פעם בחלום, ראיתי מקום יפהפה, המקום הזה היה מדהים, הוא היה
צבעוני וזוהר. נכנסתי וראיתי אנשים יושבים ומדברים אחד עם השני
בשקט, ולמרות שלא יכלתי לשמוע אותם הייתי בטוחה שהם שמחים,
ראיתי אותם מחייכים וגם בוכים, אבל אלו לא היו דמעות של עצב,
אלו היו דמעות טובות, בכי טוב. המשכתי ללכת וכל מה שראיתי היה
שלוו ומלא רוגע. חפשתי בלגאן, אנשים צועקים, אבל לא היה שם שום
דבר כזה.
פתאום ראיתי פנים מוכרות, זו היתה ילדה עם הפנים שלי. היא ראתה
אותי וחייכה. הייתי מבולבלת, לא הבנתי, לא ידעתי איך אני
מרגישה לא ידעתי איך אני צריכה להרגיש.
"מזל טוב" היא אמרה.
"על מה?" שאלתי ונהייתי אפילו עוד יותר מבולבלת.
"בטח עשית משהו, קרה לך משהו." היא אמרה בחיוך.
"את בטוחה שאני היא מי שחפשת?"
"בטח! את רואה כאן עוד מישהי שנראית כמונו?"
"אני משערת שלא- אבל, אני עדיין לא מבינה כלום"
"אני רואה" אמרה, מחייכת "את מבינה... זה..." היא עצרה לרגע
בשביל לחשוב.
"אני לא בטוחה איך להגדיר את המקום הזה אני לא רוצה להטעות
אותך..."
"מה?" שאלתי, הסתקרנתי, רציתי לשמוע את מה שיש לה להגיד.
"זה המקום בו כל האנשים חיים בדרך הנכונה. זהו המקום הטוב
יותר"
"אבדת אותי כאן"
"אנ י היא את" אמרה
"את מתכוונת שאנחנו אותו בנאדם?"
"בדיוק"
"אני משוגעת? אני משתגעת?" שאלתי ביאוש.
"לא" היא צחקה "אני היא פשוט החלק היותר טוב שלך"
"תודה" אמרתי בחיוך
"התכוונתי שאני החלק שלך, או יותר נכון שלנו שחי באמת, אני לא
מתכוונת למציאות, אני מתכוונת לאמת"
"אני חושבת שאני מבינה" אמרתי, לא בטוחה.
"אני בטוחה שאת מבינה, כי אם לא היית מבינה לא היית כאן."
"איך ידעת שאני אבין?"
"כמו תמיד, ראיתי את המחשבות שלך, חוץ מהזמן שאת כאן כמובן"
"ו..." התעניינתי.
"הגעת למקום במחשבותייך שבו יש לך יכולת הבנה טובה יותר."
"הבנתי את זה, אבל למה אני כאן?"
"עכשיו אני מחויבת להראות לך את 'עולמנו' כדי שתדעי כמה יפים
יכולים להיות החיים וגם האנשים."
בעודי מקשיבה לה הרגשתי שלווה ורוגע. עדיין הייתי קצת מבולבלת
אבל עכשיו זה היה בסדר. עקבתי אחרי עצמי ובטחתי בה, לא חששתי
בכלל.
"אז, אני אפגוש כאן את כל משפחתי וחברי?" שאלתי.
"לא"
"למה? איך זה יכול להיות?"
"כולם היו כאן בהתחלה אבל חלק מהחלקים שלהם שאת מכירה 'הרגו'
את אלו שאני הכרתי" אמרה בעצב.
"חבל, זה ממש עצוב"
"כן, זה נורא" אמרה "אני זוכרת כשחלק מהם התחילו להעלם, זה היה
כל כך עצוב לראות אותם במצב הזה"
"זה איום"
"אבל כמה שזה קשה, כבר התרגלנו לזה, זה קורה כל הזמן"
"וזה אפילו יותר עצוב" אמרתי.
"אני לא מחפשת אשמים, אבל את יודעת ש 'האנשים שלך' אחראים לזה,
נכון?"
"כן כנראה שכן"
"בואי נמשיך, הנושא הזה רק מכאיב" אמרה.
המשכנו ללכת ואז ראיתי את כל חברי וקרובי, או אולי עלי להגיד
שראיתי את החלק הטוב יותר של כל חברי וקרובי. אבל, היה נדמה לי
שהם לא מכירים אותי, אני בטוחה שהם ידעו שאני החלק האחר של
"החלק הטוב יותר" שלי, אבל אותי הם לא ממש הכירו.
"כפי שאתם בטח רואים זה החלק האחר שלי" אמרה לחבריה.
"את מתכוונת לחלק המוזר שלך!" אמר החלק השני של בן דודי.
"תתנהג יפה ותהיה נחמד אליה" היא אמרה לו, ואני חייכתי למשמע
המשפט הזה שנשמע כל כך צפוי בשבילי.
"ואני משערת שאת יודעת מי הם" היא אמרה לי וחייכה.
"כן אני חושבת שכן" אמרתי ואז היא הלכה לדבר עם אחותה (ואחותי)
ואני המשכתי להסתובב ולהסתכל.
פתאום שמעתי משהו קורא בשמי. הסתובבתי וראיתי את יעל, היא היתה
מן חברה, אבל יותר מזה, היא היתה כמו מורת דרך, מורה של החיים.
היא ידעה מההתחלה איזה חלק הייתי.
"היא היתה כאן, נכון?" שאלתי על החלק שאני הכרתי.
"כן, היא הייתה כאן לפני כמה שנים"
"כן, כנראה שידעתי את זה"
"כנראה שידעת" היא אמרה.
אחרי שהיא הלכה לדרכה ישבתי שם והתבוננתי באנשים באים והולכים,
וחשבתי על השיחה הקצרה שהיתה לי עם החלק השני של יעל שהכרתי,
ולמרות שמה שנאמר היה מעט מאוד הדברים שהיו מאחורי זה היו רבים
כל כך. השיחה הזו הסבירה לי איך היא ידעה כל כך הרבה דברים, את
כל הדברים האלה שאהבתי ורציתי לשמוע. עכשיו יכלתי לראות את
התמונה הרבה יותר שלמה, החלקים התחברו לי בראש. הרגשתי כאילו
שהראש שלי מלא במחשבות ושאין לי מקום שם אפילו לעוד מחשבה קטנה
ושולית ביתר אבל להפתעתי כל הזמן באו ונכנסו מחשבות חדשות, בין
אם רציתי ובין אם לא.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.