שפתי נערות חסרות פנים
מדברות אליי ללא הרף,
קירות ורודים מגיחים אליי
מתוך סדקי אויר נמוג,
כרי דשא מאובקים
מאייתים את תווי פניו
של אותו זקן
שהיה איתי עד שהתפכח.
סימני גלגליו הכבדים
שנשארו על גופי העירום
השאירו סימנים שחורים
של תנועה אחורית וקידמית.
שערי היתום מידו הלבנה
מקונן בלי הרף,
מבכה עצמו לדעת.
נהרות של מילים מיותרות שנאמרו
תלויות כמו מובייל ליצנים
שמסתובב ומפזם נעימות של מוצארט.
אותו האדם השפוף
עונה לטלפונים מחרידים
רחוק רחוק מכאן,
מסמן מטרות בחדרו הקטן והאפל,
מחכה לזמנו שיגיע גם.
מדביק חצי שקל לחצי שקל
בשביל לכסות את שטר חובו
שנפל בידי
והפך לסכינים מתקפלות
בעלי ידית שחורה ומחוספסת. |
