אני עוד זוכרת אותך במדויק.
עוד מלפני 8 שנים.
אני עוד זוכרת אותך לבנבן, מלאכי.
עם עיניך הדהויות וידיך הקפואות.
כל לילה שכבת במיטתי.
אני עוד זוכרת אותך בשיא אהבתך
כשמתחת לשפתותיך האנמיות, דם קרוש מחכה שאבוא ואחוש.
אני עוד זוכרת איך רוקי החם הפך את הקרוש לנוזלי.
אני עוד זוכרת אותך מסתכל עליי תמידית ואת פני הסמוקות מתבישות
ממבטיך הקרים.

אני עוד זוכרת אותך עם אבריך הפנימיים שפוך על מיטת האהבים
שלנו.
עוד זוכרת אני שרכבתי מעליך, חסרת מעצורים, מרובת עינוגים, ואת
פניך הדוממים קפואים.
כבר לא היו פניך אדומות, לא היו גניחותיך כקסמים.
כל כך תמים, כל כך עדין. לא רציתי לעזוב אותך.
עוד זוכרת אני דמעות קרח פוחזות, עוד זוכרת אני מלאך לבנבן,
בשפתיים נרקבות, עצמותיך ביצבצו ובשר לחבק ולנשק יותר לא היה.
עוד זוכרת אני את שיא גבריותך.

האם אתה זוכר את היום שנלקחתי ממך והובלתי בשערים מתכתיים
סגורים, אל החושך הרב פנים?