אבא קנה לי פלסטרים של םפארי, מגניבים כאלו עם הדפסים של חיות,
כאלו שיש לאנשים כמו ענבל על הפלאפון. לקחתי אחד עם הדפס של
פרה, שמתי על הזרת ויצאתי לפעילות לילה בבית-ספר. התלהבתי ממנו
והראתי לכולם איזה פלםטר מגניב יש לי, אז ענבל אמרה שיש לה אחד
כזה על הפלאפון, ידעתי.
ענבל ממש חמודה, הכרתי אותה בכתה י' אנחנו ביחד במגמה. היא
עושה מה שבראש שלה בלי לחשוב מה אחרים יגידו על זה. לפעמים אני
רוצה להיות כמוה רק בגלל זה. היא לובשת ואומרת מה שהיא רוצה,
אבל נידמה לי שהיא אוהבת אותי פחות מפעם. פעם היתה מחבקת אותי
והיום היא בקושי אומרת לי שלום.
ביכלל נידמה לי שאנשים אוהבים אותי פחות מפעם.
אולי כי השתנתי, ועכשיו אני אומרת מה שאני חושבת ולא
שומרת בלב, כמו פעם. ז'תומרת, דברים עקרוניים, דעות שלי על
נושאים חשובים. הבעיה, שאני לא מפחדת שאנשים יסתמו לי את הפה,
ואני בטח שלא עושה את זה כדי להגיד את המילה האחרונה.
זה מה שמיכאל חושב, לפחות ככה אבי אמר לי היום כשנפגשנו. הוא
אמר שמיכאל וגיא חושבים שאני תמיד צריכה להגיד את המילה
האחרונה ובגלל זה אני אף פעם לא אסכים למה שהם אומרים, לא משנה
מה אני באמת חושבת.
אבל זה לא אני, ממש לא אני,
אולי?
בכל מקרה זה פגע בי והעסיק אותי כל הדרך הביתה, פגע בי עד כדי
כך שהעדפתי לחזור ברגל דרך של 20 דקות בחום של 14:00 בצוהריים,
בערב יום כיפור במקום באוטו של אבי. הרגשתי כאילו לקחו פטיש
וניפצו את זכוכית האשליה שהיתה לי לגבי מיכאל. חשבתי על מה
שאבי אמר לי כל הדרך הביתה.לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, איך אני
יכולה להסתכל עכשיו על מיכאל וגיא?
בכיתי.
דמעות כאלו
שיוצאות מהזוית של העין, מחליקות על הלחי ומגיעות עד לסנטר,
לאט. כדי שאני ארגיש שאני בוכה. ועל מה?, על משהו מפגר שאבי
אמר לי לגבי אנשים שגם ככה לא ממש אהבתי אף פעם.
כשהגעתי הביתה עליתי לאמבטיה, להסתכל על עצמי במראה ולשטוף
פנים, פתחתי את המגירה שלי, זאת עם השטויות.
ואז ראיתי אותם, את הפלסטרים של הספארי, שאבא קנה לי
לפני 3 ימים. רציתי לקחת אחד, לשים על הפצע בלב, שירפא לי את
הכאב ששרף לי כל-כך.
אחד, עם הדפס של נמר, אחד כזה עם כח
ופשוט לשים אותו על הלב.
אבל אי אפשר.
פלםטרים של ספארי לא יכולים לרפא הכל.
199.203.55.70:27020
|
