כשהייתי בכיתה ג', למדנו את השיר הזה: "סוף זה תמיד התחלה של
משהו חדש". נדמה לי שזה היה ביום הראשון של בי"ס, אחרי חופשת
הקיץ.
השנה, כשבמקום ישר להפציץ אותנו בשיעורים על היום הראשון,
דינה, המחנכת שלנו, חילקה לנו דפים עם השיר הזה, כולנו חשבה
שהיא התחלקה על השכל או משהו כזה. הרי אנחנו כבר שמיניסטים, לא
ילדים בכיתה ג' שלא יודעים מה רוצים מהם. עוד שנה אנחנו כבר
מתגייסים ומגנים על הארץ הזו, אז מה הקטע?
"שלום כיתה א" צחקקה הילה שיושבת לידי. "דינה, מה הקטע???" שאל
ירדן שיושב שני שולחנות מלפני. "כל דבר צריך להיות 'קטע'?"
שאלה דינה. "ככה זה בד"כ" אמרה כרמל. "טוב, אז עכשיו זה לא
קטע. השנה החלטתי שלכבוד תחילת השנה האחרונה שלכם בתיכון..."
דינה לא יכלה להמשיך כי כולם התחילו לצעוק בשמחה. "נו יאללה,
שתקו כבר!" אלון השתיק את כולם ודינה המשיכה. "אז כמו שאמרתי,
בגלל שזו השנה האחרונה שלכם התיכון, החלטתי שתחילת השנה הזו לא
תהיה כמו כל תחילת שנה אחרת" אמרה דינה. "כלומר??" הילה לא
הבינה. "כלומר, שהשנה במקום שעת החינוך הרגילה שלנו, אנחנו
נלמד את השיר הזה. ננתח אותו בהתאם למצב שלכם מדי שבוע בשבוע"
הסבירה דינה. "אני רוצה להתחיל!" רז, השטותניק של הכיתה התרומם
על רגליו. "צר לי לאכזב אותך אדון דניאלי, אבל אנחנו נתחיל את
זה רק משבוע הבא..." אמרה דינה. "טוב, שיהיה" רז משך בכתפיו
והתיישב במקומו. "זה ילך ככה, אני אחלק לכם עכשיו דפים,
שמחולקים לכל יום השנה. כל פעם שיקרה לכם משהו חדש, תמלאו את
זה בתאריך של היום, כפיש?" היא חייכה. "כפיש!" הסכימו כולם.
"טוב, אז שתהיה לכם שנה טובה ומוצ..." הצלצול קטע את דינה
וכולם יצאו מהכיתה במהירות. מיד רצתי לשחר, אחותי התאומה,
שלומדת ב-י"ב אחרת. "איך המערכת שלך?" ישר שאלתי אותה. "על
הפנים. כל יום שעת 0!" אמרה לי שחר בדיכאון. "טוב, שלי הרבה
יותר טובה בגלל שאת כל החרא הזה עברתי כבר בשנה שעברה" אמרתי
לה והבאתי לה לראות את המערכת "הארוכה" שלי. "כל יום את מתחילה
בשעה 10?????? זה לא פיר!!!!" שחר לא האמינה. "דה! זה כל
הכוונה. זוכרת, זוכרת את המערכת שלי משנה שעברה? ובכן, עכשיו
הגיעה שעתכם לסבול!" אמרתי, חיבקתי אותה ופנינו לצאת מבי"ס.
"היי דארלינג!" אורן קפץ עלי. "היי ממוש, איך המערכת?" אמרתי
וחיבקתי אותו. "חרא, כרגיל. העיקר שזו שנה אחרונה!" אמר אורן
ונישק אותי. בעוד חודש ימלאו לי ולאורן 3 שנים. 3 שנים לזה
שאנחנו זוג קבוע, צמודים-צמודים כמו דבק. הכל עשינו ביחד. ישנו
ביחד, התנשקנו לראשונה ביחד וכמובן שלעשות את "זה" ביחד בפעם
הראשונה היה כבר דבר טבעי.
"נראה לי שזו הולכת להיות השנה הכי ארוכה בחיי!" אמר רם, החבר
של שחר, שהצטרף אלינו. "אני יודעת... אוף הלוואי ונהיה כבר
אחרי 4 הבגרויות האחרונות והמסריחות האלה..." אמרתי וחיבקתי את
אורן עוד יותר חזק ממקודם. "אל תדאגי רונ'וש, זה יעבור מהר..."
אמר אורן וליטף אותי. "לרוני אין מה לדאוג. יש לה כולה עוד 5
בגרויות השנה. את ה-30 הקודמים היא סיימה כבר שנה שעברה..."
אמרה שחר ועיקמה את האף. "ועוד הכל על 90-100!" אמר רם. "אז
מה, את מה שאני עברתי שנה שעברה אתם תעברו השנה לכל אחד זה
מגיע מתישהו. זה פשוט בגלל שאני במגמה מדעית" הסברתי להם. "אז
מה את מציעה, שנהפוך להיות חרשנים כמוך?" שאלה שחר ועשתה
פרצוף. "חה-חה!" אמרתי לה וכולנו נכנסנו למכונית שלה.
ישר כשחזרנו הביתה, קפצה על שתינו טליה, האחיינית שלנו. היא בת
5 ואני פשוט מתה עליה! היא כזו מתוקה!
"מה שלומך, טלי'וש? איך היה היום הראשון בגן חובה?" שחר
התכופפה אליה וחיבקה אותה. "היה כיף! ציירתי לכם ציור ביחד עם
ליאור, החברה החדשה שלי!" היא הודיעה לנו. "באמת? איפה הוא?"
שאלתי אותה. "אצל אבא" היא הודיעה. הלכנו לסלון, שם ישב רונן,
אחי הגדול ביחד עם אימא שלי. "נו, איך היה?" שאל אותנו רונן.
"כמו כל יום ראשון- חרא" הודיעה שחר. "אין דבר, שנה אחרונה,
אה?" אמרה אימא שלי. "כן, זה כזה מזל!!!!!" אמרתי והתיישבתי גם
אני בסלון. טליה התיישבה לידי והתחילה לספר לנו על החוויות
מהגן. אחרי חצי שעה, קראה לנו אימא למטבח לאכול ארוחת צהריים.
כשסיימתי לאכול, החלטתי לקפוץ לאיתי, החבר הכי טוב שלי בכל
העולם. אנחנו כמו אחים. אני מספרת לאיתי הכל ואיתי מספר לי
הכל, זו מן שגרת חיים כזו. "שחר... את מוכנה להקפיץ אותי
לאיתי?" ביקשתי ממנה. "עכשיו?" היא שאלה. "כן..." אמרתי. "אבל
אני צריכה ללכת
ב-17:00! אז איך אני אחזיר אותך?" שאלה שחר. "ב-16:30..." ממש
התחננתי. מה לעשות, בעוד שחר, כמו מקצוענית אמיתית, עברה את
הטסט הראשון, אני כבר נכשלתי בשני ונאלצתי להסתמך על ידידי
הטוב האוטובוס וכמובן על שחר.
"שלום לך!" הוא קידם את פני בחיבוק. "היי, התגעגעתי אליך!"
אמרתי לו ונתתי לו נשיקה. "כולה לא הייתי פה שבוע" הוא אמר.
"שבוע זה ה-מון זמן!" אמרתי לו. "אני יודע, גם את חסרת לי
מאוד, רונ'וש" הוא חיבק אותי. "נו, אז מה חדש?" שאלתי אותו.
"כרגיל... את יודעת, עוד חודש אני מתגייס" הזכיר לי איתי. "אני
יודעת. איזה חרא... ואתה עוד הולך לקרבי כמו דפוק!" אמרתי לו.
"את רוצה שעם פרופיל 97 אני אהיה ג'ובניק?" שאל איתי. "לא,
אבל... אם יקרה לך משהו אני פשוט אמות!" הודעתי. "אל תדאגי, לא
יקרה לי כלום..." הוא הבטיח. המשכנו לרכל לנו, עד שב-16:30,
נזכרתי שאני חייבת להתקשר לשחר שתבוא לאסוף אותי, כי היא הייתה
צריכה ללכת ב- 17:00. "טוב, אני חייבות לזוז טושטוש. שחר צריכה
לבוא לקחת אותי הביתה עכשיו, כי היא צריכה לנסוע ב-17:00"
אמרתי לו. "מתי תשיגי לעצמך רישיון משלך?" שאל איתי. "ברגע
שאני אעבור פעם אחת טסט כמו שחר" אמרתי לו. "כלומר אף פעם
לא..." חייך איתי. "בדיוק! טוב, אני זזה" אמרתי ונתתי לו
חיבוק. "טוב, אולי אני אקפוץ אליך בערב" אמר איתי. "אוקי"
אמרתי ויצאתי מחדרו של איתי. שחר כבר חיכתה לי בעצבנות למטה.
"כולה עשרים לחמש" אמרתי לה. "אני יודעת, אבל עכשיו עדן התקשרה
אלי ואמרה לי שאני חייבת לבוא אליה דחוף" אמרה שחר. "טוב,
מצטערת" אמרתי ונכנסתי לאוטו. שחר הורידה אותי בכניסה והתניעה.
"אה, ואורן מחכה לך למעלה!" צעקה לי שחר אחרי. "אוקיי" אמרתי
לה. אורן ישב בסלון ודיבר עם אבא שלי כשנכנסתי. ההורים שלי
מאוד חיבבו את אורן- והוא היה ממש בן בית אצלנו. כך גם אני
הייתי אצל אורן. "היי מתוקתי!" אמר אורן ונתן לי נשיקה. "היי,
מה אתה עושה פה?" שאלתי והתיישבתי לידו על הספה. "אסור לבוא
לבקר את החברה שלי?" הוא שאל. "מותר, אבל היית מתקשר וככה לא
הייתי הולכת לאיתי" אמרתי לו. "טוב, האמת היא שיותר באתי
להתייעץ עם אבא שלך" אמר אורן. "בנוגע למה?" שאלתי. "אורן קיבל
את הפרופיל שלו היום" אמר לי אבא שלי.
