקה ולאבד כל
תחושה של זמן.
זה כאילו משווה לדירה שלי תחושה על-מקומית ועל-זמנית מסויימת.
זה לא מוקדם מדיי בבוקר, ולא מאוחר מדיי בערב, ככה שלחיות
בעשרים לתשע זה דבר מאד נוח, בעצם.
כשהשעה היא כל הזמן עשרים לתשע לפעמים זה מתבקש לדחות פעילויות
או משימות מסויימות לכשהשעה תשע תגיע. במיוחד כשיודעים שהשעה
תשע לא תגיע בקרוב אז מאוד קל לפזר הבטחות:
תשע זה הזמן להתחלות חדשות.
בתשע אני אקום מהספה שלי.
בתשע אני סוף סוף אדע מה אני הולכת לעשות בחיי.
בתשע אני אמצא אהבה.
גם כשאדוה מבקשת שאני אעשה לה "נעים בגב" אני תמיד מבטיחה לה
שבתשע יהיה לי כח.
כשאני מאחרת לעבודה, אני תמיד יודעת שעד תשע אני בטוח יוצאת
מהבית.
בתשע יהיה שלום.
הרבה דברים יקרו בתשע ועד אז אני סתם מעבירה את הזמן.

יום אחד חזרתי הביתה עם סוללות חדשות לשעון אבל אדוה אסרה עליי
לשים אותן ולחדש את פעילותו השוטפת. וככה בעצם גמרה בלבנו
ההחלטה לא לשנות כלום במציאות הנוכחית שלנו, לא להתקדם לשום
מקום. אצלי זה בא לידי ביטוי בהחלטתי שלא ללכת ללמוד בשנה
הבאה, ואצל אדוה זה בא לידי ביטוי בעיסוק הזמני הכי קבוע
בעולם: מלצרות.