הייתה זו שעת בוקר מאוחרת של היום השמיני מאז שעזבנו את היער;
מצאנו את עצמנו בדרך העפר המובילה לערים הצפוניות של ממלכת
דרמוט המאוחדת. סביבנו היה נוף חד גוני: שדות נרחבים של אדמה
מישורית צחיחה, מלבד עשבים שוטים ועצים נמוכים ועלובים למראה
לא הייתה אף צמחייה. רוח קרירה נשבה, אולם היא לא חיפתה על
החום המחניק שחשתי. אף נפש חיה לא נראתה באזור ורק לעתים
רחוקות נראה אדם על הדרך, לרוב מהגרים או חיילים על סוסים.
המשותף למעט שכן ראינו היה שרובם נעו בכיוון אחד, ההפוך לנו.
ומלבד זה כולם נראו ממהרים, וכל ניסיון לדבר עמם רק החיש את
צעדיהם.
"סליחה אדוני," שאלתי אחד מהנוסעים, "אולי תוכל לומר לי באיזה
מרחק העיר הקרובה?" כמובן שלא ציפיתי לתגובה אחרי הבן אדם
התשיעי שהתעלם מאתנו רק בשעה האחרונה. וגם לא קיבלתי אותה.
"יתכן שהמראה של אריה מדבר, לוחם פראי ואישה יפהפייה דוחה את
האנשים כאן." פניתי לבולזג. "אולי כדאי באמת..."
"כמה פעמים אני צריך לומר לך, אף אחד לא יגרום לי לרדת מהשביל
רק בגלל המראה שלי. כדאי שיתרגלו לפגוש יצורים מוזרים כי בקרוב
הם יראו רק אותם!" בולזג כנראה עדיין לא נרגע מאז המפגש
בליטלפילד לפני שלושה ימים.
ליטלפילד היה כפר קטן באמצע השממה. מסתבר שבדרך מופלאה הוא
נמצא באותו המקום כבר למעלה מ- 600 שנה. בולזג זוכר שעוד אז
כשעדיין נהג לצאת לעתים רחוקות מהיער הכפר עמד על תלו ועד היום
נשאר כמעט באותו גודל. הבתים כמובן ברובם שופצו ונבנו מחדש שוב
ושוב בחלוף השנים אבל הכפר על תושביו וצאצאיהם שרדו את כל
המלחמות וחילופי האדמות בין השליטים בארץ. בהחלט משהו שכדאי
לבדוק ולחקור בבוא הימים, אם יום אחד אזכה לנוח.
באותו יום הגענו שלושתנו לפתח הכפר בטיפשותנו בלי לחשוש שמה
נתריע מישהו כשניכנס. לא ראינו יומיים ישוב של בני אנוש ועל אף
הפצרותיי התעקש בולזג שללילה אחד כדאי לתת לגברת איסטריל מיטה
וחדר הגון לישון בו. רציתי להגיד לו שאנחנו אפילו לא בטוחים
שהיא ישנה בכלל אבל לא רציתי להעליב אותה. בדקות הראשונות לא
נתקלנו באף בעיה, למעשה לא נתקלנו בשום דבר. הרחובות היו
ריקים, כמה סוסים נראו רתומים וקשורים בחבל לאדמה אבל אף אחד
לא נראה מטפל בהם. מתוך הבתים לא נשמע אף רחש והשקט נראה חריג
מאוד. בתחילה חשבנו שהכפר ננטש או אולי אפילו הייתה במקום
פשיטה של שודדים או כמה מהיצורים שראינו חמישה ימים קודם לכן.

לאחר כעשר דקות יצאו מתוך מבנה עץ גדול יחסית לשאר הבתים כשני
תריסרים של איכרים שנראו מעט זועמים ובעיקר מפוחדים. אולם הם
לא ברחו אלא התקדמו ישר אלינו כשבידיהם קלשונים ומקלות מונפים
קדימה. "תתרחק מכאן שודד, תיקח מה שאתם רוצה אבל אם תתקרב או
תנסה לפגוע באחד מאתנו אנחנו נילחם עד המוות." צעק גבר בסביבות
גיל השישים, בגדיו היו מרופטים ובפניו ניקרו סימנים של עייפות
וחוסר שינה.