"וואלה?" חייכתי. "וואלה-וואלה" אמר אורן. "נו?" שאלתי. "נו,
מה?" אורן היתמם. "אל תשחק אותה, אתה יודע בדיוק למה אני
מתכוונת... מה הפרופיל שלך?" שאלתי. "97, זה לא ברור?" אבא שלי
ענה לי במקומו. "בבקשה אל תגיד לי שאתה הולך לקרבי..." אמרתי
והבטתי בו. "אבל אני הולך..." אמר אורן בחוסר אונים. "גם אתה
וגם איתי??? מה יהיה?" שאלתי. "אל תדאגי, הכל יהיה בסדר. מה
הסיכוי שדווקא אני או איתי נהיה מאותם האלה שנהרגים?" שאל
אורן. "אורן, מספיק אל תדבר ככה!" אמרתי ובזה סיימתי את
השיחה.
"אנחנו רק בשבוע הרביעי של הלימודים, וכבר שלושה בחני פתע ושני
מבחנים, אימא'לה!" שחר התחילה עם היללות הרגילות שלה. "אל
תדאגי, גם זה ייגמר בסוף" הבטיחה לה לינור שבימים טובים נקראת
החברה הכי טובה שלי. "קל לך לדבר... כמה מבחנים היו לך עד
עכשיו?" שאלה שחר. "אחד" ענתה לינור. "וכמה בחני פתע היו לכם?"
עכשיו שחר פנתה אלי. "אפס..." עניתי. "בבקשה, ההגנה סיימה את
דבריה!" אמרה שחר ופנינו לצאת מהשער, אבל אורן עצר אותי. "היי
ממוש!" אמרתי ונתתי לו נשיקה, אך אורן לא נראה ממש מתלהב מזה.
הוא גם ענה לי בסתם היי יבש. "מה קרה?" ישר הבחנתי שמשהו לא
בסדר. "אה... כלום. אני פשוט צריך לדבר איתך" אמר אורן. "אין
בעיה, בוא...", "לא, לא עכשיו. אני אקפוץ אליך בערב, יהיה
בסדר?" שאל אורן. "אה... כן, בסדר" אמרתי. הוא נתן לי נשיקה...
על הלחי, והלך. לא הבנתי מה עובר עליו. כאילו נחת עליו משהו
ביום בהיר אחד.
"אני ממש צריכה אותך פה, עכשיו!" אמרה לי לינור בשנייה שהרמתי
את השפופרת. "מה קרה?" נבהלתי. "פשוט... בואי" אמרה לינור.
"בסדר" אמרתי. התלבשתי, והתקשרתי לאורן להגיד שנצטרך לדחות את
השיחה. "זה יכול לחכות למחר?" שאלתי אותו. "כן, מחר... יש לנו
שלוש שנים מחר" אמר אורן. "כן, אני יודעת..." חייכתי לעצמי. לא
האמנתי לעצמי שאני ממש אוהבת את אורן כבר שלוש שנים תמימות.
"טוב... אז נדבר כבר מחר" אמר אורן ונשמע ממש מסכן. "טוב
חמודי. ביי" אמרתי לו. הוא ענה לי ב-"ביי" יבש וניתק.
"נו, מה קורה?" התנפלתי על לינור ברגע שהיא פתחה את הדלת. "את
לא תנחשי למי יש חבר חדש!" אמרה לינור. "לך?" לא הבנתי.
"הלוואי... נראה לך? לטל!" אמרה לינור. "טל? טל ברזילאי??"
הייתי בהלם מוחלט. "כן, כן" אמרה לינור. "טל- פני צפרדע?"
וידאתי שוב. "כן, כן" לינור שוב אישרה את דבריי. "מי זה?" לא
הבנתי. "זה הקטע הטוב. זה מישהו תפוס! יענו היא מתעסקת עם
מישהו שיש לו חברה" אמרה לינור. "לא..." הייתי בהלם. "כן!"
אמרה לינור. "אז מי זה?" שאלתי. "אין לי שמץ" אמרה לינור. "אז
מאיפה את יודעת על כל העניין?" שאלתי. "נו, את יודעת שאחותה
הגדולה ובן דוד שלי יוצאים ביחד, אז היא סיפרה לו והוא סיפר
לי" הסבירה לינור. "פששש... מה את אומרת. נו, אולי צריך להתחיל
להאמין בניסים" התחלתי לצחוק. "תאמיני לי..."אמרה לינור.
"מ-זל טוב!" קפצה עלי שחר ישר כשקמתי בבוקר. "מה?!" עדיין לא
הייתי מאופסת. "היום מלאו לך ולאורן שלוש שנים, זוכרת?" שאלה
אותי שחר. "וואלה!" מיד קפצתי על רגלי והתחלתי להתארגן.
כשהגעתי לבי"ס וראיתי את אורן, ישר קפצתי עליו. "חמודון, היום
יש לנו שלוש שנים!" נישקתי אותו, אך הוא היה עם אותו הפרצוף של
"תשעה באב" מאתמול. "אני יודע" הוא אמר, בלי נשיקה, חיבוק או
משהו שיעיד שבכלל איכפת לו. "מה קורה?" שאלתי אותו. "אמרתי לך
כבר אתמול, רוני, אני צריך לדבר איתך" הוא אמר. "בסיידר, בוא"
אמרתי לו ומשכתי אותו לשירותים. "מה אם השיעור?" הוא הזכיר לי.
"מה זה משנה? נבריז משעה ראשונה. זה לא שלא עשינו את זה
קודם..." הזכרתי לו, אך הוא נשאר אדיש. "טוב, בואי" הוא משך
אותי. "כן, אני מקשיבה" אמרתי ונשענתי על הקיר שליד השירותים.
"רוני, אני... בגדתי בך" ככה הוא ירה לי בפנים. "אתה מ-ה?"
הייתי בהלם מוחלט. "אני... יצאתי עם עוד בחורה בחודש האחרון"
הוא הסביר. "חודש?" עכשיו הייתי מוכרחה לשבת. "כן... אבל זו לא
הבעיה העיקרית" אמר אורן. "יש המשך???" לא האמנתי. "אה... כן.
אני אוהב אותה, רוני. אני רוצה להיות חבר שלה"  אמר אורן. לכמה
דקות שררה דממה.
"בן זונה" סיננתי פתאום, ובלי להמשיך לעמוד אפילו דקה ליד
השירותים, פניתי ממנו והתחלתי לרוץ, לא חושבת אפילו לאיפה. בלי
לשים לב, יצאתי מביה"ס. עליתי על אוטובוס וידעתי בדיוק לאן אני
נוסעת...
"רונ'וש, מה את עושה פה?" איתי היה בהלם לראות אותי בשעה שמונה
וחצי בבוקר, כשאני כולי רטובה מדמעות. "אורן זרק אותי כרגע"
אמרתי לו בקול רועד. "הוא מ-ה???"
איתי לא האמין. "הוא... הוא זרק אותי" אמרתי, מתקשה לקבל את מה
שאני בכלל אומרת. "רגע... אין לכם היום שלוש שנים או משהו
כזה?" שאל איתי. "כן... בדיוק" אמרתי ושוב הדמעות פרצו ממני
כמו ים. "די רונ'וש, הכל יהיה בסדר" הוא חיבק אותי. "תגיד לי,
מה לא בסדר אצלי, אה? אני מכוערת? אני טיפשה? אני אגרסיבית?
מה, מה הבעיה אצלי?" המשכתי לרדת על עצמי בלי הבחנה. "שום דבר
לא רע אצלך, רוני. את חלומו של כל נער" איתי ליטף את שערי.
"חכה, חכה! כשאני אשים את הידיים על הזונה הקטנה הזו, יישאר
ממנה רק כמה גרגרי אבק. אם לא, לא קוראים לי רוני!" אמרתי
ממשיכה לייבב. "די רונ'וש, זה לא מתאים לך. את לא מהטיפוסים
הנקמנים והמגעילים" אמר איתי. "נראה לי שזו בדיוק הבעיה. ותראה
מה קרה בגלל שאני כזו נחמדה, חמודה ותמימה! גנבו לי את החבר"
אמרתי והבכי שלי התחיל להירגע קצת. "די רונ'וש. אני מתאר לעצמי
את "החברה החדשה של אורן". בטח איזה אחת צורה לה" אמר איתי
ואני פרצתי בצחוק. ככה, אחרי בכי של חצי שעה, נקרעתי מצחוק.
"יופי, את צוחקת!" איתי חייך. "אני באמת לא יודעת מה הייתי
עושה בלעדייך"  אמרתי וחיבקתי אותו עוד יותר חזק ממקודם. "גם
אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך" הוא אמר והביט ישירות
בעיניי. בכל ה-כמעט 6 שנים שאני מכירה את איתי, מעולם לא שמתי
לב איזה עיניים מדהימות יש לו. זה היה מן שילוב של ירוק וכחול.
בהינו אחד בשני אולי איזה חמש דקות. פתאום, בלי התראה מוקדמת,
איתי נישק אותי. ולא סתם מהנשיקות של ידידים, בשפתיים סגורות,
או על הלחי. נשיקה אמיתית, עם הלשון וכל הדברים האחרים. ואני
לא התנגדתי. זה נראה לי כל- כך טבעי, כל כך אמיתי, כאילו זה
הדבר היחיד שמושלם לזמן הזה. אחרי כמה דקות, כבר מצאנו את
עצמנו בלי בגדים. והעירום הזה, היה כל-כך טבעי, כל-כך במקום.
"את מושלמת, רוני. יש לך גוף מושלם, את מקסימה... אני לא מבין
איך הטמבל הזה אורן ויתר עליך" מלמל איתי והמשיך לנשק אותי. זה
היה כל-כך מושלם.
"תתעוררי, ישנונית" איתי ליטף אותי. "ממממ... מה השעה?"
