יסמין העדיפה לשתוק.
אם עמדה לה הברירה להביע את דעתה ולקבל תגובות לכאן ולכאן- או
מנגד- להמשיך להיות בשקט, יסמין העדיפה לשתוק.
לא תמיד זה היה כך.
בילדותה נהגה לפטפט הרבה, להביע דעות, לצחוק כשרוצה ולא
כשצריך.
אח"כ הגיע הבית ספר, שם תמיד ציפו ממנה להגיד את הדבר הנכון,
וכאשר אמרה דבר מה על דעת עצמה לא תמיד קיבלה תגובת נלהבות.
בכתה ב' יסמין עוד ניסתה, אבל בכתה ד' הפסיקה להשתתף ולהצביע,
מפחדת כי אם תטעה לא יהיו לה חברים, ואם תביע דעה שגויה-
הדבר יגרום לחרם.
אנשים חיבבו אותה, היא אף פעם לא התנגדה ולא התווכחה עימם, הם
הרגישו טוב עם עצמם. ויסמין שתקה.
כשיסמין היתה בסביבות כתה ז' אמה צעקה עליה כשזו אמרה שלא טעים
לה המרק, מאותו הרגע היא הפסיקה לדבר גם בבית, אכלה בלא
תלונות, בלעה את המתיקות והחמיצות, מכבה את חוש הטעם.
בתיכון היתה תלמידה חרוצה, אף על פי שאף פעם לא קיבלה מאיות
בגלל סעיף ה-"עלייך להשתתף יותר בכתה".
בסוף כתה י"א יסמין הכירה את עמנואל, חייל נאה בן 20.
הוא היה גם הראשון שלה. היא העדיפה לשכב איתו מאשר להגיד לו
לא- ולהתמודד עם האפשרות שייפרד ממנה (מה שקרה בכל מקרה בסופו
של דבר, כי הוא חיפש מעבר למין בלבד).
בצבא היתה קצינה מצטיינת, תמיד עשתה מה שהטילו עליה, היתה
ונשארה חביבת הכל-בובת פלסטיק ללא דעות, אחת שלא פוגעת באיש.
אחרי הצבא עבדה כמזכירה, משכורת ממוצעת במשרד של עו"ד מפורסם.
וכשהוא נגע בה היא שתקה- מפחדת לאבד את עבודתה.
בחנויות לא נהגה להתמקח (כי אולי הזבנית תתעצבן ותצעק עליה),
עם נהגי מונית שרימו אותה בעודף לא התווכחה (כי אז הם לא יחבבו
אותה יותר) וכך גם לא עם בעל הדירה שלקח שכר דירה מופקע.
ורק בלילה, כשדמעות מרטיבות את הכרית, רק אז נשברה השתיקה.
צרחות של בכי וכאב נורא שנובע מבפנים מילאו את חדר השינה הכחול
שעיצב אביה (והיא בכלל העדיפה ורוד).