אני, שודד? הבטתי על שני חברי למסע. בולזג עמד לצדי, מוכן
לתקוף בכל רגע. איסטריל לא נראתה בשום מקום. איפה היא כשצריכים
אותה? אני בטוח שאם סבא פה עם הקלשון היה מעיף מבט קצר בה
ובעיניה מיד היה מכין משתה לכבודנו! מעניין לאן היא נעלמה.
התקרבתי צעד קדימה עם ידיים מונפות לאוויר כדי להראות שאיני
נושא נשק.  
"עוד צעד ואני נועץ בך ובחיית הקרקס שלך את הלהב שלי!" קרא
האיכר, ואחריו התקדמו עוד שני צעדים כמה מהאיכרים.
"אני לא חיית קרקס! איך אתה מעז לדבר אלי ככה. עוד שניה ואני
אראה לך מה יכולות לעשות הציפורניים האלה." אמר בולזג בקול
עצבני. בזמן האחרון הכעס שלו עולה על התבונה שלו.
"מהר תרחיקו את הילדים והנשים," דיבר האיכר הזקן לשאר
האיכרים. נראה כי הוא מעולם לא פגש אריה מדבר. "אזהרה אחרונה
ואנחנו תוקפים. תצאו מכאן!"
"תראה, לא בנו לעשות צרות. רק חיפשנו מנוחה ללילה וקצת אוכל.
ואם תרצו נוכל לעזור."
"אנחנו לא זקוקים לעזרה מכם. רק שלשום היו כאן שודדים שהתלבשו
בדיוק כמוך בבגדים מרושלים כאלה ובזזו מאתנו ופצעו רבים מבני
הכפר. וגם היו אתם כמה חיות, מפחידות כמעט כמו הזאב הזה שלך."
"זאב? אני?" אמר בולזג שבטעות הנחירה בסוף המשפט נשמעה כמו
שאגה קטנה ומפחידה.
"מישהו נפגע?" שאלתי.
"אל תשאלו שאלות אנחנו לא זקוקים לעזרה מאף אחד," נדמה היה כי
האיכר מתקשה לדבר וכי הוא מסתיר משהו. "עכשיו תלכו מכאן."
"כדאי שנעשה מה שהוא אומר בולזג, עכשיו." לא הייתי צריך לומר
לו כי ברגע זה רצו לעברנו האיכרים. "אני יודע שאנחנו יכולים
לגבור עליהם אבל כדאי שנדחה את הריב הזה לפעם אחרת." הסתובבנו
שנינו ורצנו בחזרה אל מחוץ לכפר. האיכרים לא רדפו אחרינו יותר
מידי.
ביציאה פגשנו את איסטריל שכהרגלה הופיעה מאחורינו משום מקום.
"איפה היית?"
"העדפתי לא להיכנס פנימה. עדיף שפחות בני אדם יראו אותי. איך
היה? יש לנו חדר ללילה?" אמרה.
"חבל שבולזג לא חשב על זה גם הוא קודם. לא ממש. אפילו אורווה
הם לא היו מוכנים לתת לי או לזאב." אמרתי כשאני מפנה חיוך אל
עבר בולזג.
"ברברים! לא ראו מימיהם אריה. אני אפילו לא נראה כמו זאב."
אמר בולזג בכעס.
"נראה שהיציאה מהיער השפיעה עליך קשה ידידי. בוא נמשיך ונשכח
מכל הסיפור." אמרתי לו והמשכתי לצעוד צפונה...
באחד הכפרים שראינו אחרי הביקור בליטלפילד נכנסתי (לבדי) לאחד
השווקים כדי לקנות צידה לדרך. תושבי המקום היו אדישים למבקרים.