התפנקתי. "כבר כמעט אחת. הייתי בשמחה אומר לך להישאר, אבל דרור
צריך לחזור מבי"ס עוד רבע שעה ויש כאן דברים שלא מומלצים
לילדים מתחת לגיל 17" הוא אמר. חייכתי. "איתי, מה יהיה?" שאלתי
אותו. "מה צריך להיות?" הוא שאל. "הלוואי והייתי יודעת" אמרתי,
קמתי מהמיטה של איתי והתלבשתי בשתיקה. פעם אמרו לי שהשתיקה
מפחידה יותר ממילים. זה באמת היה נכון. גם אני וגם איתי לא
ידענו ולא יכולנו לפרש את מה שהיה כאן כרגע. עניין של משיכה?
ואולי הייתי כל-כך שבורה ואיתי היה היחיד שיכל לעודד אותי?
כי... אני עדיין אוהבת את אורן. אהבה לא נעלמת תוך שעה. "רוני,
אני... מתגייס מחר. את זוכרת, נכון?" שאל איתי והביט בי שוב עם
עיניו המדהימות. "כן, אני זוכרת" עניתי ביובש. "אז... תבואי
מחר ללוות אותי לבסיס?" הוא שאל. "לא יודעת, נראה" היה לי את
אותו טון יבש ממקודם.
הוא ליווה אותי לדלת. "רוני, תראי, על כל מה שהיה פה... איזה
פירוש שלא תרצי לתת לזה, אני לא מתחרט. אני מקווה שגם לא את"
הוא אמר, נתן לי נשיקה קטנה וסגר אחריו את הדלת. נשארתי דוממת
ליד הדלת של איתי אולי איזה שתי דקות. בסוף התאפסתי, והתחלתי
לרדת במדרגות.
הייתי כל כך חולמנית בדרך לתחנה, שלא שמתי לב לזוג שעמד שם
והתנשק בלהט. פתאום, ברגע שהאוטובוס הגיע והתחלתי לעלות,
נתקלתי בפרצופו המוכר של הנער. גם הנערה הייתה מוכרת לי מאוד.
הנער- היה אורן. אותו ה-אורן שרק לפני 6 שעות נשא את תואר
"החבר הצמוד שלי". הנערה, לא הייתה חברה שלי. היא אפילו לא
הייתה קרובה לתואר הזה, אבל בכל זאת זיהיתי אותה. זו הייתה טל.
אותה טל שלינור ואני מכנות אותה: טל פני צפרדע, וזה לא במקרה.
התיישבתי על הכיסא באוטובוס בדממה. הלב שלי געש. מצד אחד- כל
מה שקרה עם איתי, כל הקסם. מצד שני- אורן וטל. אורן, שבגד בי
עם טל! אורן, שזרק אותי למען טל!
ברגע שנכנסתי הביתה, בלי להגיד שלום לנוכחים אפילו, נכנסתי
לחדרי ופרצתי בבכי. הכל התערבב ביחד. האהבה הגדולה שלי לאורן,
שעדיין בערה בתוכי כמו אש, המשיכה הפתאומית הזו לאיתי, טל
שדומה לצפרדע, אבל בכל זאת אורן מוצא בה יותר ממני, והכל-הכל,
התערבב בתוכי.
"רונ'וש! מה קרה?" שחר נכנסה בבהלה לחדרי. "אורן... איתי... טל
הצפרדע הזו! אני..." שוב פרצתי בבכי. "די רוני, קודם כל את
חייבת להירגע" היא חיבקה אותי. אחרי כמה דקות, הבכי שלי התחיל
לגווע. "עכשיו, תספרי לי הכל, לאט" אמרה שחר. התחלתי לספר לה
הכל, החל מהשעה הראשונה שאורן ואני הברזנו ממנה, ועד החזרה
הביתה באוטובוס. שחר נהייתה בהלם כל פעם מחדש. במיוחד מהקטע
ששכבתי עם איתי. " וואו! הדבר הכי מעניין שקרה לי היום היה
שיעורים בטריגו!" אמרה שחר כשסיימתי לספר לה הכל. "הלוואי שזה
היה הדבר הכי מעניין שלי היום. יותר מדי חרא ביום אחד" אמרתי
ובאתי להסתובב לקיר, אלא ששחר עצרה אותי. "רונ'וש, יש לי רק
שאלה אחת" אמרה שחר. "שות' " אמרתי לה. "מה איתך ועם איתי?
כאילו... מה, עכשיו אתם חברים או משהו?" שאלה שחר. "אנחנו לא
חברים. אני לא יודעת מה אנחנו. הקטע עם איתי זה הקטע שהכי
מבלבל אותי היום" אמרתי. "הבנתי... טוב, אם תצטרכי משהו, אני
פה" אמרה שחר וליטפה את שערי. "תודה שחר'לה, את באמת מעודדת
אותי" הודיתי לה. היא יצאה מהחדר, ואני  ניסיתי להירדם. לקח לי
קצת זמן, אבל בסוף נרדמתי ולא קמתי עד הבוקר למחרת.
בבוקר שחר הודיעה לי שאיתי חיפש אותי. "ממממ... מה הוא רצה?"
ממש ברח לי מהראש. "רונ'וש... הוא מתגייס היום, זוכרת?" היא
שאלה. "וואו, נכון! לגמרי שכחתי. טוב... אולי יותר טוב שלא
הלכתי איתו. אני עדיין לא ממש יודעת מה קורה בינינו ואם ניפגש
יהיה סתם מתח מיותר באוויר" אמרתי. "אם את חושבת... בכל זאת
רונ'וש, את לא הולכת לראות אותו למשך זמן מה..." אמרה שחר.
"יהיה בסדר" אמרתי. עד כמה שאתמול רציתי להיות עם איתי כל דקה
פנויה מהחיים שלי- עכשיו רציתי כמה שיותר להתחמק ממנו. הרגשות
שלי היו עדיין בבלגן עצום.
כשחלפתי על פני הכיתה של אורן, שמתי לב לאורן, שישב שם במקומו
הקבוע ליד הקיר, נשען עליו באדישות. אבל הפעם, במקום לדבר עם
גלעד, החבר הטוב שלו שעד אתמול ישב לידו, הוא התמרח עם טל,
חברתו החדשה שכעת ישבה לידו במקום גלעד. הגברתי את צעדיי
והתקרבתי לכיתה.
השעה הראשונה שלי היום, הייתה שעת חינוך, או בשמה החדש: "חקר
ההתחלות החדשות". איחרתי קצת, אז הגעתי בדיוק באמצע הדיבור של
ירדן. הוא חייך אלי כשנכנסתי ואני חייכתי אליו בחזרה. היו לו
גומות מטריפות. קצת לפני שנהייתי חברה של אורן, היינו דלוקים
אחד על השנייה. הוא היה שולח לי כל מיני פתקים נחמדים כאלה
באמצע השיעור. עד כמה אני חמודה ומתוקה, ושנדמה לו שהוא מתחיל
להתאהב בי. הוא קרא לי "ילדה יפה" בפתק, ואני הייתי קוראת לו
"ילד עם גומות" בפתקים שהחזרתי לו. ואז, ממש לפני שהעניינים
בינינו ממש הסתדרו, אורן התחיל איתי ואני התאהבתי ממבט ראשון,
ומאז ועד... אתמול, היינו ביחד.
"אז... כמו שאמרתי" ירדן המשיך לדבר כשהתיישבתי במקומי. "לפני
חודש מת הכלב שלי, ג'וג'י. היה לי אותו מאז גיל 10, והמוות שלו
היה הכי קרוב שאי פעם התקרבתי למוות. זה היה די קשה בשבילי"
הוא אמר ועיניו הירוקות לבשו ארשת עצובה. כל כך הערצתי אותו,
שהוא מסוגל להודות במוות של חיה שהייתה כל-כך קשה בשבילו.
מעולם לא האמנתי שיש בו את הצד הרגיש הזה. "בכל מקרה, אתמול
הייתה ההתחלה של הסוף הזה. קיבלתי כלבה חדשה. קוראים לה גריני,
אבל היא לעולם לא תוכל להשלים לי את החסר במותו של ג'וג'י" הוא
סיים. "ובכן ירדן, כל הכבוד. אתם רואים אנשים, לזה בדיוק
התכוונתי. זו בעצם המטרה של השיעור שלנו" אמרה דינה כשירדן
התיישב במקומו והיא חזרה למקומה ליד הלוח. המשכנו את השיעור עם
דיון על מה שקרה לירדן, וכשנשמע הצלצול, ירדן ניגש אלי. "היי
ילדה יפה" הוא אמר לי ואני חייכתי. לא האמנתי שהוא עדיין זוכר.
"היי ילד עם גומות, מה המצב?" שאלתי אותו. "אחלה. מה איתך?"
הוא שאל. "לא משהו..." בדבריי התייחסתי כמובן לאורן. "אה, את
בטח מדברת עליך ועל אורן" הוא אמר. אאווץץץץ' זה כאב. איך הוא
יודע עלי ועל אורן?
"ממממ... כן" אמרתי והשפלתי את מבטי. "אל תהיי עצובה, רוני"
הוא ליטף את שערי, "הבנאדם אשכרה אידיוט אם הוא ויתר עליך. אני
בחיים לא הייתי מוותר עליך. ועוד לטובת הצורה לה ההיא".
חייכתי. "תגיד ירדן, איך אתה יודע עלי ועל אורן?" הייתי חייבת
לדעת. "את יודעת איך רכילות מתפשטת..." הוא אמר. "כן, לצערי
הרב, כן" שוב התעצבתי. "תראי רוני, אני יודע שזה לא זמן כל-כך
מתאים, אבל... אולי תרצי לעשות משהו היום בערב? איזה סרט או
משהו?" הוא שאל. "ממממ... תראה ירדן, אתה באמת חמוד והכל,
אבל... אני לא חושבת שאני מסוגלת עדיין..." אמרתי לאט. "זה
בסדר, אני מבין. מתי שתשני את דעתך, יש לך את המספר שלי..."
הוא אמר. "אני אשתמש בו מתישהו, תיזהר" חייכתי חצי חיוך. "אני
אזהר" הוא חייך בחזרה והלך.
