כתמי אדים הצטברו על החלון לנגד עיני הבוהות לקראת עלות החמה,
עוד קודם לכן, בתחילת הלילה, ניגשה אלי מרין וביקשה שאעירה
לפני הזריחה, כי ברצונה להתרשם מיופיה אחת ולתמיד, "מוזר",
חשבתי לעצמי, אדם אשר אינו חווה מעולם את עלות השמש הפורצת מקו
האופק ועולה דרך ענני אודם לשמי הבוקר הקרירים. "באמת מוזר".
צלצלתי מספר פעמים בפעמון עד אשר הגיע מאריו עם תפריט היינות
ומתוכו בחרתי בקבוק קוניאק מחמם להתחיל את הבוקר, "אם אפשר גם
זוג ביצי עיין ולחמניות מתוקות, בבקשה", הוספתי כלאחר יד.
-"אין בעייה, מייד אדוני", הוא ענה וירד מטה בנקישות נעליו על
מדרגות העץ הנמשכות בלולעות מטה לחדר הלובי ולמטבח.
השמש עדיין לא הפציעה, ולא חשתי צורך להעירה בטרם יהיה בכך
צורך, ודאי שלא לפני שתקום לריח היין המשכר והלחמניות הטריות,
מבטי המשיך בוהה בנוף המושלג אשר השתרע מתחת לחלון הזכוכית
ונמשך מעלה לפסגות ההרים הניצבים מעל יערות עצי האשוח.
התבוננתי שנית בשעון, ונקישות מספר בקעו מעבר לדלת, "ארוחת
בוקר", חשבתי לעצמי, ושמתי פעמי לפתוח למאריו את הדלת.
"בבקשה", אמר מאריו בפנים זחוחות, והושיט את מכסה הנירוסטה
המתכתי מעל לתבנית אשר הכילה את ארוחת הבוקר, שילמתי לו כדרוש
והוספתי דמי שרות, הוא נפרד לשלום וחזר מטה בצעדים קלילים.
"מרין", אמרתי ברכות ונענעתי את כתפיה, היא הרחיקה את ידי
והתכרבלה בתוך עצמה, לא שומעת ולא רוצה לשמוע, "מרין, ארוחת
בוקר", אך מהום, היא בשלה. ליטפתי את שערה ונשקתי על מצחה,
בעוד קולות התנגדות רכים בוקעים מתוך גרונה, "מרין", המשכתי,
"את תפסידי את השקיעה", בו ברגע היא פקחה את עיניה ושפשפה אותן
בעזרת כפות ידיה, לאחר פיהוק ארוך היא התבוננה כמסונוורת
בארוחת הבוקר, והלכה לשטוף את פניה לאחר שהעניקה לי נשיקת
"בוקר טוב".
"מה השעה?", היא שאלה בעודה מצחצחת שיניים, קולה נשמע מתוק
ומגוחך כמעה, "4:50", עניתי לאחר הצצה חטופה בשעוני, "יש לנו
עשר דקות לערך, היזדרזי", "החיפזון מן השטן", היא אמרה בעודה
יוצאת מן המקלחת, מברישה את שערה החום במברשת גסה בעלת ידית
שחורה.
"תסתובב בבקשה", היא פנתה אלי, ועשיתי כדבריה, לאחר שהתלבשה,
היא נישקה את פי בשנית ויצאנו אחוצה משאירים את בקבוק הברנדי
וארוחת הבוקר ללא נגיעה, "את תהיי רעבה", פניתי אלייה, אך היא
הייתה נרגשת מידי בשביל להשיב, צעדיה קיפצו על מדרגות העץ,
ובעוד אני הולך היא הקדימה אותי וסגרה את דלת הכניסה מאחורי,
"חכי", צעקתי לאוויר, אך מייד פתחתי את הדלת ורצתי אחריה, "כמו
ילדה קטנה", חשבתי לעצמי, ויישרתי איתה קו, "הולכים לאגם?",
היא שאלה כיודעת את התשובה, "כמובן", השבתי, "אז בוא כבר", היא
סינתה בי.
הגענו לאגם התכול, אשר גדותיו מקיפות אותו בהרים נטועי אשוח
לרוב, המים היו קפואים וקרה כיסתה אותם ושיקפה בהם את העצים
שמנגד.
"היינו יכולים לפחות לקחת את הברנדי", אמרתי לאחר שהתיישבנו
שנינו על הדשא הרטוב והקר, "חבל שלא שלקחנו מעיל", היא אמרה,
"מאוד קר היום". "זה בגלל שמיהרת",
"החיפזון מן השטן, אני יודעת, סליחה".
"באמת לא ראית מעולם את השקיעה", שאלתי מופתע.
"לא" היא ענתה במורת רוח.
"אני לא מבין איך...", אך מייד היא קטעה אותי.
"תשתוק", היא אמרה והצביעה מעבר להרים, "זה מתחיל".
