חלון זכוכית גדול שימש לו כאקרן של דומיה, הקמות הגבוהות של
הבניינים מעבר לכביש לא סיפקו התרחשויות בצהרים אלה אשר גזלו
ממנו כל רצון לחפש דמות זזה אחר דבר מה, או שתי דמויות המציגות
טפח בחייהם. הוא רק השעין את ראשו על הספה ושמע שירים שלא רצה
לשמוע ברדיו. הדבר שרצה יותר מכל היה לא לחשוב, לא לחפש מסקנה,
לא לברור בראשו את המילים כדי להסביר לעצמו איך ברגע הוא
מתקפל, מניח לכל עניין שהחל לגלות בחייו ומנסה לחזור למצב
עוברי, בלי הצלחה. הדומיה לא עצרה את האסוציאציות המכות אחת על
השניה, כאלה שבדרך כלל באות בלילה, בשעת בין המצרים, משחקות
מחניים בין ההגיון שמגן עליו ביום והחלום שעוטף אותו בלילה,
חומקות ממנגנוני ההגנה שלו וצוחקות. אם היה יכול לבצע תצפית על
עצמו היה כנראה מגלה שזה קורה לו כאשר עליו לקבל החלטה, הפחד
מהחלטות וההתפנקות על ההתלבטות שמשו לו כמפלט מזוכיסטי של
ייסורים עצמיים.  הוא נטה, בשעות אלה, לערבב את מכלול הפרטים
אשר מקיפים אותו לעין תחליף למנגנון שכונה על ידי אחרים כראיית
עולם, אבל הוא לא ראה אותו, משהו הסתיר.
צו מודפס מטעם הצבא אשר קרא לו לשירות מילואים הטרידו, הוא
נאלץ להוסיפו לרשימת האפשרויות הבלתי נדלות לקיצור חייו.
פחדן, פחדן קטן, היה מלקה את עצמו ואחר כך  מנחם. לא היה ברור
אם הוא אוהב את חייו שכה חושש עליהם או שונא אותם מפני החשש
הבלתי נסבל לאבדם. אם אהב משהו אחר ? הוא חשב שכן. אבל לא אהבה
זו הניעה אותו כששקד אחר הרשימה.
תקווה של סטטיסטיקה הרגיעה אותו במידת מה. כך הוא אהב לקרוא
לזה, סטטיסטיקה. לא אלוהים, לא גורל. סטטיסטיקה. בגלל זה קיצר
את התקופה מעשרים וארבע יום לשתיים עשרה. חמישים אחוז פחות
סיכוי לקבל כדור מצלף פלשתינאי. הוא החליט ללכת על העניין של
הדירה עם אלון ושחר. הוא עשה חישוב שהעסק יחייב אותו לתת לפחות
עוד שתי משמרות בחודש, במקום הזה. אם נעבור את המילואים האלה
לפחות שנחיה כמו שצריך (איך צריך). אין טעם לחסוך עכשיו כסף,
זה יכול להגיע בכל רגע. הוא רצה להתקשר לאמא. לשאול אותה מה
דעתה שיצא מכל הסיפור הזה על קב"ן, אבל הוא לא רצה להעיר אותה
עכשיו בצהרים, למה היא צריכה לחוות את זה גם היא עכשיו, יש לה
מזה מספיק. היה לה את זה יום יום כשהוא היה בסדיר, אז הוא לא
חשב על זה, נכון, הוא קצת פחד בלבנון אבל לפחות חשב שזה מגניב.
מגניב, הוא מגחך לעצמו. זאת המחשבה הכי מתוחכמת שעלתה לו אז
בראש. מגניב. מה יצא ממני הוא נגעל מעצמו. כל הסיפור זה לשרוד.
מה מגניב ? ברדיו היה תשדיר לבטיחות בדרכים, ילדים צוחקים
ואריק אינשטיין מבקש לא לתת לצחוק הזה להיפסק. הוא גיחך לעצמו
כשדמיין גולגלות של ילדים מתגלגלות בגרסה הטלוויזיונית אם
הייתה כזאת. אחרי התשדיר היה מבזק ושאול נזכר שהוא קבע עם אלון
אצל רונן לג'חנון של שישי בצהרים. שמח על ההזדמנות לצאת קצת
לשמש, אולי בחוץ ישתפר מצב הרוח.  זה היה קצת רחוק, שאול הלך
ברגל, העצים בהקו בירוק המתחדש בשמש. אלון היה מלא שמחת חיים
שקצת עודדה את שאול. המלצרית עוד לא הספיקה לומר שלום ואלון
פנה אליה בחופזה: "בשבילי ג'חנון. תגידי, נשאר בווריה ?" שאול
התרעם על נימוסי השולחן של אלון אבל שתק והביט במלצרית שחייכה
לאלון.
"לא" אמרה לאלון ופנתה לשאול בחיוך:" ומה לך ?"
הפנקס היה בידי המלצרית והיא המתינה לתשובה. "חומוס" ענה שאול
כמפלט שנראה לו סביר, הוא רצה להיראות החלטי מול המלצרית.