היום שחר לא למדה, כי יש להם בגרות בביולוגיה עוד יומיים, ויש
לה חופשה של ארבעה ימים בשביל להתכונן, לכן הלכתי לי ברגל. לא
התחשק לי לקחת אוטובוס, כי רציתי לארגן לעצמי קצת את המחשבות
בראש. כשעברתי ליד "פאטמורגנה", המסעדה הקבועה של החבר'ה
מביה"ס שלי, הבחנתי בזוג שישב בשולחן הפינתי- השולחן שלי ושל
אורן. ובכן, אורן באמת ישב שם, אבל הנערה שישבה מולו והחזיקה
לו ידיים, לא הייתה אני. זו הייתה טל ואני הרגשתי איך הדמעות
חונקות את גרוני. הגברתי את קצב הליכתי, מנסה לחשוב על דברים
אחרים, אבל במוחי רק עלתה התמונה של אורן וטל- אורן וטל
מתנשקים בתחנת אוטובוס, אורן וטל מתמרחים בשיעור, אורן וטל
מחזיקים ידיים בפאטמורגנה. דיייייייי עמדתי להתמוטט כבר.
"ש-לום" זיהיתי את קולו העליז של ירדן בשנייה שהוא הרים את
הטלפון. "היי ירדן, זו...", "אני יודע שזו את רוני'לה" הוא אמר
ואני הרגשתי את החיוך המלטף שלו מעברו השני של הטלפון. "מה
המצב?" הוא המשיך. "אה... די בסדר" החלטתי לא להגיד לו על מה
שראיתי בצהרים בפאטמורגנה, שזוהי בעצם הסיבה האמיתית לשיחה
הזו. "יופי. אז מה קורה?" הוא שאל. "ממממ... תגיד, ההצעה של
היום בבוקר... היא עדיין תקפה?" שאלתי אותו. "בוודאי..." הוא
אמר. "אחלה... אז מה דעתך על איזה סרט או משהו בכיוון?" שאלתי.
"נשמע מצוין, אני אאסוף אותך ב-7?" הוא שאל. "סבבה, אז נתראה"
אמרתי. "ועוד איך, ביי!" הוא ניתק.
אחרי שהנחתי את השפופרת ונמרחתי על המיטה, תהיתי לעצמי אם זה
באמת היה הדבר הנכון לעשות. הרי כל הקטע הזה של לצאת עם ירדן
היה כמעין נקמה לאורן ולעולם כולו- אני, רוני ליבוביץ' הקטנה
והמסכנה, שהאהוב שלה מזה 3 שנים פשוט קם ודרך עליה כאילו היא
לא קיימת, מעזה לנקום בו ולהוכיח לכולם- שאני, כן אני, מסוגלת
לצאת גם עם בנים אחרים- אבל... לעצמי די קשה לי להוכיח את
העניין.
"וואו... רוני! את נראית... את נראית כמו מיליון דולר!" החמיא
לי ירדן ואני חייכתי בהנאה. "תודה לך" אמרתי. "אז, איזה סרט
המאדאם רוצה לראות היום?" שאל ירדן. "ממממ... שמעתי שהפטריוט
זה סרט מעולה. אני גם מתה על מל גיבסון, ככה ש...", "די! את
אוהבת את מל גיבסון???? זה השחקן האהוב עלי!" אמר ירדן.
"מגניב, אז נלך לזה?" שאלתי. "כן, בטח" ירדן הסכים. הייתה לנו
חצי שעה עד שהיינו צריכים להיכנס לסרט, לכן ירדן ואני התיישבנו
על ספסל שהיה באזור והתחלנו לדבר. "תגידי, רוני, אפשר לשאול
אותך שאלה?" שאל ירדן. "ממממ... כן, בטח, למה לא" אמרתי.
"טוב... רציתי לשאול אותך משהו, שאני בעצמי לא מבין" הוא אמר.
"מה ז'תומרת?" שאלתי. "טוב... רציתי לשאול אותך אם את אולי
יודעת איך כל מה שהיה בינינו בכיתה ט' נעלם" הוא שאל. "נו
ירדן... אתה יודע טוב מאוד את הסיבה. אורן" אמרתי, עדיין רועדת
להגות את שמו. "אבל איך זה שהכל בינינו נעלם בשנייה שפגשת את
אורן? מה שהיה בינינו היה ממש חזק. טוב, לפחות ככה אני
חשבתי..." אמר ירדן והשפיל את מבטו. "ירדני, גם אני הרגשתי
ככה, פשוט... מה שהיה לי עם אורן היה שונה ו... טוב, בכל אופן,
אני מעדיפה לא לדבר על אורן. בוא נחשוב על זה ככה- מישהו
מלמעלה העניק לנו את ההזדמנות השניה שלנו" אמרתי וחייכתי אליו.
"כן, גם אני מרגיש ככה. הפעם אני לא אתן לאף אחד לקחת אותך
ממני" אמר ירדן- ספק בצחוק ספק ברצינות. צחקקתי. "אל תדאג,
בינתיים הכל בסדר- אז בוא נחיה את ההווה, ונחשוב על ההשלכות של
העתיד בעתיד, בסדר?" ביקשתי. "בשבילך, יקירתי, עד חצי המלכות!"
הבטיח ירדן.
הסרט היה נפלא. הרגשתי שוב בת 14, כשירדן ניסה להתחכם בכל מיני
דרכים לשים את היד שלו על הכתף שלי. לבסוף, כשראיתי שלא מצליח
לו, לקחתי יוזמה, והתכרבלתי בחיקו, דבר שממש הקל עליו את
המלאכה.
אחרי הסרט- ירדן הזמין אותי לקפוצ'ינו ב-"פאטמורגנה". נכנסנו
והתיישבנו בשולחן הפינתי. לשמחתי הרבה, לא נראה שום זכר לאורן
ולפני צפרדע, לכן הייתי הרבה יותר נינוחה- והקרנתי לירדן כאילו
הוא היצור הכי מושלם עלי אדמות. ירדן לא נותר אדיש, ואמר לי:
"את יודעת שאת הדבר הכי מדהים שאי פעם נברא?". "ירדן, תפסיק
כבר עם המחמאות האלה. נראה לי שניפחת לי את האגו מספיק ליום
אחד" צחקקתי. "גם אם יגידו לך מחמאות יום שלם, עדיין זה לא
יהיה מספיק" אמר ירדן ואני חייכתי.
בסביבות 1:30, הגענו ירדן ואני לדלת הדירה שלי. "בחיים שלי לא
נהניתי כל כך, רוני" אמר לי ירדן. "גם אני" אמרתי וחייכתי.
ירדן התקרב כדי לתת לי נשיקת לילה טוב, אבל אני הזזתי את
שפתיו, ככה שבמקום בפה, הוא נתן לי נשיקה על הלחי. עדיין היה
קשה לי. למרות שכבר התנשקתי עם איתי מאז שאורן ואני נפרדנו- זה
היה אז, ועכשיו זה עכשיו. "אוי, אני... מצטער, לא התכוונתי
לכפות עליך כלום" ירדן התנצל. "אוי, אל תדאג, זו פשוט אני, אתה
מבין, נכון?" שאלתי. "כן, כן, ברור" הוא אמר. "טוב, אז נתראה
מחר" אמרתי ונתתי לו את החיוך הכי מקסים שלי. "כן, נתראה מחר"
הוא אמר, חייך, והלך לכיוון המעלית.
כל הבית היה חשוך כשנכנסתי, אבל להפתעתי העצומה, מצאתי את שחר
ישנה על המיטה שלי. "שחר?" טלטלתי אותה בעדינות. "רוני! חזרת"
היא התעוררה במהירות. "כן" אמרתי וחייכתי. "נו, איך היה?" היא
שאלה. "היה... היה מוזר, אבל נפלא. כבר שכחתי איך זה לצאת עם
בנים שהם לא אורן" אמרתי לה. "ירדן הוא אחד הבנים הכי שווים
בתיכון שלנו, רוני. אם תלכי עליו- את הולכת על כל הקופה.
מיליון בנות היו רוצות להיות איתו" אמרה שחר. "כן, הוא באמת
מקסים" הודיתי. "נו, אז תלכי עליו!" אמרה לי שחר. "זה לא כזה
פשוט, שחר'לה. אני עדיין מאוהבת באורן. שלוש שנים זו חתיכת
זמן" אמרתי. "אני יודעת שזו חתיכת זמן, אבל רוני, את תהיי
חייבת לצאת מזה מתישהו. לא תוכלי להתאבל על אורן לנצח, נכון?"
היא שאלה ולא ציפתה לתשובה. היא רק נתנה לי נשיקה על הלחי,
איחלה לי לילה טוב ויצאה מחדרי, תוהה לגבי השאלה הזו ששחר זרקה
באוויר.
החלפתי לפיז'מה, נכנסתי למיטה ומיד נרדמתי. התעוררתי לצלצול
הטלפון בחדרי. הבטתי בשעון. השעה הייתה 8:00 בבוקר, והיו לי
לפחות עוד שעתיים עד שהייתי צריכה לקום. חצי מתה קמתי מהמיטה
ועניתי. "כן?" שאלתי בקול ישנוני. "רוני? רונ'וש?" שאל הקול.
בגלל שהייתי עדיין מטושטשת לחלוטין מהשינה, לא זיהיתי את הקול.
"כן?" שאלתי שוב. "זה אני, איתי" הוא אמר. "איתי! מה המצב?"
פתאום התעוררתי. איתי התגייס כבר לפני יומיים, ומאז לא שמעתי
ממנו חצי מילה. "אני בסדר. קשה פה, אבל מסתדרים. מה איתך, מה
שלומך? אני עדיין דואג לך" הוא אמר. "אני... חיה, איכשהו.
איתי'וש, שמע, אני ממש מצטערת שלא באתי ללוות אותך, אני...",
"זה בסדר רוני, אני מבין. גם אני הייתי די מבולבל מכל הקטע"
הוא קטע אותי. "באמת?" שאלתי. "כן... האמת היא שבגלל זה
התקשרתי. את מבינה, אני בא לחמשוש מחר, ואני חייב לראות אותך.