וכך היה, בתחילה השמיים האדימה רק בנקודה קטנה מעל הפסגות, אך
לאט לאט, ופניה הביעו זאת בהתרגשות, הצבע השתלט על גרמי שמיים
נוספים, וחצי כדור כתמתם החל עולה מן המזרח, "זה מדהים", היא
אמרה.
"נפלא", הוספתי.
"אני רוצה לבוא לכאן כל בוקר",
"כרצונך, אך אני לא מתכוון להצטרף"
"מדוע?", היא שאלה באכזבה.
"יותר מידי מוקדם" השבתי, ומבטה מהופנט היה בשמי האש שמעל.
לאחר שעה  ארוכה בעודנו יושבים שם בקור העז, השמש כבר תפסה
מקום של ממש בכל גדולתה, ואור צח הציף את פניה, וסילק את הטל
מעלוות העצים ומן הדשא הירקרק, "בואי נחזור", ביקשתי.
"לא", היא ענתה, "אני כועסת עליך, טיפשון".
"למה יקירה?".
"אתה לא רוצה להצטרף אלי כל בוקר, אתה לא אוהב אותי".
"טיפשונת קטנה, ודאי שאני אוהב אותך, פשוט כוחי איני עומד לי
לקום בשעה כזאת כל בוקר לטווח זמן כל כך ארוך".
-" אפילו אם אבקש יפה?"
"אפילו", עניתי וקמתי על רגלי, מסלק את הרטיבות מידי על מכנסי
הכותנה השחורות, "אתה לא אוהב אותי", היא אמרה ונשארה יושבת,
"אחרת היית בא איתי כל בוקר ומארח לי חברה".
"זה לא זה, את חייבת להבין".
"אני לא רוצה לשמוע", היא ענתה וקולה נשמע ילדותי מעט.
"טוב", פניתי אליה, "אני הולך, את באה?".
"לא, תילך"
"טוב, להתראות".
"שלום לך", היא ענתה ואני פניתי לעבר השביל המוליך מעלה לעבר
הבקתה, חופף נוף שלגי ושטחים הררים הטומנים בחובם קסם של אמצע
החורף. לא התבוננתי אחורה כאשר טרקתי את דלת חדרנו אחרי,
ושכבתי פרקדן על המצעים הלא מסודרים, עיני צדות את בקבוק
הברנדי וחומדות אותו, קמתי בחטף ופתחתי בשליקת פקק העץ את
הבקבוק. ניגשתי אל השידה ושליתי מתוכה זוג כוסות, "שיהיה",
אמרתי לעצמי, ומזגתי את המשקה החום לתוך זוג הכוסות, ולגמתי
משלי, "מחמם", חשבתי לעצמי בתענוג על הרגשת החמימות שעטפה אותי
בו ברגע.
השעות חלפו להן, ואני התחלתי דואג שמה קרה משהו, התבוננתי בפעם
העשירית בכוס המלאה, ואחר בשעון אשר הראה על שעת  בין ערביים.
הטלפון החל מצלצל בצפצופים מרגיזים אשר מנעו ממני להרימו. לאחר
כחצי שעה הבחנתי סוף סוף בסופת שלגים שחלה עוד מכבר להתרוצץ
בחימה מחוץ לחלון, ליבי לא עמד לי, ופרצתי את הדלת בריצה, נושף
ומתנשף כאשר הגעתי לדלפק הריק, "איפה כולם?", חשבתי לעצמי,
ויצאתי אחוצה, השלג הוטח בפניי כשוט המוצלף בנער סורר.
מפעת הקור נצתדפו אבריי, ועיני זה מכבר צרבו והאדימו, המשכתי
לרוץ כנגד הרוח הנושבת מן ההרים עד אשר נתקלו עיניי בזוג אנשים
במרחק, על גדות האגם, קרבתי.
"היי", צעקתי אליהם ממרחק, והגבר בין השניים קרב אלי במרוצה,
"אני מצטער אדוני, רק לפני זמן מה מצאנו אותה".
"מה קרה?", אמרתי כלא מבין.
"היא קפאה אדוני, אני מצטער,האמבולנס בדרך, אך בדקנו את הדופק
והוא איננו, אני מצטער אדוני, היש משהו שאוכל לעשות עבורך?".
"איפה היא?", רצתי אחר האיש והוא גחן מעל גופתה האפורה
והקפואה.
"החלטנו לחפש אותה רק לאחר שהחלה סופת השלגים, ניסינו להתקשר
לחדרך אך לא היה מענה", אמרה עוזרת הבית, "היא הייתה כך שמצאנו
אותה", פנה אלי הפקיד ומבטו ארצה. הייתי בהלם מוחלט ניגשתי עם
קצות אצבעותי ונגעתי בלחיה, בתחילה הצתמררתי לגלות שהוא קר
וקשיח, אך לאחר נתקפתי מרה וכרעתי על ברכיי בדמעות עצב.
"זריחה ארורה", קיללתי בתוך תוכי, ונשאתי מבטי לעבר השמש
הצהובה.