רובם היו אנשים בגיל העמידה ומעל, כאלה שלא היה ביכולתם לעבור
לאחת הערים הגדולות בסביבה. אבל הם כנראה לא חששו מפני סכנה
ממני, שכן הפעם לא ראיתי איכרים עם קלשונים. על אף זאת מידי
פעם שמעתי לחשושים וכמה אף הצביעו עליי. המראה של גבר בעל מבנה
גוף רחב ושרירי, שיער מבולגן וריח של מסע יכל להתריע. עדיף
שאני אעשה את זה מהר ואצא מכאן. כששאלתי את הסוחרים אם ידוע
להם על פשיטות של שודדים שמחזיקים חיות או על להקות של אורקים
ומפלצות אחרות שנמצאות בסביבה לא קיבלתי תשובה מספקת מלבד
הנהון או נדנוד ראש לשלילה. היו כאלה שהעבירו נושא ושאלו אותי
אם אני מעוניין בבגד חדש או מגפי הליכה נוחות. רוב הסחורה
הייתה בלויה ומה שכן היה במצב תקין ללבישה עלה יותר ממה שהכיס
שלי יכל לסבול. היו גם כמה חרבות בנמצא, בהחלט הייתי צריך חדשה
אחרי שאיבדתי את שלי בקרב עם השחראן. אבל שום דבר לא מצא חן
בעיני. לוחם צריך חרב שיוכל להתחבר אתה, להחזיק אותה ולהרגיש
שהיא חלק ממנו ואף אחת לא התאימה לי. אבל לא הייתה לי ברירה,
אני חייב איזשהו אמצעי הגנה כשאני בדרכים. לכן בחרתי לי אחת
שנראתה סבירה. המוכר אמר שהיא עשויה מפלדה מובחרת, הטוב ביותר
שניתן למצוא בסביבה. כמובן שהיא לא הייתה כזאת, הניצב היה
מסורבל לאחיזה והאיזון היה לא נכון, יתר משקל לאורך הלהב.
בנוסף נראו סימני חלודה, אבל קיוויתי שהיא תחזיק מעמד עד שאמצא
טובה יותר. שילמתי עליה 28 מטבעות, שזה 28 יותר מידי, ועזבתי
את השוק בדרכי החוצה מהכפר.

עכשיו, אחרי שהשארנו את ליטלפילד מאחורינו אני תוהה מי היו
השודדים ואילו חיות היו אתם. אולי היינו צריכים להישאר ולעזור
להם על אף היחס המתנכר. כנראה שלעולם לא נדע.
המשכנו ללכת עד שבסביבות הצהרים הגענו לגבעה קטנה שהדרך טיפסה
עליה וירדה במהירות מצידה השני. החלטנו לשבת ולנוח מעט לארוחה
קלה בצד הדרך במורד הגבעה. אני ובולזג אכלנו מעט מהמנות שרכשתי
בכפר, ובאופן מפתיע איסטריל סירבה שוב כשהצענו שתאכל אתנו.
אולי באמת היא לא זקוקה לאוכל או שינה, אחרי הכל אני לא יודע
הרבה על בני המין שלה ועל הרגלי המחייה שלהם.
נשארנו שם למשך זמן מה, שכובים על הדשא ואוגרים את כוחותינו
שוב. לפתע שמעתי קולות חלשים של פרסות חובטות באדמה. שוב
סוסים. אולם נשמע כאילו הסוסים מתקדמים צפונה.
"מוזר," אמרתי, "זו השיירה הראשונה שנוסעת לכיוון שלנו." קמתי
ועליתי במעלה הגבעה כדי שאוכל לראות את הרוכבים ביתר קלות.
נשכבתי על האדמה מאחורי שיח כדי שלא יוכלו לגלות אותי.
במרחק 300 מטר מאתנו ראיתי שורה של כ-50 רוכבים לבושים בבגדים
כהים כמעט כמו שלי, לכל רוכב הייתה חרב באבזם חגורתו. הרוכבים
צעקו על הסוסים, מדרבנים אותם לרכב מהר יותר. מלבד העובדה שהם
רכבו צפונה ומראם המאיים יכולתי להבחין שהרוכבים גררו אתם שלוש
עגלות גדולות. כל עגלה נסחבה על ידי ארבעה סוסים שעליהם היו
עוד רוכבים. שודדים?
"בולזג, איסטריל. כדאי שתתחבאו, עדיף שלא יראו אותנו."
"ומה אתה מציע שאני אעשה? אחפור בור באדמה ואקבור את עצמי
תחתיו?" אמר בולזג.
"אני לא יודע, תמצא שיח או משהו. מהר, הם מתקרבים." אני לא
יודע מה גרם לי לחשוד כל כך אבל עדיף לא לקחת סיכונים.
