אני ישבתי בשדה החיטה, ביום סתיו אפרורי ונעים.
הרוח הקרירה מלטפת את פני ושיערי מתנופף ברוח  בעודי מסתכל על
השדה שנראה כאין סופי, מרחבים עצומים של צבעה הזהוב של החיטה,
ומעל - ענני גשם אפורים נעים לאט בשמיים.
הרוח הגיע מכיוון צפון, מביאה את הקור מצפונה של הארץ הענקית
ורחבת ידיים זו, אבל לי היא נראתה כבאותו גודל כמו השדה שפשוט
לא נגמר.
מאחורי נמצא האסם, ישן, מתקופה שכבר עברה, הצבע האדום כבר כמעט
נעלם ונתחלף במשך השנים בחלודה וריקבון שכבר עטפו את רובו.
אמרו לי כי נולדתי שם, בין החיטה הקצורה והגרגירים.
ליד האסם הישן, היה ביתי, בו גרים  אבי, אימי, ואחותי.
ואני? בשדה, בו הרוח תמיד מלטפת את פני בקרירות מרגיעה, ובלילה
החיטה הזהובה משמשת כקיר ששומר עלי מכל רע.

אבל החיטה היא רק חיטה, וצבעה לא משנה, ולא עוזר כנגד הטנקים
הכבדים שחצו בשדה שלי ביום חורף מפתיע, רצתי לשדה לראות מה
קורה, ושאלתי אותם מה רצונם, אבל הטנקים התעלמו ממני ונהמו חזק
אל עברי, הם היו קרים, בעלי לב של מכונה.
אחד מהם עצר מולי לפתע, הייתי בסבך החיטה שהסתירה אותי מפני
הטנק הקר, ממנו יצא חייל מצבא כלשהו שלא מוכר לי ובעט בי,
התפתלתי מכאבים ובכיתי, החייל היה קר כמו הטנק שממנו יצא,  הוא
הרים אותי ולפתע נראה נחמד, כאילו בא לעזור לי,  סלחתי לו, ואז
הוא מלמל משהו שלא הבנתי וזרק אותי בחוזקה הצידה, וסימן לטנק
שלו להמשיך וחזר אל הטנק הקר שלו.

צפיתי בטנקים שועטים פנימה אל תוך שדה החיטה, וראיתי אותם עד
שנהפכו לנקודות קטנות בין הזהב, אל תוך הארץ הרחבה שלא נגמרת,
כמו השדה.
שבועות עברו, והיה שקט בשדה, ושמעתי שמועות שקטות וחלשות על
תוהו ובוהו בארץ הרחבה.
שכבתי לי בלילה  בשדה, הסתכלי על הכוכבים הבוהקים בעוד הרוח
הקרירה ליטפה את פני ושיערי שוכב  בנוח על האדמה הרטובה.
ראיתי הבזקים  צהובים, כתומים, ואדומים בזווית עיניי, הפניתי
מבטי  הצידה והנה הם שוב,  קמתי והלכתי אל האורות, לראות מה
אלו שמפריעים לשלוותי בשדה.
הטנקים הקרים ישבו שבורים  והרוסים, לבם הקר לא פעם, ומאחד מהם
ראיתי את החייל הנחמד מת וחסר חיים שוכב בפתח קברו המתכתי.
ואז הגיעו טנקים אחרים, מצבא אחר, הצבא של הארץ הרחבה, הם לא
היו קרים, וגם לא חמים,  ראיתי אותם עוברים במהירות על פני,
וצפיתי בהם  עוברים אל יד ביתי, ומתקדמים משם  לאחר כמה דקות
אל עבר האופק הרחוק של השדה.

הלכתי לביתי ושמעתי משם צרחות אימה, הגעתי לרחבת החצר ומהעצים
הגבוהים היה תלוי אבי, על חבל, כל כך שלו, כל כך.
הסתכלתי עליו זמן מה, שנראה כנצח, ואז שמעתי בכי דק, קול קטן
בוקע מהבית,  והנה אמא שלי גוססת, לאחר שהחיילים מהטנקים הלא
קרים, ולא חמים ירו בה,  צפיתי בה בעודה מתקרבת למוות והיא
מושיטה יד לעזרה... ואני עמדתי שם צופה בחייה עוזבים אותה.
ואז שמעתי בכי של צער ופחד, דק,  עליתי למעלה ושם הייתה אחותי,
נאנסה באכזריות על ידי גדוד שלם של חיילים מארצנו הרחבה, צפיתי
בה רועדת, צמודה לקיר בפינת חדרה החשוך, עדיין בכותנת הלילה
שלה, מסתירה בבושה את פניה.
ירדתי ויצאתי מן הבית, על הדלת היה מסומן בדם  "בוגדים" וכך גם
בחוץ על שער החצר, ממנו יצאתי לשדה החיטה הזהוב וצפיתי בטנקים
מתרחקים, הופכים לנקודות קטנות באופק של השדה, בו נשכבתי על
האדמה הרכה בין החיטה ונרדמתי...