אנחנו חייבים לדבר" הוא אמר. "ממממ... כן, בסדר" ידעתי שאני לא
אוכל להתחמק ממנו לנצח. "תקפוץ אלי כשתוכל, טוב?" שאלתי. "אין
בעיה. ביי רונ'וש, תשמרי על עצמך" הוא אמר. "גם אתה איתי'וש,
גם אתה" אמרתי והנחתי את השפופרת על כנה.
החלטתי לא לחזור לישון. השיחה עם איתי גרמה לי לחשוב על כל
מיני דברים, ולא יכולתי ממש להירדם. ככה שכבתי על המיטה, שוקעת
במחשבות. ב9-,  נכנסתי למקלחת. מילאתי את האמבטיה כמעט עד
הסוף, שמתי קצף ושקעתי בתוכה. אמבטיות קצף זה הדבר שהכי מרגיע
אותי בעולם. אני יכולה להיות ביום הכי גרוע שלי, אבל ברגע שאני
נכנסת לאמבטיה, הכל נעלם.
נמנמתי קצת במקלחת, לכן לא שמתי לב ששחר נכנסה. "מה קורה?" היא
שאלה והוציאה את מברשת השיניים מהמקום. "איתי התקשר" אמרתי לה.
"כן, שמעתי. מה הוא אמר?" היא שאלה ושמה משחה על המברשת. "הוא
אמר שאנחנו צריכים לדבר" אמרתי. "זה באמת נכון. הרי לא חשבת
להתחמק ממנו לנצח, לא?" שאלה שחר. "כן, אבל עדיין... זה די
מפחיד אותי. היית מאמינה שאני אגיע למצב הזה? אני מפחדת לפגוש
את החבר הכי טוב שלי ביקום" אמרתי.
"החבר הכי טוב שלך ביקום?! רוני'לה, שכבתם! זה לא יכול לעבור
בכזו קלות!" אמרה שחר, כשפיה מלאה במשחת השיניים. "תודה על
העידוד שחר... עכשיו אני באמת לא יודעת מה לעשות עם עצמי"
אמרתי לה. "פשוט תירגעי! תתנהגי בטבעיות והכל יהיה בסדר, סמכי
עלי" אמרה שחר ויצאה מהמקלחת.
"להירגע ולהתנהג בטבעיות, כן בטח" מלמלתי לעצמי.
"בוקר טוב נסיכתי" ירדן קיבל אותי בחיוך ענקי. "מה קורה?"
שאלתי אותו וחיבקתי אותו. "תראי... כעיקרון, כל הלילה לא ישנתי
בגלל שחשבתי עליך, אבל... עכשיו שאת פה, אני לא מרגיש עייף
בגרוש" חייך ירדן. אין מה להגיד, הוא היה אחד המחזרים הכי
חמודים שהיו לי בחיים. היו לנו שעתיים אנגלית, ואחריהן שיעור
ספורט. ירדתי ביחד עם הילה למטה, וכמו מתוך הרגל, הבטתי על
השער. הייתי צריכה לשפשף את העיניים בשביל להאמין שאני רואה
נכון. "איתי?" שאלתי כאילו את עצמי, אבל הוא שמע. "רוני'לה!!!"
הוא נפנף לי בידו, ונכנס לתוך בי"ס. איתי למד גם הוא בתיכון
שלי, וסיים ללמוד בשנה שעברה. הוא התקרב אלי וחיבק אותי חזק.
"מה קורה איתך? התגעגעתי אליך!" הוא אמר. "גם אני אליך... מה
קורה, איך בצבא?" שאלתי. "קשה, קשה" הוא הודה. "תיארתי לעצמי"
חייכתי. "רוני, תגידי, איזה שיעור יש לך עכשיו?" הוא שאל.
"ספורט" עניתי לו. "את יכולה להבריז, נכון?" הוא שאל ומבט של
תחינה עלה על פניו. "נכון, אין בעיה, חכה שניה" אמרתי לו,
הלכתי להילה, אמרתי לה שתגיד למורה לספורט שלא באתי היום או
משהו, והיא הסכימה מיד. לפני שנה וחצי היא הייתה דלוקה על איתי
בטירוף, לכן ידעתי שלא תהיה לה בעיה לחפות עלי.
"אז... מה קורה?" שאלתי ומתחתי את הידיים על הרגליים, אחרי 10
דקות של שתיקה. הוא חייך. "את יודעת, צבא, עניינים...". "צבא
עניינים...", "רוני, אני חושב שכדאי שנפסיק עם השטויות. שנינו
יודעים למה אנחנו פה" הוא קטע אותי. "כן... שנינו יודעים למה
אנחנו פה..." השפלתי מבטי. "רוני, תראי... חשבתי על מה שהיה
בינינו הרבה, ו...", "כן, אני יודעת. זו הייתה טעות גדולה..."
אמרתי. "ממממ... זה מה שאת חושבת?" איתי משום מה החוויר.
"כן... כלומר... תראה איתי, אתה יודע שאני מתה עליך, אתה הרי
החבר הכי טוב שלי בכל העולם, אבל... הייתי ממש שבורה. אני
עדיין אוהבת את אורן" הודיתי בעצב. "אה... כן, חברים טובים,
אורן... אני מבין" עכשיו גם איתי השפיל את מבטו. "איתי'וש, אתה
בסדר?" לא הבנתי מה נחת עליו. "אה... כן. אני שמח שכלום לא
השתנה. רק רציתי לוודא את זה" אמר איתי. "ברור ששום דבר לא
השתנה. אתה תמיד תישאר החבר הכי טוב שלי, אלא מה?" חייכתי
בהקלה. הרגשתי הרבה יותר טוב, עכשיו שסידרנו עניינים. "כן...
החבר הכי טוב שלך..." איתי חייך חצי חיוך. "טוב יקירי, אני
אאלץ לנטוש אותך עכשיו, כי שיעור התעמלות נגמר, והמורה עוד
שנייה תצא מהאולם ותשחט אותי, אז... נדבר כבר מותק?" חייכתי
אליו. "כן, בטח" אמר איתי, והמשיך לשבת על גדר האבן עליה
ישבנו. התרחקתי לעבר בניין ביה"ס ועוד הספקתי לראות את הילה
קופצת לעברו.
"אני בבית!!!" צעקתי בשנייה שנכנסתי בדלת. לא היה קול ולא
עונה,  לכן הנחתי שקורה המצב האידיאלי- אבא ואימא בעבודה ושחר
אצל מאור-התורן שלה.
הלכתי לחדר, השתטחתי על המיטה ושמתי ווקמן. בלי לשים לב,
נרדמתי. התעוררתי כשהרגשתי משהו מלטף את הפנים שלי. קמתי
בבהלה. פתאום ראיתי את ירדן מעלי, עם ורד בידו. "מצטער, לא
התכוונתי להבהיל אותך" הוא התנצל. "מממממ... זה בסדר, מה אתה
עושה פה?" לא הבנתי. "באתי להזמין אותך להמבורגר, אבל אבא שלך
אמר שאת ישנה... מצטער, לא רציתי להפריע לך" הוא התנצל שוב.
"עזוב שטויות ירדן... זה בסדר גמור" אמרתי והפתעתי אותו
בחיבוק. "יופי, אני שמח. אז מתאים לך המבורגר?" הוא שאל. הבטתי
בשעון- 19:30. "כן... זה יהיה נחמד" אמרתי. "אחלה... כמעט
שכחתי, זה בשבילך" הוא אמר ונתן לי את הורד. הרחתי אותו.
"תודה, הוא מהמם" אמרתי.
נסענו למקדונלד'ס במכונית של ירדן, וכל הדרך רק צחקנו ודיברנו
על כל מיני דברים מצחיקים ואנשים מצחיקים מהכיתה שלנו.
יצאנו מהמקדונלד'ס ממש ברגע האחרון, כבר היו צריכים לגרש אותנו
משם, כשאנחנו נשפכים מצחוק.
הגענו לדלת הבית שלי. "טוב... אני מניח שניפגש מחר..." אמר
ירדן. "ממממ... ירדן, בא לך להיכנס?" שאלתי אותו בביטחון. השעה
הייתה 23:30, ולא היינו צריכים לקום מוקדם למחרת, כי היה חופש
סוכות. "ממממ... אוקיי, בטח" הוא אמר ונכנס בעקבותיי. הבית היה
חשוך. ניחשתי שההורים שלי כנראה התעייפו ונרדמו, ושחר כנראה
אצל מאור.
הכנסתי את ירדן בשקט לחדר שלי, וסגרתי אחרי את הדלת. "הסתכלתי
על החדר שלך ממקודם. יש לך חדר ממש יפה" הוא אמר לי. "תודה...
רוצה לשתות או משהו?" שאלתי. "לא תודה..." הוא התיישב לידי על
המיטה הזוגית שלי. עד לפני שנה הייתה לי מיטת יחיד רגילה, אבל
לפני שנה, אחרי שמלאו לי ולאורן שנתיים ביחד, וגם ככה היינו
ישנים המון אחד אצל השני, החליטו ההורים שלי לקנות לי מיטה
זוגית כדי שאורן לא ייאלץ יותר לישון בסלון.
התחלנו לדבר שוב, ואז, אחרי בערך חצי שעה של דיבורים, הייתה
דקה של שתיקה. הסתכלתי לירדן בעיניים, והוא חייך. ידעתי שאני
לא אוכל לא להתנשק איתו עוד הרבה זמן. הוא התקרב אלי באיטיות,
ונשק לי בעדינות על השפתיים. אני המשכתי, ושיתפתי איתו פעולה,
ולפני ששמתי לב, כבר היינו באמצע נשיקה סוערת. אחרי כמה דקות
של נשיקה, שמתי לב שירדן מתחיל לשלוח ידיים מתחת לבגדים שלי.
נרתעתי ממנו מיד. "אני... אני מצטער, רוני" הוא מלמל. "לא, אני
זו שמצטערת ירדן. אני פשוט לא מרגישה מוכנה, אתה מבין?" שאלתי.