"אל תדאגו, תשאירו לי את זה. רק אל תזוזו." אמרה איסטריל.
רגעים ספורים לפני שהיו השודדים בטווח שיכלו לראות אותנו,
איסטריל החלה לזהור וקרן אור נשלחה מגופה אליי ואל בולזג. הילה
משונה עטפה את עורי אולם חוץ מזה לא הרגשתי בכל שינוי. הבטתי
סביב, הרוכבים עדיין התקרבו אל הגבעה. כל זכר לבולזג ואיסטריל
נעלם, איזה קסם היא הפעילה עכשיו?
השיירה עברה אותנו בלי לעצור לרגע. יכולתי להביט מקרוב בזמן
שחלפו מולי ולבחון את הרוכבים. גברים מגודלים בעלי תווי פנים
קשוחות. הבגדים שחלקם לבשו היו אופייניים לבגדי מסעות שמייצרים
באזור הצפון, כמעט כמו שלי. אבל זה לא מוכיח דבר. ניסיתי להביט
אל תוך הקרונות שנסעו אחריהם אבל לא הצלחתי לראות דבר מבעד לבד
העבה והכהה שכיסה אותם. ואז לרגע נדמה שיכולתי לראות משהו
שנראה כמו יד או רגל מבצבץ מבעד לבד. וזה בטוח לא היה אנושי.
חיה!
תוך דקות ספורות הם נעלמו מהאופק כשהסוסים משאירים אחריהם
שובל של עפר ואבק. ירדתי שוב במורד הגבעה והתחלתי לחפש אחר
השותפים שלי.
"לאן נעלמתם?" אמרתי.
"תראה את עצמך קונרד." היה זה קולו של בולזג שנשמע מאוד קרוב
אליי.
"אתה לא רואה אותי? גם אני לא רואה אותך." הלכתי שני צעדים
קדימה ובשלישי פגעתי בעצם קשה ושעיר שהתלווה אחריו ב"אוו!"
"תשים לב לאן אתה הולך!" פתאום ראיתי מולי קיר חום ושעיר,
בטנו של בולזג.
"מאיפה אתה צצת?" אמרתי. הבטתי בידי וראיתי שהזוהר מהן נעלם
כמו בשאר גופי.
"תעלול נחמד לא ככה?" אמרה איסטריל שכעת עמדה לצדנו כשחיוך
משועשע מעטר את פניה.
"הנה אתם. לאן נעלמתם? לא חשוב, נדמה לי שאלו היו שודדים.
בגדים כהים ומראה מפחיד כמו שהאיכר בליטלפילד אמר, ובנוסף הם
החביאו משהו בתוך קרונות. נדמה לי שראיתי איזה סוג של בעל חיים
מוציא רגל החוצה."
"אתה מדמיין נערי."
"אולי, אבל שווה לבדוק את זה. האיכרים לא אמרו לנו דבר מלבד
שהם הותקפו. מבחינתי יתכן ובתוך הקרונות האלה מלבד כסף
ותכשיטים יש כמה בנות כפר שזקוקות לעזרה!"
"הוא צודק בולזג, אנחנו חייבים לבדוק את זה. אני בטוחה
שהרוכבים האלה לא הגונים בכלל, יכולתי לחוש בזה. אבל גם הרגשתי
באיזשהו סוג של טוב בא מהכיוון שלהם."
"אז כדאי שנמהר לפני שהם יתרחקו יותר מידי. קדימה, אם תרכבו
על גבי תוך פחות מיום נשיג אותם."
"זאת ההזדמנות שלך להיות שוב גיבור קונרד." חייכה אליי
איסטריל. חייכתי אליה בחזרה ואחזתי בידה כדי לעזור לה לעלות על
בולזג. עליתי עליו גם אני והתחלנו לדהור במהירות.

עוד לפני שהשמש שקעה יכולנו לראות במרחק כשני קילומטר צפונית
מערבית לנו, מחנה קטן בצד הדרך. לא יכולנו לראות הרבה מלבד כמה
אורות ופעילות כבדה של אנשים.
"כדאי שאני אלך לבד כדי שלא יבחינו בנו." אמרתי.
"אתה רוצה להתגנב אל תוך המחנה לבדך? אתה בטוח שלא יראו
אותך?
