יעל פגשה את אייל במסיבה.
היא עמדה בקצה של החדר, מחזיקה בידה כוס יין אדום. בחור תכול
עיניים ומקסים פנה אליה וביקש ממנה לרקוד. מתוך חולשה מסויימת
לעיניים כחולות, היא נענתה בחיוב.
לאחר הריקוד התוודה בפניה אותו בחור שהוא הבחין בה זמן מה לפני
שניגש אליה. הוא הסביר לה במילים מתוקות שהיופי הזוהר שלה גרם
לכל שאר החוגגים להחוויר ולהאפיר לעומתה. בעיניו, כמובן. היא
הסמיקה.
הוא הציג את עצמו כאייל, והציע לה לצאת לטייל. שוב היא נענתה
בחיוב, הפעם בגלל העיניים, וגם בגלל המחמאה. הם ניהלו שיחה
כיפית וקלילה, ולאחר מכן פנו לעבר ביתה. הוא ליווה אותה
כג'נטלמן מושלם, ונישק אותה בלחי ככזה. הג'נטלמן זכה במספר
הטלפון הסלולרי שלה, והתקשר תוך יומיים בדיוק להזמינה לארוחת
ערב.

הם הלכו למסעדה לארוחת הערב, ישבו ושוחחו. יעל נוכחה לדעת
ששניהם שונים למדיי. היא הבינה מהשיחה שהוא טיפוס של רומנטיקה,
הליכות ארוכות על חוף הים. טיפוס של בית, של יציבות, של מערכות
יחסים רציניות. היא, לעומתו, היתה קלילה יותר ורצינית פחות.
היא אהבה את החופש שלה, התנתקויות של כמה ימים מבן הזוג בשביל
להיות עם חברות. היא אהבה רעש ובלאגן. מלבד זאת, תחומי העניין
שלהם לא היו דומים במיוחד. הוא אהב ספרות וכל מה שקשור בכך,
טיפוס אומנותי שכזה, והיא היתה טיפוס ראלי. פשוט שונים. אך הוא
היה כל כך מקסים, שהיא לא יכלה לסרב לא לנשיקת לילה טוב, ולא
לפגישה שניה. עניין פעוט כנושאים לשיחה לא מנע ממנה ללכת לישון
עם חיוך על הפנים וציפיה לפגישה שניה לאור נרות. הזיכרון של
ארוחת הערב, העיניים הנוצצות והנגיעות החטופות בקצות האצבעות
שימרו את חיוכה גם ביום למחרת, דבר שעורר את סקרנותם של
העובדים במשרדה. "לא מתאים לך לזרוח כך", הם אמרו, ובחיוך
ממזרי היא סירבה לענות על שאלותיהם הרבות, והסבירה שעוד מוקדם
מדי בשביל לדבר על כך.