"אה... כן, אין בעיה. אני אוהב אותך, רוני. אני אעשה הכל כדי
שיהיה לך טוב" הוא אמר, ואני חיבקתי אותו מכל הלב. "אני יודעת
ירדן, אתה לא יודע כמה אני מעריכה את זה...".
מאז אותו יום, כעיקרון, ירדן ואני נהיינו זוג. לא הייתי מאוהבת
בו, אבל היה לי טוב איתו, וזה היה מספיק לי לבינתיים. הוא היא
מתחשב, אדיב והכי חמוד בעולם.
לא פעם הוא ניסה לעשות צעד משמעותי ביחסים שלנו, אבל אני הייתי
כמו בלוק אטום. מעבר לנשיקות- לא הייתי מוכנה להתקדם לשום
מקום.
גם עם איתי הכל המשיך כרגיל, למרות  שהוא התנהג שונה ממקודם.
הוא היה מוטרד רוב הזמן שהוא היה איתי, ולא משנה כמה ניסיתי-
הוא מעולם לא אמר לי למה הוא ככה.
בתשיעי לפברואר, היה יום ההולדת שלי ושל שחר- ובנוסף, באותו
היום מלאו 4 חודשים לי ולירדן. ירדן ומאור הזמינו אותי ואת שחר
למסעדה רומנטית לארוחה לאור נרות, ובה ירדן העניק לי שרשרת לב
מזהב, שעליה היו חרוטות המילים "ילדה יפה". הענקתי לו חיבוק
גדול ונשיקה. באמת התחלתי לאהוב אותו, אבל עדיין הרגשות שלי
היו לא כל כך גבוהים כמו לאורן.
כשחזרנו לדירה שלי, לא הבנתי מדוע כל הדירה חשוכה, מפני שהשעה
הייתה בסך הכל 21:30, ובייחוד לא הבנתי מדוע ירדן ומאור התעקשו
ללוות אותנו פנימה, אך פתאום, כשהדלקתי את האור, צעקו לעברנו
"הפתעה", וכל החברים והמכרים שלי היו שם, מחייכים ומאושרים,
כש-לינור מנצחת עליהם. "בא לי להרוג אותך!" הודעתי ל-לינור.
"גם אני אוהבת אותך רונ'וש" היא חיבקה אותי. "איך...? מתי...?"
לא הבנתי. "ובכן, את צריכה להודות גם לאיתי הרבה... זה היה
הרעיון שלו..." אמרה לינור. הבטתי עליו, על החייל הכי חמוד
בצה"ל, ומיד התנפלתי עליו בחיבוק. "אתה יודע שזה לא יעבור לך
בשתיקה!" אמרתי לו וחייכתי. "כן, אני יודע..." הוא חייך בחזרה.
המשך המסיבה היה אחלה- רקדנו, והחלפנו חוויות והכל זרם ממש
נפלא, עד שבסביבות 23:00, נשמעה דפיקה בדלת ולתדהמתי הרבה אורן
ניצב בפתח. "היי..." הוא אמר לי. "היי..." אמרתי ובלבי רק
חשבתי מי הולך למות על כך שהזמין אותו. "מזל טוב, מותק..." הוא
אמר. "תודה" אמרתי והרשיתי לו לחבק אותי. "בשבילך..." הוא
הושיט לי מתנה. "תודה..." אמרתי. הלכנו למטבח להניח את המתנה.
"אז מה קורה איתך? למה אני כבר לא רואה אותך?" הוא שאל, כאילו
שום כלום לא קרה בינינו עד לפני חמישה חודשים. "אתה עסוק עם
חברה שלך..." כמעט לחשתי. "נו באמת, תשכחי מטל" הוא אמר. "למה,
נפרדתם?" שאלתי. "כנראה, זה לא ברור לגמרי" הוא אמר באדישות.
פתאום, בבת אחת, לא אהבתי אותו יותר, ולא יכולתי להבין איך אי
פעם אהבתי. "טוב. אז אולי עכשיו נוכל לנסות להיות ידידים"
ניסיתי להיות נחמדה. "רק ידידים? רונ'וש, היינו ביחד שלוש
שנים. ככה את זורקת את זה לזבל?" הוא שאל ואני נדהמתי. לא
האמנתי על המילים שיוצאות לו בשצף מהפה. "אורן, אתה זרקת את זה
לזבל בשנייה שהלכת עם טל" הודעתי לו חד משמעית. "נו באמת, את
לא יכולה להיות רצינית...", "אני מאוד רצינית, אפילו" הודעתי
לו. "טל היא סתם מפגרת. היא לא משתווה לאצבע הקטנה שלך" הוא
ניסה לכבוש אותי מחדש במחמאות. "לא מעניין אותי למה היא שווה
אורן. בגדת בי איתה. בזה זה נגמר" הודעתי לו וחזרתי לסלון.
הרגשתי ממש טוב עם עצמי. בייחוד עם זה שסופסוף הבנתי שכל
הפרידה מאורן הייתה לטובה- ושאני לא אוהבת אותו יותר. "הכל
בסדר?" שאל אותי ירדן כשחזרתי לסלון. "הכל בסדר גמור אפילו"
אמרתי וחיבקתי אותו חזק, את החבר שלי.
היחסים ביני ובין ירדן התהדקו מיום ליום. כבר חגגנו את החצי
שנה לחברותנו, אולם עדיין, היה קשה לי לעשות איתו דברים שהם
יותר מ"עם הבגדים על". פשוט לא הרגשתי צורך. וירדן באמת הבין.
הבין ותמך, וכל כך הערכתי אותו על זה.
גם היחסים עם איתי היו בסדר גמור. חזרנו להיות הידידים שהיינו
פעם, לפני מה שקרה, וכל פעם שבא הביתה מהצבא, היה בא אלי
והיינו מבלים ביחד עד השעות הקטנות שלי הלילה. ואהבתי אותו, את
חברי הטוב ביותר, אח שלי.
הכל היה יכול להימשך על "זרי השושנים", אילולא הטיול השנתי,
שנערך מיד אחרי חופשת הפסח. נסענו לארבעה ימים לאילת, כל
השכבה, למאין טיול אחרון של לפני הפרידה. ההכנות היו מרובות
ושחר ואני כבר חיכינו לזה בקוצר רוח. שחר עמדה להעניק למאור את
בתוליה, אני קצת פחות. עדיין לא הרגשתי מאוהבת לגמרי בירדן,
אבל החלטתי לקחת את מערכת היחסים שלנו צעד אחד קדימה.
כל היום הראשון עבר נפלא- כמו כל טיול שנתי, נפילות על התחת,
שירים על המורה דורה ("רואים לך מאחורה") ועוד כל הדברים
הרגילים שמייחדים את ההווי של הטיולים השנתיים. וזה עוד היה
הטיול האחרון שלנו, אז בכלל ניסינו למצות אותו ככל יכולתנו.
הערב הגיע, ולאותו ערב תוכנן לנו ערב חופשי, אולם אני תכננתי
להישאר בחדר ולנצל את ההזדמנות שהוא ריק בשביל להיות עם ירדן.
שחר קרצה לי במשמעותיות לפני שהיא פינתה את החדר והלכה לחדר של
מאור. איחלתי לה בהצלחה והתחבקנו ארוכות. "יהיה בסדר" אמרתי
לה. "כן... אני מקווה" היא אמרה חייכה ויצאה. ירדן הגיע אחרי
כמה דקות. ארגנתי אווירה רומנטית בחדר- סגרתי את כל האורות
והדלקתי כמה נרות. "לכבוד מה כל זה?" שאל ירדן וחייך חיוך ענק.
"לכבודך... לכבודנו" אמרתי ונישקתי אותו, והוא שיתף איתי
פעולה. הוא היה כל כך נלהב. זה היה צד בו שמעולם לא ראיתי.
שתקתי כשהוא הוריד את החולצה שלו, שתקתי כשהוא הוריד גם את
שלי, וגם כשהוא הוריד את המכנסיים של שנינו, אבל כשהוא בא
להוריד את התחתונים שלי, עצרתי בעדו. "ירדן, אני עדיין לא
יכולה לשכב איתך" אמרתי לו, בתקווה שהנה- גם הפעם הוא הולך
להבין. "מה? אני לא מאמין שאת עושה לי את זה. אז בשביל מה
חיממת אותי ככה?" הוא לא הבין. "לא התכוונתי לגרום לך לאי
נוחות וממש לא התכוונתי לחמם אותך סתם, פשוט...", "שום כלום,
רוני. את עכשיו תהיי ילדה גדולה ותשכבי בשקט. את לא הולכת
להגיד לי שכל מה שאורן אמר עליך הוא לא נכון, נכון?" הוא אמר
ובלי לצפות לתשובה בכלל, קפץ עלי והתחיל להוריד לי את החזייה.
אם שחר לא הייתה נכנסת באותה שנייה כתוצאה מהצעקות שלי, אני לא
יודעת מה היה קורה. ברגע שירדן ראה אותה, הוא קפץ כמו חתול
מבוהל , תפס את הבגדים שלו ובא לצאת מהחדר, כשהוא פתאום נזכר
במשהו- "חשבתי שאת נותנת!" הוא זרק לי והלך. שעות ישבה לידי
שחר וניסתה להרגיע אותי, שיהיה בסדר, והוא ישלם על זה, אבל אני
רק חשבתי כמה טיפשה הייתי בחצי השנה האחרונה, שהאמנתי שירדן
באמת אוהב אותי ושאיכפת לו ממני. "אורן הבן-זונה הזה..."
מלמלתי ופרצתי בבכי עוד יותר חזק. "אל תדאגי רונ'וש, נטפל גם
בו, העיקר שאת בסדר" היא חיבקה אותי יותר חזק ממקודם. "אני לא
יודעת מה היה קורה אם לא היית נכנסת שחר. אני אפילו לא רוצה
לחשוב..." קולי רעד כמעט כמו כל גופי. "די רוני, די. אבל כן
נכנסתי וזה העיקר- שלא קרה לך כלום" היא אמרה.