"בולזג, בבקשה. אני הצלחתי להתחמק במשך שנתיים ממך עד שגילית
שאני ביער. וזה היה עוד לפני שצברתי ניסיון. וחוץ מזה אם
איסטריל תוכל להטיל את הקסם הזה שלה עליי שוב אני אוכל להיות
בלתי נראה ולא אצטרך לדאוג שיגלו אותי."
"מצטערת קונרד, אני חוששת שזה לא יעבוד."
"למה?"
"אם שמת לב כשהטלתי עלייך את הקסם הייתה סביבך מעין הילה של
אור לבן. אז, אתה לא תהיה כל כך בלתי נראה בלילה שכן אותך לא
יראו אבל באור שיפלט ממך יוכלו להבחין ממרחק של כמה
קילומטרים."
"אוו. אז לא נורא, אני אסתדר. אל תדאגו לי אני מומחה בדברים
האלה."
"אבל תיזהר." איסטריל נגעה בזרועי בעדינות ונשקה ללחיי. חום
שפתיה על הלחי הקרירה העביר גלים בכל גופי וגרם לרגליי לרעוד
משמחה.
"למה זה היה?" שאלתי.
"למזל." אמרה.
התחלתי ללכת בשקט כשאני מביט קדימה כל הזמן למקרה שמישהו
יבחין בי, מוכן לברוח בכל רגע. השמש כבר נעלמה והלילה התחיל
כשהגעתי אל פאתי המחנה. למזלי רק מקצת מהירח הופיע בשמיים,
צורתו הייתה קו רחב מעוקל שנדמה כי חייך ישר אלי. רוב השוהים
במחנה היו כעת באוהליהם ורק מעטים מהחבורה ישבו לצד מדורה
ודיברו בין משקה למשקה. הם כנראה לא חששו להשתכר. אין ממי לפחד
כשאתה זה שאחראי לצרות. הסתתי את המבט מהם וחיפשתי את הקרונות.
הם אכן נמצאו בקצה השני של המחנה, הבד שכיסה אותם קודם לכן
הוסר ועכשיו יכולתי לראות שלא היו אלה קרונות משא אלא כלובים
על גלגלים. בתוך כל אחד מהם ראיתי דמויות נעות, חלקן נראו
אנושיות וחלקן פחות.
חיפשתי דרך שבה אוכל להגיע אליהם בלי שיבחינו בי. ציירתי לי
בראש שביל דמיוני כמה שיותר רחוק מהאוהלים לאורכו היו כמה עצים
ושיחים, ובהמשכו זוג ארגזים גדולים שיוכלו לתת לי מסתור. בזכות
בגדי הכהים יהיה קשה מאוד להבחין בי בחשכה. נעתי דרך השביל די
בקלות בלי שאף אחד יבחין בתנועה. תוך זמן קצר הגעתי אל הקרון
הראשון. הסתכלתי פנימה וראיתי שלוש או ארבע דמויות שעירות,
גודלן כמחצית משל אדם ממוצע. שתיים מהן עמדו ואילו האחרות שכבו
בלי תנועה. אולי ישנו. הן בהחלט לא היו חיות שנהוג לראות
מסתובבות בשטחים. לא זאבים ולא דובים. לא משהו שנראה מסתובב
בעולם הזה בכל מקרה. גופם השעיר היה כהה, כמעט שחור כמו הלילה,
עגלגל ורחב ,גפיהם היו קצרות ודקות עד שניתן היה לראות את
העצם. היה חוסר פרופורציה בין הגפיים לגוף עד שנראה כי הן לא
היו עומדות במשקל המועמס עליהן אם היה הראש גדול במקצת. והוא
אכן היה גדול, כמחצית הגוף בנפחו, והעדר הצוואר הטעה לחשוב
שהגוף והראש אחד הם. הפנים היו כהות גם הן, זוג העיניים היו
שני עיגולים שחורים וגדולים שביניהן היה אף רחב ושטוח. הפה היה
עם זאת קטן והשאיר הרבה מקום ללחיים. את הראש כיסתה רעמה אפורה
שהגיעה עד לכתפיים וכיסתה חלק מהפנים. מעולם לא ראיתי יצורים
כל כך דוחים. אחד מהם הביט ישר לתוך עיניי ועורר בי צמרמורת
נוראית. רק שלא ירעיש! עברתי להסתכל באחד הכלובים האחרים. גם
שם היו עוד חמישה מהיצורים האלה, אחד מהם היה עסוק באכילה.