"עם מה ?" הקשתה, "חומוס" נשאר שאול בשלו הוא סקר אותה בבהלה
לבדוק אם לפי תגובותיה הוא נתן תשובה נכונה. "גרגרים, פול,
צנובר, ביצה חומה ?" המלצרית פרשה בפניו מגוון אפשרויות.
"טחינה ?" ניסה שאול, זה כנראה הצליח משום שהיא ציינה תוך
רישום בפנקסה: "חומוס טחינה". "לשתות ?" המשיכה.
"קולה של קולה קולה ?" שאול כעס על עצמו שלא סיים עוד כשיכל את
המסכת המענה הזאת, אבל זה היה חשוב לו, הוא לא רצה לקבל קולה
אחרת שלא יהיה נעים לו להחזיר לאחר מכן.
"קוקה קולה." אישרה.
"ואללה." חזר לו קצת הביטחון כשהבין שזה נגמר, עכשיו היא תלך
ותשכח אותו עד שתחזור לשולחן, אולי היה יכול להחליף אתה עוד
כמה מילים, לא על התפריט, בכלל, אבל היא כבר פנתה מהם והלכה
ושאול ואלון נשארו מביטים זה בזה.
שישי צהרים, מתחם בזל, הרבה משקפי שמש מביטות לאמצע אופק, ככה
אמרו להם. המלצרית חוזרת עם החיוך שלה ושמה פיתות וחומוס עם
סחוג על השולחן.
"פיגוע".
לא היה פיגוע, אבל באותו רגע שאול חשב דווקא על זה מתוך ההמולה
בבית הקפה, והשמש והצבעים שמע בום, הוא לא ידע אם זה בום של
פיגוע אבל זה היה בום.
"אתה שמעת את זה ?" שאול הסתכל על אלון בעוד אלון מחטט בפצע
שהגליד על אצבעו.
הוא לא שמע בבירור פיגוע אלא סתם חשב שהגיוני שיהיה איזה
פיגוע. נראה דווקא מקום מתאים. שאול מביט סביבו, רואה את
הזוועה, שומע את הזעקות, אבל הריח.
את הריח קשה להעלות, תמיד מדברים גם על הריח אבל הוא לא עובר
בטלוויזיה.
" שומע", המשיך שאול למרות שאלון לא הגיב על שאלתו הראשונה,
"חשבתי, איזה מגניב זה אם בקולנוע היו שמים מכונת ריח"
"חריף ?" אלון הצביע על הסחוג הירוק.
"אה הא, רונן עושה בעצמו. נגיד אם יש סצינה של שדה פרחים אז
יהיה ריח של פרחים, או נגיד ריח של מרתף ישן בצרפת או..."
"ואם יש שדה מלא בפגרים של פרות ? אלון התעורר ואז התקמטו
פניו: "לא כזה חריף."
"נו בסדר", שאול ממשיך "אותנטי."
"אותנטי, אותנטי, אני לא מתכוון ללכת לסרט מסריח."
שאול מנסה לדמיין את הריחות של הפיגוע אבל ריח  הג'חנון שהגיע
מתערבב בריחות ומפריע לו להתרכז. ונגיד שנשרוד את הפיגוע, בטח
כל הניצולים ישמרו על קשר, אפילו שאנחנו לא מכירים עכשיו. שאול
מביט בחובשי משקפי השמש מסביב, המלצרית מביאה מלפפונים חמוצים
וזיתים סורים. או שלא, בסדר יאללה, כל פיגוע נתחיל לשמור עכשיו
על קשר עם אנשים, מקסימום טקס פעם בשנה וגם זה ימאס אחרי
שנתיים, חוץ מהמתמידים, אלה שהפיגוע ישנה להם את החיים והם ממש
יעשו ממנו קריירה אחרי שינצלו.  ואלה שימותו, והפצועים קשה,
והפצועים בינוני, והפצועים קל.
מלא אפשרויות, אין שום ודאות לאיזה סטטיסטיקה תיפול. ואז בכלל
תצא אידיוט אם תברח מהסטטיסטיקה של המילואימניקים ותכנס
לסטטיסטיקה של הפיגועים, חבל שאי אפשר לפתוח חשבון סיכונים,
להוציא תדפיס של רמת הסיכון העדכנית ואז לדעת מה האפשרויות,
איפה אני יכול לפנק את עצמי ואיפה אני צריך להיזהר.
" מה אתה שקט היום ?" אלון החזיר את שאול לבזל, שאול שכבר
מתורגל בלהיראות ערני המשיך את השיחה הקודמת: "אפשר יהיה להכין
תמציות ריח ולהפעיל אותם עם תוכנה מיוחדת ככה שיתאים לסרט".
"אה, אתה עדיין עם הריח ? ואללה, תאמין לי, הדברים שמעסיקים
אותך."
"מה, "תאמין לי ?" במה להאמין ?"
