כשהיה כבר ערב והשמש עמדה להיעלם אל מאחורי הדודים שעל גבי
גגות הבניינים הסמוכים, הוא כבר ידע שמחר הוא ימות. הוא לא יכל
להסביר איך אבל הוא פשוט ידע.  אולי בגלל שהיה זקן ועייף ואם
לא בגוף אז בנפש. אולי בגלל שנמאס לו מהכל ונמאס לו גם מכל
הניסיונות והתכנונים הכושלים שלו לשנות זאת.
זה לא שהוא עמד להרוג את עצמו או משהו כזה. הוא פשוט ידע שמחר
בבוקר המוות יגיע.  הוא ידע את זה בדיוק כמו אלו, הגוססים או
חולים במחלה אנושה, יודעים שזהו זה וכי הסוף הגיע.  או כמו
שחיות מסוימות, לווייתנים, למשל, וגם זאבים, יודעות שהן עומדות
למות ואז הן פולטות עצמן לחוף או נפרדות מכל חבריהן ועוזבות את
הלהקה לתמיד.  אבל לא היו לו חברים להיפרד מהם. בכל אופן, לא
הרבה. וגם אלו שהכירו אותו לא היו בדיוק חברים שלו.
אי אפשר לומר שהוא התנהג כלפי אנשים אחרים בצורה גועלית או
שהאנשים האחרים היו רעים. זה פשוט היה כך שהוא לא התקרב אליהם
והם לא התקרבו אליו יותר מדי.
וחוץ מזה היו לו עוד מאה סיבות לפחות לרצות למות וכשיש כל כך
הרבה סיבות, מסוג זה, אז כנראה שהמוות מרגיש ובא בעצמו.
וכשהוא הבין את כל זה אז הוא פתח את החלון והרוח שמגיעה עם
הערב נכנסה אל תוך החדר והוא נשם אותה והסתכל על בנייני
המגורים שבמערב ועל השדות שבצפון ונהיה לו קר וגם עצוב.  אז
הוא ניגש לשולחן והתיישב והחל לתקתק במהירות, על גבי מכונת
הכתיבה הישנה שהייתה לו, את כל הסיפורים שרצה לכתוב ולא הספיק.
הוא לא הספיק אותם כיוון שתמיד דחה את הכתיבה, או שהיה צריך
ללכת לעבודה, או שלא היה לו חשק, או שסתם נגמרו לו ההמשכים
לאותם סיפורים, בדיוק באמצע.  אבל עכשיו, הוא היה חייב לכתוב
אותם וגם לסיים.
אז הוא החל לתקתק על המכונה יותר ויותר מהר וקולות ההדפסה הלכו
ונשמעו יותר ויותר צפופים. הוא לא ספר כמה סיפורים הספיק
לכתוב. מרוב מהירות הוא גם לא ייחס הרבה חשיבות לניסוח והגייה
אבל, בכל זאת, אלו היו סיפורים יפים.
סיפורים על נסיכות יפות ועל ענקים עצובים שלא יאהבו אותם אף
פעם, על רחובות קטנים וציוריים שנמחקו לטובת כבישים מהירים
ומגדלי עסקים. סיפורים על כלבים שימותו לבסוף מעצבות כיוון
שבעליהם מתייחסים אליהם כמו אל סתם יצורים צייתניים ולא כאל
חברים וסיפורים על זקנים שיושבים בבית אבות וכל היום רק רואים
טלביזיה כי הם כבר לא זוכרים את הקרובים שלהם וגם ככה לא נותרו
להם קרובים לזכור.  וגם סיפורים על זמרים שאף אחד כבר לא רוצה
לשמוע ועל זמנים שאף אחד כבר לא מסוגל לזכור והוא כתב סיפורים
על אנשים שרוצים לעשות שלום אבל לא נותנים להם ועל אנשים
שעושים מלחמות וזה דווקא הולך להם בקלות.
וגם סתם סיפורים על ילדה קטנה שכבר לא יכולה לראות את הים כי
המלונות החדשים והגבוהים מסתירים לה ועל ילד איטי אחד שתמיד
צוחקים עליו וגם כל מיני סיפורים על מכוניות מדברות וחיות
מוזרות ועננים שמקללים כי נמאס להם מהחור באוזון ורהיטים
שבוכים כי פעם הם היו עצים גבוהים ויפים.          והוא גם כתב
סיפור על עצמו.
וכשהגיע הבוקר שלמחרת והוא ראה שסיים לכתוב את כל מה שרצה, הוא
הרגיש לפתע טוב עם עצמו אבל הוא עדיין היה בטוח שימות.  
כשהשמש הופיעה מבעד לגגות הדודים שבמזרח הוא כבר הספיק לסדר את
כל מה שכתב ואז נשכב על המיטה וחשב על זה, שכאשר יגלו את
גופתו, בעוד כמה ימים, אז כולם בטח יתהו כיצד גופה אחת כזו,
הייתה מסוגלת לכתוב כל כך הרבה דברים.    והוא שכב, ועצם
עיניים וחיכה, וחיכה, ושום דבר לא קרה.
כשהשמש כבר זרחה במלואה הוא עוד קיווה שזו פשוט גסיסה איטית,
אבל כשהשעה הייתה כבר עשר בבוקר הוא פתאום הבין שלמרות הכל,
וכמו תמיד, הוא טעה.   ואז, לפתע, כל הסיפורים האלו, שכתב, כבר
לא נראו לו כל כך יפים ואפילו החלו להיראות כסתם מגוחכים
ומטופשים ויותר מדי פסימיים.  ואז הוא החליט שאין ברירה, וזה
שהוא לא מת בסוף, זה סימן שצריך להתחיל את הכל מחדש וצריך
ליזום וליצור ולתכנן ואולי הפעם זה ילך יותר טוב מהפעם הקודמת.
ובהחלטה נועזת אחת הוא שרף את כל מה שכתב במשך הלילה הארוך
והוא דווקא הרגיש טוב עם זה, כי הוא ידע שכך הוא משמיד למעשה
את זכר תקופתו הקודמת.  הוא הרגיש בשינוי המרענן שחל בו והיה
מוכן לקראת החיים החדשים שיבואו. הוא הרגיש כאילו ונולד מחדש.
לראשונה הוא שמח.
שבוע אחרי זה הוא באמת מת אבל זה קרה בגלל שנהג שיכור אחד נכנס
בו. הוא נהרג במקום.
זה בכלל לא היה כמו המוות שלו ציפה בלילה בו כתב את הסיפורים.
ועשו לו הלוויה קטנה והגיעו גם כמה מהידידים המרוחקים האלו שלו
אבל מרבית אלו שהיו שם היו אנשי חברה קדישא.
וגם אותם ידידים מרוחקים וגם אנשי קדישא לא יכלו להסביר את
פיסת הנייר החרוכה שהתעופפה ונחתה על הקבר, ובה היו מודפסות
המילים- "סיפור ש..".