לפעמים הוא כל כך מלבלבל אותי,
ועצמי כל כך מתבלבלת איתו.
וזה כל כך לא חמוד לומר את זה,
רק פוצע ומצער ללא גבול.
לא עוד החתול הרודף אחרי זנבו,
לא עוד ברווז הנולד לצעוד
אחרי הדמות הגדולה המדדה לפניו,
לא עוד החתלתול הקטן הנשכב רך וממתין
ליד לוטפת של בעליו,
לא עוד להמתין,
לא עוד לחכות לו. לא עוד!,
בכל רגע מחכה אני פוצעת עצמי,
רוצחת בי עוד תקוות
של אפשרות אחרת מלבדו,
ואני נרצחת שוב ושוב ועדיין מחכה לו,
שיוציא איתי כסף מהכספומט,
שיפהק אליי בפה מלא בוז,
שיחייך אליי חיוכים רשמיים בערב,
יהיו הפירורים הקטנים אשר יפזר עליי,
אושיט את צלחתי הריקה מאהבתו,
וארוץ אחרי כל פירור תשומת לב שיתפורר.
והפירורים מתמעטים והולכים ואני זקנה והולכת,
ואין לי כוח. פשוט אין לי כוח,
רק הצרחות השמורות בתוכי ידעו
כמה אזל כוחי, כמה תשו חיוכיי,
ואני רק מותחת את שפתותיי
בזוית של 127 מעלות במדויק,
והעולם נרגע ובטוח שזה חיוך.
וזו בעצם רק צביעות מתמטית ,
שתחסוך ממני מיני שאלות
ספטמבר 2002 |