"תשמע שאול , דברים קורים, מה אתה לא שם לב ?"
"נו, מה לעשות ?"
"לא אומר שיש מה לעשות אבל תשמע זה מפחיד, תראה טלוויזיה, יש
לך מושג מה קורה ?"
"עזוב, אין טעם להתעסק בפחד הקיומי הזה." שאול רצה רק לסיים את
השיחה הזאת אבל אלון לא הרפה: "ואללה אם לא יתעסק בפחד הקיומי
הזה במה יתעסק ? חביבי, או שמתעסק בפחד הקיומי או שנכנס חזק
בסמים קשים."
כל מקום שאתה הולך הוא מלווה אותך, באוטובוס, בסיגריה, בבשר,
במילואים, במיטה, בהריון, בלידה.
ואח"כ אם יש ילדים, לך תפסיק להתעסק בפחד הקיומי
"הנה תראה את עידית, תשעה חודשים גדל לה ילד בבטן ומת, בדיקה
שגרתית, שבוע לפני ההריון"
אפילו לא ידעה אם בן או בת, רק בקבורה היה צריך לדעת, אחרי
שילדה גוויה.
תשעה חודשים עם מחשבות על שם וחדר ילדים, ספרים על גידול ילדים
להורים מתחילים, חדר בצבעים מתאימים והופ, ישר, הורים שכולים.
בלי לשחק משחקים: ימי הורים, תמונות, מריבות, סיגריה ראשונה,
גיל התבגרות ובלאגנים.
ישר. שכולים.
"אז מה ? לא יתעסק בפחד קיומי ?"
יתושים, תאונות דרכים, פיגועים, התקפי לב, התקפי חרדה, אה, לא,
התקף חרדה זה בעצם עכשיו. מעניין אם יכול להיות התקף חרדה
ממושך, שבועיים נגיד ?
מה, מה התסמינים ? שאין חשק לעשות כלום, שלא בטוחים שמשהו גם
ימשיך, איבוד תחושה בקצות התקוות, השאיפות, החלומות ? מה יקרה
מחר. מילה יפה, "מחר", מילה מפחידה.
פחות מפחד קיומי, בוא נאמר שזה קצת יותר רציני, גם נשמע יותר
מהימן, פחד קיומי - מחר
כן, בטח "פחד קיומי" שם "מחר" בכיס הקטן. הפרה המשוגעת, הפה
והטלפיים, הפרפר עם הכנפיים ותנועה לא רצונית בעפעפיים. כפיים
לפחד. כפיים.
שאול בצע מהפיתה חתיכה קטנה, משח אותה על החומוס ואסף קצת
טחינה עם שמן זית ופטרוזיליה בדרך, אח"כ טבל קצת בחריף שרונן
הכין בעצמו.
הוא לא התרשם מגילוי הלב של אלון, בעיקר מכיוון שלא ראה זאת
כגילוי לב.
אלון היה מדבר על פחדיו השכם וערב, ושאול כבר התרגל. הכניס את
הקונסטרוקציה לפיו כשטיפה של שמן זית נפלה לו על המכנסיים.
אלון סימן למלצרית שתיגש לשולחן. "אפשר לפנות לכם ?", היא
הגיעה מחייכת.
"כן, אני רוצה תה עם נענע. מה אתך ?" שאול כעס על עצמו שלא
נזהר עם האוכל ולכלך את המכנסיים. "בסדר, אני עוד בניגוב. אפשר
עוד חמוץ ?" ניכר היה במלצרית שהייתה מעדיפה שיסיים את החומוס
כדי שלא תצטרך לפנות את השולחן פעמיים, אבל היא לא אמרה שום
דבר, היא רק חייכה כשפנתה את הצלחת של אלון. יש לכם משהו
לכתמים? יש לכם משהו לכוויות ? יש לכם משהו לנגב את זה ? יש
לכם משהו מתוק ? יש לך משהו להמליץ ? יש לך משהו לגלגל ?
מכל הפניות האפשריות למלצרית אמר שאול : " יש לך משהו באף "
באמת היה לה משהו באף, אבל היא לא הייתה מלאת הכרת תודה על
העדכון של שאול, למעשה היא הייתה די נבוכה, וסלקה את המשהו הזה
במהירות.
"למה אמרת לה את זה ?"
לשאול לא הייתה סיבה טובה באמת למה אמר לה את זה חוץ מהעובדה
שזה באמת עמד שם, בקצה האף, עם נוכחות מאד מרכזית. " זה היה
נראה כמו דבר שצריך לציין "
"אני ממש מעריך את הכנות שלך, אולי תגיד לה גם ש.."
"שמה ?"
"לא יודע, ש...שיש לה ריח רע מהפה."
"יש לה ?"
"לא."
"אז אין לי מה להגיד לה את זה."
המלצרית חזרה עם תה עם נענע וחייכה לשאול כשהיא הניחה את התה
על השולחן, אבל לא חיוך של מלצרית, היא חייכה חיוך שהיה שייך
לה.