התקרבתי אליו וראיתי שהוא אוכל בשר, בתחילה זה נראה לי כמו בשר
של חיית פרא, אבל כשהסתכלתי שוב ראיתי שחתיכות הבשר היו של...
אלוהים אדירים! לא האמנתי למה שעיניי ראו. בשר אדם!! הסתובבתי
והקאתי בין השיחים. השודדים האלה חוטפים כפריים ונותנים אותם
כמזון ליצורים האלה. אנשים כאלה לא ראויים לחיות.
ניגשתי אל הקרון האחרון בהסתייגות וגם שם היו עוד כמה מהחיות
האלה שכרגע ישנו. לידם עוד חלקי גופות. ראיתי שם גופה אחת
שעדיין נשארה שלמה. כנראה שהם לא היו רעבים מספיק. אבל, ממתי
גופות נושמות ?התקרבתי אל הכלוב וראיתי בן אדם כנראה בילדותו,
ישן. 'אני חייב למצוא דרך להיכנס' אמרתי לעצמי.
גיששתי בחשיכה אחר הפתח לכלוב. באחד מקירות הסורגים הייתה דלת
סורגים קשורה לשרשרת במנעול. השרשרת לא נראתה קשה לשבירה אבל
כדאי שאזהר. היצורים האלה לא נראו חברותיים במיוחד ואסור לי
לעשות משהו שיעיר אותם או ימשוך את השודדים לפה. המדורה הייתה
רחוקה מהקרונות אבל כדי לא לקחת סיכונים עיקמתי את השרשרת
בעדינות עם הקצה החד של החרב בצורת סיבוב. עיקמתי מעלה ומטה עד
ששמעתי קול ניפוץ חלש. הוצאתי את השרשרת מהסורגים ופתחתי
בעדינות את הדלת. קול חריקה מהצירים של הדלת הפחיד אותי ועצרתי
לרגע. הקשבתי, מחכה שבכל רגע יופיעו שומרים בחרבות שלופות. עבר
עוד רגע ועוד אחד ולא נשמע כלום.
המשכתי בפתיחת הדלת עד שיכולתי להיכנס פנימה. אט אט פילסתי את
עצמי בין המפלצות, משגיח שרגליי לא דורכות על אף אחת מהן.
ונגעל כל פעם שאני פוסח על חלקי גופות. כרעתי אל הנער, נגעתי
בידו בנסיון להעיר אותו. העיניים נפתחו והוא הביט בי, כשהמבט
של התאוששות משינה רדופת סיוטים על עיניו.
"איפה אני "? הוא שאל.
"שקט "לחשתי ושמתי את ידי על פיו.
"מה אני עושה פה?" הוא סובב את ראשו והסתכל ביצורים שישנו
לצדו. "מה כל היצורים האלה?"
"נדבר על זה אחר כך, כרגע אני צריך להוציא אותך מכאן לפני שהם
יתעוררו."
הנער נראה על סף בכי, עזרתי לו לקום על רגליו והולכתי אותו
אחרי החוצה מהכלוב. כשיצאנו מהכלוב הרגשתי יד תופסת את זרועי
בחוזקה. חשתי בכאב של משהו חד חודר לבשרי. כשניסיתי להתקדם היד
מנעה ממני זאת. הסתכלתי אל הכלוב וראיתי אחד מהיצורים האלה
מביט בי בעיניים פקוחות ופה מלא שיניים.
"אסור לך להיות פה" הקול היה עמוק ושקט והדהד בראשי כמה רגעים
לאחר מכן. הדברים האלה מדברים!
"עזוב אותי" אמרתי .אבל הוא לא עזב. ניסיתי להזיז את גופי
בכוח אבל הוא היה חזק מידי.
"בוא כבר, אני שומע אנשים מתקרבים." אמר הילד.
