כשהוא צלצל ואמר שזה דחוף לא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות.
לעמרי יש יציאות כאלו מעת לעת. בכלל, הוא חזר מהמזרח הזוי
לחלוטין. לא שקודם הוא היה האיש הכי יציב בעולם, כבר בכיתה י4
הפך לרוחני, החל ללמוד יוגה באינטנסיביות ולקרוא את כתבי
הרמב"ם. כשנסע לשנתיים למזרח ידעתי שזה לא ייגמר טוב. כשחזר
נרשם להפתעתי לאוניברסיטה וכרגע היה בשלב הפוסט דוקטורט שלו
במדעי המזרח, ואני מעולם לא הצלחתי להבין איך הוא הצליח לכתוב
מאמר מסודר אחד על מנת להשלים את שלושת תאריו. עם זאת, הוא היה
ועדיין חבר שלי, כך שלא נותרה לי ברירה אלא ללמוד לחיות עם
האובר-ספיריטואליטי שלו, כמו גם עם טלפונים מוזרים באמצע
הלילה.

תקשיב, הוא אמר תוך התעלמות מהקול הלום השינה שלי, אתה חייב
להגיע, אני מאד מודאג וחייב להראות לך משהו. זה לא יכול לחכות
למחר? רטנתי. ממש לא, אם אני צודק, יכול להיות שמחר כבר לא
נוכל לדבר, ענה. מאחר והכרתי את עמרי היטב, וידעתי שלרוב הוא
נלחץ רק מהצעות לסטוצים ללא הכרות מוקדמת ולא משאר תחלואי
העולם, אמרתי לו שאני בדרך. לבשתי מכנסיים קצרות ונעלי
התעמלות, זרקתי מבט קצר לזו שישנה לצידי ולא הצלחתי להזכר
בשמה.

הלילה היה קר מהרגיל לעונה. רוח נשאה עימה עלים יבשים והרחוב
היה ריק. הגעתי לדירת הסטודיו של עמרי והוא מיד הושיב אותי ליד
אחד הנרות שפוזרו ביד רחבה (מדי) בכל רחבי החדר והטילו צללים
מאיימים על הקירות.

עמרי נראה לי מוזר, משונה, אבל לא הצלחתי להבין מה השתנה בו
בתאורה החלשה של החדר. הוא פתח אוגדן עם כריכת עור ובתוכו
כתבים ישנים על מגילות קלף. על פי נייר העטיפה הקרוע על הרצפה,
שעליו ספרתי עשרים בולים לפחות, הבנתי שהוא קיבל את החבילה
מחו"ל. הוא הוציא מהאוגדן את נייר הקלף האחרון ולהפתעתי ראיתי
שהוא כתוב עברית. קרא את זה, הוא אמר.

התחלתי בקריאה

נשקד על פשעי בידו, ישתרגו עלו על-צוארי--הכשיל כחי; נתנני
אדני, בידי לא-אוכל קום. צדיק הוא יהוה, כי פיהו מריתי. צר-לי,
מעי חמרמרו--נהפך לבי בקרבי, כי מרו מריתי; מחוץ שכלה-חרב,
בבית כמות.

כאן באה פסקה בשפה שנראתה כמו ארמית.

התבוננתי בו בשאלה. "שמעת פעם על הכתב האסור של מגילות איכה,
שכל מי שקורא אותו מת?" הוא שאל ועיניו נפערו. התבוננתי בו דקה
בשקט ואז השבתי שלא שמעתי על זה. מה שכתוב בארמית, אמר, זה
שהקטע הזה אסור לקריאה באיסור אלוהי. הכתוב אומר כי הקורא
אותו, תרגם תוך שהוא ממלמל, "המוות יפקוד את ביתו".

מאמין גדול אני לא, אבל הנימה בה נאמרו הדברים הפילה פחד גדול
על ליבי. התבוננתי שוב בעמרי ולפתע הבנתי מדוע הוא נראה לי
מוזר. כל שערות ראשו האפירו.

אני כותב את הדברים בשעה ה- 13 לאחר קריאת הקטע. איני יודע עד
מתי עוד יהיה לי זמן.

אעיר עוד הערה קטנה לפני סיום- גם אתם קראתם את הכתב האסור.