לעזאזל, בשביל מה בכלל אני צריך את כל החרא הזה. זו המחשבה
שרצה לי כל בוקר לפני שאני הולך לישון במיטה הקרה בחדר הקפוא
שלי, בצבא. התנדבתי לצבא בתמימות ובמחשבה שאני תורם משהו
למישהו. היו אנשים שאמרו לי שאני תורם לעצמי ושהצבא יעזור לי
להסתדר בחיים. בטח, להיות קבור בתוך שיח במשך יומיים כשאפילו
כבשים לא רואות אותך בטח עוזר, אם אתה צלם של נאשיונל
ג'אוגרפיק. ולהשתין בבקבוק זה עוזר, לחרבן בקופסאות פששש...
מזה עוזר אם לא הייתי נשוי הייתי הופך את זה לתחביב.
תמר, קוראים לה תמר, והיא הדבר הכי יפה והכי מקסים עלי אדמות.
יש לי תמונה שלה בכיס לכל מקום שאני הולך. עיני שקד מבריקות
עור שחום מוקה שיער שחור חום, עסיסית- בדיוק מה שירושלמי מחפש.
התחתנו לפני שהתנדבתי בגיל 24 עכשיו אנחנו נשואים כבר שנתיים
וחודש. אני עדיין בצבא, כל פעם כשאני חוזר ממארב אני שואל את
עצמי למה אני צריך את השיט הזה. אני יכול לחיות בלי לעבוד דקה
בחיים שלי על הכסף של אבא שלי, ועם תמר... רק המחשבה על לראות
אותה כל בוקר כול יום רק המחשבה מעלה בי אושר וחיוך. תמר ואני
הכרנו בקנדה, תמר הייתה שם כמה חודשים לפני שנפגשנו. נפגשנו
במקרה אצל דנה, חברה משותפת שעשתה מסיבה והזמינה את כל החברים
שלה, תמר ודנה עבדו ביחד בחנות חיות בוונקובר. הן לא הכירו אחת
את השנייה כל כך טוב אבל דנה חשבה שזו הזדמנות מצוינת להכיר,
וככה נפגשנו אני ותמר. למסיבה הגעתי מוקדם בתור שכן של דנה
באתי לעזור לארגן את הכול, ולאט לאט אנשים התחילו להגיע היה
אוכל שתייה מוסיקה, באחד החדרים ראו סרט, בגינה ישבו כמה חברה
ועישנו גראס. אני ישבתי, קצת משועמם מהכול, בסלון שתיתי אכלתי
והקשבתי לשיחות של אנשים אחרים. בערך בחצות תמר הופיעה כמו
סינדרלה, היה לה ניצוץ בעיניים וחיוך תמים קמתי קצת מושפע
מהאלכוהול ניגשתי אליה והצגתי את עצמי משם ברחנו החוצה לגג שם
שכבנו על מזרון דיברנו והסתכלנו בכוכבים.
נרדמנו מחובקים. התעוררנו בזריחה לא רצינו להיפרד זה היה יום
ראשון והכול היה שקט לא היו מכוניות ולא רעש של מוסיקה. שקט של
טבע באמצע העיר. דנה השאירה פתק ליד המזרון, "הבית ריק המפתח
על השולחן תנעלו אחריכם, אני חוזרת ב18:00- בוקר טוב. "
ירדנו למטה הבית היה נקי ומצוחצח לא היה זכר למסיבה של אתמול.
שתינו קפה אכלנו ארוחת בוקר הכול בשקט ובחיוך. באותו יום לא
חשבתי על שום דבר אחר חוץ מתמר, היא סיפרה לי שהיא הולכת לטייל
עוד שבוע בדרום אמריקה ושזה יהיה נחמד אם אני אצטרף. כמובן
שהצטרפתי, במשך חצי שנה נדדנו בדרום אמריקה, באחד הבקרים תמר
התעוררה לפני ויצאה החוצה לראות את הזריחה. לא הרבה אחרי שהיא
יצאה מהמיטה התעוררתי אני ויצאתי אליה. היא ישבה על סלע גדול
והביטה בזריחה מעל לאגם קטן ואינטימי, ניגשתי אליה וחיבקתי
אותה מאחור. אחרי כמה דקות של שקט היא לחשה לי באוזן שהיא רוצה
לחזור לישראל. התגובה שלי הייתה הצעת נישואין, היא הסכימה
ועברנו לירושלים. אני משוגע עלייה וחושב עליה כל הזמן, בכל דבר
שאני עושה אני נזכר בה.
ועכשיו בחדר הקפוא במיטה הקפואה אני מדליק את המפזר חום שלא
בדיוק מפזר שום חום ושוכב במיטה. אחרי יומיים ששכבתי מתחת
לשיחים המיטה הצבאית והמזרון הקר מרגישים כל כך טוב. אני נזכר
בתמר וחושב עלייה מה היא עושה ב 06:30 בבוקר, איך היא נראית
כשהיא ישנה כמו מלאך שעצר לנוח. אני מתכסה בשק שינה ובמצעים
מהבית, עוצם עיניים ונרדם כמו אבן.
אני מתעורר ופוקח את עיני, מישהו עומד בדלת אני לא ממש רואה
אותו בגלל אור היום שמאחוריו, הוא אומר "דניאל? דניאל גולדמן?"
אני עונה שזה אני ומרים את היד. " המ.פ. צריך לדבר איתך, תתלבש
ותיגש איליו במיידית".
המחשבות שרצות לי בראש על המארב על יהודה שנפצע בכתף על החוליה
שחיסלנו, על הצעקות בקשר לחולייה שמאחורינו שיבואו לעזור.
המ.פ. בטח רוצה לתחקר את האירוע ומכיוון שאני הקשר אני בין
הראשונים שמתחקרים.
אני מגיע למשרד מביט בשעון 10:00 בקושי ישנתי, דופק בדלת מצדיע
למשה המ.פ. הוא משחרר אותי ואני מתיישב בכיסא מולו הוא מוזג לי
קפה עדיין לא ממש מדבר.
"דניאל, שמעת חדשות בזמן שהייתם בשטח?"
"לא המ.פ."
"דניאל היה פיגוע בירושלים"
שקט. ידעתי מה הוא הולך לאומר ולא רציתי שיאמר את זה התפללתי
שלא יאמר את זה הדופק שלי הלם בראשי ובקושי שמעתי משהו.
"דניאל. תמר נהרגה בפיגוע"
דמעות עלו בעיני והציפו אותן כבר לא ראיתי כלום שאלתי את משה
מאיפה הוא יודע את זה? הוא אמר שההורים שלה התקשרו. פרצתי בבכי
איבדתי את הכול.
המ.פ. אמר לי שהוא סידר לי טרמפ לירושלים שיוצא עוד שעה.
הוא הפנה אלי את הטלפון ואמר לי להתקשר להורים שלה, שהם דואגים
לי.
01/01/02
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.