מאותה השניה הטיול הזה נהפך לגיהינום עלי אדמות. לא יכולתי
לסבול את מראה פניו של ירדן ולא לדבר על מראה פניו של אורן,
שממש לא הבין את המבטים הכעוסים מצדה של שחר כמו מצדי.
מיד כשחזרנו הביתה, נכנסתי לחדרי בטריקת דלת, בלי שום רצון
לדבר עם הורי ועם אף אחד אחר על הטיול הזה. עוד הספקתי לשמוע
את שחר מסבירה להם, שאני פשוט מאוד עייפה. כשהסתובבתי למיטה,
התפלאתי לראות את איתי שם. לא הבנתי איך לא הבחנתי בו. "רוני,
הכל בסדר?" הוא הביט בפני בדאגה. "לא איתי, הכל ממש לא בסדר"
אמרתי והתחלתי לבכות. "רונ'וש, מה קרה?" איתי נבהל. כמה שלא
רציתי שם אף אחד באותו הרגע, איתי היה המלאך המושיע שלי. ישבנו
שם וסיפרתי לו הכל, מתחילת הטיול ועד סופו, לא משמיטה אף פרט
על מעלליו של ירדן ואת התפארותו של אורן לגבי. כשסיימתי לספר
את הסיפור, דמעות מציפות את עיניי, ראיתי איך עיניו של איתי
יורות ברקים. "אני אהרוג אותם. את שניהם" הוא הכריז. "די איתי,
שום דבר לא ייפתר באלימות" אמרתי, מנסה להרגיע את שנינו. "אני
לא מאמין שהם עשו לך את זה רוני. אם יש דבר אחד שאני רגיש
לגביו זו את..." הוא אמר ופתאום עצר והשפיל את מבטו. "מה? מה
ז'תומרת, איתי?"  ממש לא הבנתי, וגם עדיין הייתי מטושטשת
בדמעות. "עזבי רוני, זה לא לעכשיו. נדבר מחר" הוא אמר ויצא
מחדרי בחדות, בלי חיבוק אפילו, כשאני עדיין מנסה לפענח מה הלך
פה כרגע.
"הוא אוהב אותך, רוני. זה ממש שקוף" אמרה לי שחר כשישבנו שתינו
במטבח בוקר למחרת, מנתחות את כל מה שקרה בארבעה ימים האחרונים,
וגם את מה שלא קרה (היא השתפנה בסוף...). "אוהב אותי, איתי?
ממש לא, שחר. אין מצב. איתי ואני ידידים טובים המון זמן. הוא
כמו אחי הגדול..." אמרתי. "רוני, הכל משתנה ברגע ששוכבים עם
החבר הכי טוב, את לא זוכרת את זה מ-"כשהארי פגש את סאלי"?"
שאלה שחר. "איתי... אוהב אותי... אני כל כך מבולבלת" טמנתי את
ראשי בתוך הידיים. "ברור שתהיי מבולבלת.  רונ'וש, את צריכה קצת
הפסקה מהבנים. הפסקה ארוכה אפילו. אבל לפני זה..." מבט ערמומי
הצטייר על פניה של שחר.
"מ-ה?! את רצינית?" אורן לא הבין מה קרה שבאתי אליו, ככה פתאום
והצעתי לו לקפוץ אלי היום בערב, כי ההורים שלי אינם. "ברור
שאני רצינית!" אמרתי והעמדתי על פני הבעה חתולית. "חשבתי ש...
חשבתי ש... את עם ירדן... שאת לא רוצה אותי יותר..." הוא היה
מבולבל. "תשכח מירדן, אורן. אתה הגבר שלי. אתה היחיד שאי פעם
אהבתי" אמרתי והעברתי את ידי על שפתיו בתנועה מגרה. "וואו,
זו... זו ממש הפתעה, רוני" אורן עדיין היה מבולבל, אבל חיוך
התחיל להצטייר על פניו. "אז תבוא?" אמרתי. "כן, בטח..." הוא
אמר בהתלהבות ברורה.
הכל הלך בדיוק לפי התוכנית. ברגע שאורן נכנס לחדרי, לא הפסקתי
להתמרח עליו, ולפזר חיוכים מגרים לכל עבר, ובדיוק בשנייה שהוא
בא לנשק אותי, עצרתי אותו: "אני הולכת להחליף למשהו... יותר
נוח. תתפשט בינתיים. אני רוצה אותך ערום לגמרי" אמרתי לו
ויצאתי מהחדר. שחר, שהתחבאה בחדר שלה בשקט מוחלט, יצאה לקראתי,
כשהמצלמה שלה בידה. תפסנו בתמונה את אורן שכוב על המיטה שלי,
המום למראה שתינו, ביחד ו... כן, הוא היה ערום.
"מה קורה פה?" איתי לא הבין מה קרה ששתינו- שחר ואני, נקרעות
מצחוק על הספה. הוא נכנס 10 דקות אחרי שאורן עזב את הדירה שלי
בעצבים, מטיח קללות לכל עבר. "מי אמר שהנקמה לא מתוקה, אה?"
שאלתי וקפצתי על איתי בחיבוק. "אתן מוכנות להסביר לי מה קרה פה
כרגע? פספסתי משהו?" הוא שאל והביט על שחר. "רוני תספר לך
הכל... אני צריכה לזוז" היא אמרה והביטה עלי בערמומיות. רק לה,
בסודי סודות, סיפרתי שאני חושבת שסוף-סוף הבנתי את מי אני
אוהבת באמת ובתמים. אל מי יש לי רגשות עצומים, שרק מתגברים עוד
ועוד מרגע לרגע.
איתי נכנס לחדר והתיישב על המיטה. "את ואחותך התחרפנתן קצת או
משהו?" הוא שאל. "לא, אנחנו פשוט אוהבות לנקום" אמרתי והתחלתי
לספר לו בדיוק מה הוא פספס.
"פששש... חתיכת סיפור, אה? ואני רציתי לטפל בו למענכן. אני
רואה שאתן מסתדרות מצוין גם בלעדי" הוא אמר. "אני בחיים לא
אסתדר בלעדיך" כמעט ולחשתי את המילים האלו, אבל איתי שמע.
"מה?" הוא שאל והישיר אלי את מבטו. "תראה איתי, אמנם אתה החבר
הכי טוב שלי, אבל שיקרתי לך" אמרתי לו והשפלתי את מבטי מעיניו.
"שיקרת לי?" הוא לא הבין. "טוב, יותר נכון, שיקרתי לעצמי.
חשבתי שאין שום משמעות למה שקרה בינינו אז, לפני חצי שנה
כשנפרדתי מאורן" אמרתי. "ו...?" הוא לא הבין. "ו... טעיתי.
הייתה לזה משמעות עצומה. כל הזמן הזה, גם אפילו בחלק מהזמן
שעוד הייתי חברה של אורן, אהבתי אותך. התאהבתי בך- בזה שתמיד
היה איתי ולצדי ותמך בי בלי שאבקש אפילו" אמרתי וסוף-סוף
הסתכלתי עליו. הוא נראה מבולבל לגמרי. "מה שאני מנסה להגיד זה,
בעצם... איתי, אני אוהבת אותך" סוף- סוף זה יצא ממני. "את
רצינית?" הוא שאל. "ברור שאני רצינית. תשמע, אני אבין אם תגיד
לי עכשיו שאתה לא מרגיש ככה, ושאתה רוצה שנשאר חברים טובים,
אני אבין לגמרי, אני מעדיפה שנישאר חברים טובים מאשר לאבד
אותך, ו...", "רוני, את מוכנה לשתוק לרגע?" שאל איתי והתקרב
אלי. "מה?" לא הבנתי. "יש לי רק דבר אחד להגיד לך" הוא אמר.
"מה?" שאלתי שוב. "את הכי יפה בעולם כשאת מתנהגת כמו טיפשה...
בגלל זה כנראה התאהבתי בך" הוא אמר ונישק אותי, נשיקה ארוכה
-ארוכה, נשיקה בלי חרטות ובלי עניינים. נשיקת אהבה אמיתית.
בבוקר, כשפקחתי את עיני וראיתי אותו, את איתי, שוכב לידי עם
החיוך המלאכי שלו, לא יכולתי שלא לצבוט את עצמי, לוודא שאני לא
חולמת. שזה באמת קורה, ואיתי ואני פה ביחד, במיטה שלי, אחרי
ליל האהבה הכי מדהים שהיה לי אי פעם ושהוא שלי ואני שלו.
איתי פקח את עיניו וחייך. "בוקר טוב, ישנוני" אמרתי והתכרבלתי
לידו. "איזה כיף... זה לא היה חלום" הוא אמר וחיבק אותי. "לא,
זה לא. היום הכל מתחיל מחדש" הייתי כל כך מאושרת. שום דבר לא
היה יכול להרוס את האושר שלי. טוב, אולי רק דבר אחד...
"אני חייב לזוז" אמר לי איתי אחרי שבפעם השמינית לאותם 24 שעות
הוא הראה לי בדיוק כמה הוא אוהב אותי.
"כבר? למה? רציתי להיות איתך עוד קצת היום" אמרתי והתכרבלתי
עוד קצת בתוכו, מנסה למשוך אותו בחזרה למיטה.                

"תאמיני לי, שגם אני, אבל יש לנו תרגיל היום וגם ככה אני מאחר,
אז... אני אראה אותך ביום שישי. אני מבטיח" הוא אמר ונישק אותי
תוך כדי שהוא לובש את החולצה שלו. "אני אתגעגע המון עד יום
שישי, מה יהיה?" שאלתי במבט כלבלב. "אל תדאגי, זה רק עוד שלושה
ימים. את תעמדי בזה. חוץ מזה, אני אתקשר אליך כל יום... אוף,
על מי אני עובד, נראה לי שאני אתגעגע אליך עוד יותר!" הוא אמר
ונתן לי עוד נשיקה גדולה. "טוב, עכשיו אני באמת חייב לזוז" הוא
אמר כשהתנתקנו בקושי אחד מהשנייה. "אני יודעת. תשמור על עצמך"
אמרתי ונופפתי לו כשהוא יצא מהדלת שלי.