ואכן ראיתי במרחק כמה מטרים שתי דמויות מתקדמות, כנראה
בפטרול. אולי גם היצור ראה אותם כי לפתע הוא פתח את פיו וצרח
בחוזקה. שאגה איומה שהדהדה בראשי וודאי נשמעה למרחק גדול ועוד
רגע תזעיק את כל המחנה לכאן. כשנשף פיו הריח כמו גוויה מתה.
שלפתי את החרב ובמכה אחת כרתי את הזרוע המפלצתית שאחזה בי.
הצרחה התגברה ועכשיו הפכה ליללה. תפסתי את היד של הנער והברחתי
אותנו משם, כשאני שומע מאחורינו אנשים צועקים 'לשם, הנה הם
!שלא יברחו.' רצתי בכל הכוח כשהנער משתרך מאחורי ומתקשה להגביר
את הקצב.
שני שודדים הופיעו מולינו בחרבות שלופות. "עצרו." אמר אחד מהם
והתקרב אלי כשהוא מניף את חרבו למכת חתיכה.
עצרתי בקלות את המכה ולפני שהשני הספיק לנסות הוא את מזלו
כנגדי הגבתי במכת שיסוף שחתכה את השניים בבת אחת ממש כמו חמאה,
משאירה קו של דם מהצוואר ועד האגן.
התקדמנו ומולנו הופיעו עוד ארבעה לוחמים שעל זגוגיות עיניהם
ניחנו סימני השתייה. הדפתי את המכה של אחד מהם ואת של השני
והפלתי את שניהם תוך רגע. השלישי בטיפשותו הסתער עליי בחרב
מופנית קדימה כשהוא מותיר את חלק גופו התחתון חשוף לדקירה.
נעיצה בבשר, דם משפריץ לכל עבר ועוד אחד נפל בכל חבטה אל האדמה
היבשה. האחרון ניסה לברוח אבל הוא לא עשה שני צעדים וראשו כבר
היה מופרד משאר הגוף. "בלי רחמים נבלות!"
הסתכלתי אחורה על הנער שהיה מבוהל עד כדי אימה. המשכנו להתקדם
ושוב חסמו אותנו עוד שודדים. הפעם היו שם תריסר מהם. מסוכן
מדי, הם יכולים לפגוע בילד.
"בוא מכאן." אמרתי והובלתי אותו אל תוך המחנה, בין האוהלים.
הם רדפו אחרינו בקללות וצעקות אבל לא עצרנו לרגע; כל מי שעמד
בדרכי נשחט. אף אחד לא יעצור בעדי מלהמשיך, אפילו לא אלה שרק
יצאו מאוהליהם בתחתונים.
פתאום הם הופיעו משלושה כיוונים בו זמנית, משאירים לנו פתח
מילוט יחיד. מיהרתי לעבור דרכו אבל לפני שהספקתי הופיע מולנו
איש בגרזן מלחמה גדול. "תעצור פולש, אין לך לאן לברוח."
אבל לא עצרתי, "אני זה שאקבע מתי אני נכנע, רוצח." תקפתי בכל
כוחי והמהלומה שניחתה באיש ופגעה בגרזנו הפילה אותו על הרצפה.
האחרים משום מה לא תקפו. מה עוצר בעדם? שלושים מול אחד בטוח
יגברו.
האיש בעל הגרזן, כנראה מנהיג החבורה, התאושש מיד וקם על
רגליו. הוא אמר איזו מילה בשפה לא מובנת ואז הבנתי למה בדיוק
השודדים לא תקפו אותי. מאחורי האיש יצאו מתוך אפילת הלילה עשרה
יצורים קטנים ומפלצתיים, שכרגע שוחררו מתוך כלוב. ראיתי את
המבט של ייאוש בנער שאחריו הריח הידוע של שתן.
"תיכנע ואני מבטיח לך ולנער מוות מהיר. הקורזדים הם אויב קשוח
יותר מהחיילים שלי."
כמעט והחלטתי לוותר כשמאחורי המנהיג והמפלצות ראיתי דמות
גדולה וכהה מתקרבת בלי שיבחינו בה.
"אתה והשודדים שלך חוטפים איכרים תמימים כדי להאכיל את
הקורזדים האלה?" אמרתי.
"שבויי מלחמה שלא היה בהם צורך יותר."
"מלחמה? איזה מלחמה, בעד מי אתה עובד?"