קמתי גם אני והתלבשתי. היה לנו שיעור היסטוריה לפני הבגרות,
לכן בחוסר חשק יצאתי מהמיטה.
בדיוק כשבאתי לנעול נעליים שחר נכנסה לחדר. "נו!? ראיתי את מה
שראיתי? איתי יצא מפה לפני 10 דקות?" היא התנפלה עלי. "כן.
אנחנו ביחד עכשיו. רשמית" אמרתי ולא יכולתי לחייך עוד יותר.
"וואו! זה כזה נפלא! אתם הכי מתאימים בעולם אחד לשני!!" שחר גם
שמחה. "אני עדיין לא מעכלת שזה קרה לי. כאילו... רק אתמול איתי
היה החבר הכי טוב שלי, והיום...", "היום... הוא החבר שלך!" שחר
חיבקה אותי. "טוב יקירתי, אני אאלץ לנטוש אותך עכשיו. יש לי
שיעור היסטוריה" אמרתי לשחר המאוכזבת. "עכשיו? אבל רציתי לשמוע
פרטים" היא אמרה. "אל תדאגי, אני אספר לך הכל הכל כשאני אחזור
מבי"ס, ואם לא אז בערב" הבטחתי לה ונפרדתי ממנה בחיבוק.
כשסיימנו את שיעור היסטוריה, ניגשה אלי דינה, המחנכת שלי.
"רוני! טוב שמצאתי אותך. אתם כבר לא נמצאים בבי"ס ואני מחפשת
אחריך כבר שנים!" היא חייכה. "קרה משהו?" לא הבנתי. "לא, לא,
שום דבר רציני. פשוט רציתי להגיד לך שאת היחידה שלא דיברת
בשיעור "התחלות חדשות", ורציתי לבקש ממך לדבר בפגישה האחרונה
שלנו ביום ראשון הבא. "אוקי, אין בעיה" אמרתי וחייכתי. "בסדר
גמור, אז סגרנו" היא אמרה ונכנסה חזרה לחדר המורים.
בדרך הביתה, חשבתי על מה אני יכולה לדבר. אולי- על הטסט השלישי
שסוף-סוף עברתי (כן, זה קרה ממש לפני שבועיים), או אולי על סוף
השנה הקרבה והתחלת הצבא. ואז הכה בי הדבר הכי חשוב שקרה לי-
הפרידה מאורן אחרי שלוש שנים והזוגיות החדשה עם איתי. כמובן!
חייכתי לעצמי כל הדרך הביתה והמשכתי לחייך גם למחרת וביום
שאחריו. לפחות עד יום חמישי בצהריים, כשהגיעה הבשורה.
זה התחיל כמו כל יום רגיל. היום פשוט הייתי צריכה ללכת למבחני
מיון בצבא, אז אבא שלי, שהיה ביום חופש, התנדב להסיע אותי.
יותר נכון- אני הסעתי את עצמי והוא שימש כהורה מלווה.
בדרך, שמעתי בחדשות על שני חיילים שנהרגו לפנות בוקר בתאונת
אימונים באחד מבסיסי הצפון , אבל לא ייחסתי לכך חשיבות מיוחדת,
כי טעויות אנוש, לצערי, קורות כל יום. שמותיהם לא הותרו
לפרסום.
המבחנים הלכו לי ממש מעולה, לכן זמזמתי לעצמי כל הדרך הביתה
באוטובוס.
השעה הייתה כבר 14:30 והבטן שלי קרקרה מרוב רעב. נכנסתי הביתה
וראיתי שהדלת של שחר פתוחה במקצת ושהיא מדברת בטלפון.
נכנסתי למטבח והכנסתי לעצמי פרוסה עם נקניק. בדיוק כשנתתי את
הביס הראשון, נכנסה שחר למטבח. אחריה נכנסה אימא שלי. היא
כנראה ישבה איתה בחדר ולא ראיתי.
שתיהן נראו כאילו השנייה הם ראו רוח או משהו. עיניה של שחר גם
היו אדומות כאילו היא בכתה ממש לפני כמה דקות. "רוני... אני...
יש לי חדשות רעות" אימא שלי התחילה לדבר ושחר מיד פרצה בבכי.
"מה... מה קרה?" לא הבנתי. הייתי מבולבלת למראה של שחר
הבוכייה. "רוני, את... את שמעת על תאונת האימונים שהייתה
הבוקר?" קולה של אימא שלי רעד. "כן... למה?" לא הבנתי. הרצתי
בראשי את כל החיילים שאני מכירה ורק שם אחד חזר והדהד לי בראש,
מסרב לצאת- איתי, איתי, איתי, איתי...
"מה קרה לאיתי?" כבר ידעתי, אימא שלי לא הספיקה להגיד כלום.
"הוא... הוא אחד משני החיילים שנהרגו, רוני..." שחר דיברה
לראשונה ומיד פרצה בבכי. "לא... זה לא קורה... זה לא נכון"
אמרתי וידיי התחילו לרעוד בצורה היסטרית. "איתי לא מת!!! אתן
לא מבינות? לא יכול להיות שהוא נהרג!!!" לא רציתי להאמין
הדמעות חנקו את גרוני. הרגשתי שעוד שתי דקות ואני מתמוטטת
עכשיו על הרצפה, בלי הקדמות מיותרות.
"די רוני'לה, די" אימא שלי ניסתה לחבק אותי, אבל אני הרחקתי
אותה ממני. "אני לא יכולה להישאר פה. לא יכולה" אמרתי מנסה
למצוא מנוחה למחשבתי. לא הייתי צלולה, לא ידעתי מה אני עושה עם
עצמי. "רוני, אם את רוצה, אנחנו יכולות לנסוע אל הבית של
איתי..." אמרה שחר ופרצה בבכי. ללא מילים אותתי לא בראשי כן.
ירדנו למטה ונסענו אל איתי בדממה. דמעה אחת עוד לא ירדה מעיני.
לא הצלחתי להבין את עצמי. עוד הייתי מבולבלת, לא האמנתי שזה
קורה.
ישר כשהגענו לאיתי הביתה, חיבקה אותי אימו חזק ולא הרפתה.
"שמעתי שאתם ביחד רק אתמול. הוא סיפר לי כמה הוא מתגעגע אלייך
וכמה הוא מת להיות בבית כבר" היא אמרה. גם היא נראתה כמו אחת
שלא מעכלת עדיין.
"איך? מה... מה קרה?" ניסיתי להבין. "הם ערכו אימונים ברימונים
ואחד החיילים זרק רימון בטעות על האוהל שאיתי ועוד חייל עבדו
בו בדיוק, ו... הרגו אותו. הבן הקטן שלי הלך..." היא בכתה בלי
הפסקה, ורק אני עוד לא הצלחתי להוריד דמעה אחת. חשבתי שמשהו
ממש לא בסדר אצלי.
בין כל ההמולה, הצלחתי להיכנס לחדרו של איתי. הוא נראה כאילו
איתי עדיין בו, והוא יצא לקחת משהו מהסלון, או שהלך לחבר. על
השולחן מצאתי את הבלגן הרגיל- ערמת ספרי לימוד, למרות שהוא
סיים את הלימודים לפני כמעט שנה, כל מיני מכתבים ישנים ובין
לבין, גם ראיתי נייר שעליו רשום באותיות דפוס גדולות: רוני. לא
יכולתי להתאפק והתחלתי לקרוא:
רוני- זו השמיים והאדמה והרוח של הסתיו והשמש של הקיץ.
רוני- זו השקיעה המאוחרת והזריחה המוקדמת שצצות ונעלמות בים.
רוני- זה היום, ואתמול ומחר.
רוני- זה אני ואני זה רוני.
רוני- זו שאהבתי, אוהב ואוהב- בעבר, בהווה ובעתיד.
רוני- אני אוהב אותך....

וזהו, כאן זה נגמר. הדמעות התחילו לזרום כמו נחל. לא יכולתי
לעצור את עצמי יותר. רק באותה שנייה הבנתי שהוא איננו. על אמת-
איננו.
ישר כשיצאתי מהחדר נתקלה בי שחר, שחיפשה אותי. היא הסתכלה אלי
ואני הסתכלתי אליה. ואז שתינו התחבקנו ובכינו, ובכינו...
"שלום רוני, זו דינה. אני מצטערת להפריע לך, שמעתי מה קרה
לאיתי. לימדתי אותו ספרות. אני ממש מצטערת בשבילך" דינה התקשרה
אלי בערך שבוע אחרי. כל יום של השבעה הייתי בבית של איתי.
מסרבת להינתק מהמיטה שלו- שבה עשינו אהבה בפעם הראשונה, מהשיר
שמצאתי ביום שהוא נהרג,מהתמונות שלו.
"תודה דינה. אני באמת מעריכה את זה שהתקשרת" אמרתי לה. "אין
בעיה. רציתי להגיד לך, שמצידי זה בסדר גמור שלא תעשי את הנאום
שלך בשיעור "התחלות חדשות". גם ככה את אחת התלמידות החביבות
שלי" היא ניסתה לעודד את רוחי.
בחיי ששכחתי מזה. נו, למי היה ראש?
"כן, תודה דינה" אמרתי לה. "בכל עת. אם תצטרכי אותי, תתקשרי.
אפילו מאוחר בלילה, בסדר?" היא אמרה. "כן, בסדר, תודה" הודיתי
לה בפעם השלישית וניתקתי.
משום מה כל עניין הנאום נשכח מראשי, אבל כעת חשבתי עליו עוד
ועוד.
נזכרתי על מה רציתי לדבר, וזה עשה לי רע.
כל הסופשבוע הדבר לא הרפה במוחי, עד שבסוף החלטתי- אני אדבר
ביום ראשון בכל זאת. על הסוף- מותו של איתי לפני שהספקנו להיות
ביחד וההתחלה החדשה- הבדיקה שעשיתי ביום חמישי כי לא הרגשתי
טוב (כולם טענו שזה מהלחץ בגלל המוות של איתי) העלתה את העובדה
שאני בהריון. נושאת את ילדו של איתי- שדרכו יחיה לנצח.