"אני עובד בעד עצמי במלחמה שעדיין לא ראית את ראשיתה. וכנראה
לא תזכה לראות." הדמות הכהה כבר הייתה ממש מאחוריהם, בולזג היה
מוכן לתקוף בכל רגע כשהוא מחכה לרגע המתאים.
"אני מצטער אבל אני חושב שאני לא ארצה להפסיד את המלחמה הזאת
בהתחשב בעובדה שאני מתכוון להיות בצד המנצח."
המנהיג אמר עוד משהו לקורזדים, ואלה התקרבו עוד צעד. אחד מהם
נהם לחבריו שבשמע הנהמה כווצו את רגליהם ושלפו ציפורניים. לפתע
הם ניתרו לגובה של 5 מטרים, נישאים מעל המנהיג ונעמדים במרחק
נשיפה ממני. הנפתי את החרב לעבר זה שממולי ישר לתוך הגולגולת.
רעש של ניפוץ עצמות וחור גדול במרכז ראשו. הוא נפל אל האדמה
ודם שחור ניגר מעיניו.
לפני שהבא הספיק להגיב שאגה איומה נשמעה מאחורינו. שאגה כל כך
חזקה שעוצמתה יכלה להתחרות בכוחו של גרולד אל הרעם. כל מי שהיה
מסביבי מלבדי, הנער והקורזדים הועף למרחק של עשר מטר אחורה.
ראיתי לשניה את המנהיג מרחף מעליי ונופל אל תוך אחד האוהלים.
רוב השודדים שעוד היו בהכרה היו מפוחדים מדי להשיב מלחמה וברחו
אל תוך הלילה.
רק הקורזדים נשארו מולי, אבל לא להרבה זמן. איסטריל הופיעה
מאחוריהם, הניפה ידיים זוהרות ובמגע עם שניים מהיצורים איידה
אותם לאוויר.
בלי לחכות נעצתי את החרב בקורזד נוסף וכשאני נשען על גופו
המתפתל מכאבים בעטתי באחד אחר בבטנו, משליך אותו כמה צעדים
אחורה. תוך רגעים ספורים המחנה התרוקן מאדם, לא נשארה נפש חיה
עומדת בכל המחנה מלבד ארבעתנו. ניקיתי את חרבי על הבגד של אחד
מהנופלים והחזרתי אותה לנדנה.
"מה אתם עושים פה? אמרתי לכם שאני אסתדר." אמרתי.
"שמענו צעקה וחשבנו לבדוק אם אתה זקוק לנו. אני רואה שחוללת
פה מהומה לא קטנה." אמר בולזג.
"ואתה עזרת לסיים אותה. אולי תלמד אותי יום אחד איך אתה עושה
את השאגה הזאת." חייכתי אליו.
סיירנו בתוך המחנה כמה דקות. מצאנו שם ציוד רב, כסף ותכשיטים.
את השודדים שנשארו במחנה קשרנו ולא החלטנו עדיין מה לעשות עמם.
את המנהיג לא הצלחתי למצוא בשום מקום, וכמה מהחיות האלה כבר לא
היו בכלובים ונעלמו בלי להשאיר עקבות.
באחד מהאוהלים הקיצוניים שמעתי לפתע קול אדם. רצתי לבדוק מי
זה, ובתוך האוהל מצאתי חמישה אסירים קשורים אחד לשני על הרצפה.
השמעתי קול הקלה. לא האמנתי שמישהו נשאר בחיים. הנער הופיע
מאחורי כשהוא רץ אל השבויים. "קירה, לוני! אתם בחיים." הוא
התיישב על הקרקע וחיבק אותם.
"אם לא היית בא להציל אותם מי יודע מה היה קורה להם." אמרה
איסטריל מאחוריי.
הסתובבתי אליה והתאמצתי להעלות חיוך בפי. "אילו רק יכולתי
להיות שם בשביל כל אלה שיסבלו בעתיד."
"אבל אתה לא, כדאי שתסתפק במי שאתה כן מסוגל להציל." יצאנו
מהאוהל לפגוש את בולזג שחיכה בחוץ והשארנו את החטופים לבדם,
לבכות ולשמוח שהם בין החיים.
 

         ה מ ש ך  י ב ו א . . .