הפגישה השניה מיהרה לבוא, אייל ויעל הלכו לראות סרט ביחד. לאחר
חילוקי דעות בין מתח לדרמה, הם החליטו על קומדיה רומנטית. אחרי
הסרט הם הלכו לאכול גלידה ביחד, והתיישבו על ספסל בקרבת
הגלידריה. הם ישבו מתחת לפנס רחוב, ואכלו בשתיקה. הוא בהה בה.
אחרי הפגישה השניה באה פגישה שלישית, ורביעית, אך לפגישה
חמישית היא סירבה. היא החליטה שאמנם אייל מקסים ביותר, אך הוא
לא בשבילה. היא לא הצליחה להתגבר על ההבדלים הגדולים, והרגישה
שהיא לא צריכה להתמודד עם זה בשלב כזה של חייה. היא לא רצתה
מערכת יחסים שצריך לעבוד עליה קשה, היא רצתה חיבור ברור
ומושלם. אייל התקשר והציע לה לצאת, והיא סירבה בנימוס. נתנה
תירוץ וקיוותה שהוא יבין.
למחרת הוא התקשר שוב ושאל אם אולי היא שינתה את דעתה. היא
הסבירה לו שלא, ושהיא צריכה קצת חופש וזמן לעצמה.
בפעם השלישית שהוא צלצל, היא כבר נאלצה להגיד לו שהוא צריך
להפסיק להתקשר, ושהיא לא מעוניינת בו בכלל. הוא שאל אותה למה,
והיא הסבירה שהיא מרגישה שהם שונים מדי בשביל להצליח לנהל
מערכת יחסים תקינה. הוא ניסה להתווכח, אך היא השתיקה אותו,
אמרה שהיא מצטערת והניחה את השפורפרת. היא השאירה את ידה על
הטלפון למשך כמה שניות, בוהה באוויר ותוהה לעצמה האם היתה זו
תוקפנות שהיא שמעה בקולו, או רק אכזבה. היא ניענעה את ראשה מצד
לצד, והלכה לעבר המקרר לקחת משהו לשתות. היא ניסתה להחליט האם
עשתה את הבחירה הנכונה. הטיעונים של בעד ונגד נאבקו בינהם זמן
מה, עד שהסכימו לא להסכים ולזרום עם הדברים, כמו שהם עושים
בדרך כלל.
היא נכנסה להתקלח, ואז פנתה למטבח להכין ארוחת ערב. היא הוציאה
מהמקרר לחם, גבינה לבנה ושתי ביצים. היא הוציאה מחבת ושמן
מהארון והתחילה להכין חביתה, כששמעה דפיקה בדלת. היא הציצה
בחור ההצצה וראתה בחור לבוש בחולצה כחולה מכופתרת אוחז זר
פרחים ענק. היא פתחה את הדלת וחתמה על המסמך שהגיש לה השליח.
הפרחים הגיעו בלי פתק. ורדים אדומים.

יעל חשבה האם להתקשר לאייל ולהגיד לו שפרחים לא יעבדו במקרה
הזה, אבל היא הצליחה לשכנע את עצמה שאולי הפרחים בעצם לא ממנו,
והיא סתם תעשה צחוק מעצמה. היא החליטה לוותר וללכת לישון.

יום למחרת היא קיבלה טלפון למשרד. "בחור בשם אייל", הודיעה לה
המזכירה, תמר. יעל תהתה לעצמה האם נתנה לו את המספר של העבודה
שלה, והבינה שלא. הפרטיות חשובה לה, והיא לא מחלקת את הטלפון
הזה סתם ככה, במיוחד לא לבחור שהיא יצאה איתו ארבע פעמים.

"הלו?"
"לא התקשרת להגיד לי תודה על הפרחים", פלט אייל במהירות.
"לא הייתי בטוחה שהם ממך", התגוננה.
"למה, את יוצאת עם עוד מישהו?"
"לא, לא, פשוט לא כתבת פתק, אז חש..."
"אהבת אותם?", הוא קטע אותה.
"נחמדים. אני לא מתה על ורדים"
"אז מה את כן אוהבת?"
"אני אוהבת שלא מציקים לי, אייל. אני עובדת עכשיו. מצטערת.
ביי".
"ביי, י..."
"רגע, רגע, מאיפה השגת את הטלפון שלי ב.."
"יעל".

ניתוק.

היא חזרה לעבוד, מנסה לשכוח משיחת הטלפון המטרידה מעט. היא
התיישבה מול המחשב, אבל המילים שהקלידה נראו מטושטשות מעט,
מרוחות. אייל היה כזה מקסים, מעניין איך זה שהוא לא יכול להיות
ג'נטלמן גם בקשר לדחיה שלה. היא קבעה בוודאות שהיה זה כעס שהיא
שמעה בקולו יום לפני, והעובדה הזו לא עודדה אותה בכלל. היא
הכינה לעצמה אספרסו, וניסתה להמשיך לעבוד.
כשיצאה מהמשרד בסוף היום ראתה זר חמניות צהובות מחוץ לדלתה.
הפעם היה פתק.

"את צודקת, יעל
אני טיפוס של ורדים,
אבל את בטח טיפוס של חמניות.
שונים מדי, כמו שאמרת.
עוד נראה."

כשהרימה את הזר, היא חשבה לעצמה שגם את כתובת המשרד היא לא
נתנה לו.

היא לא שמעה מאייל כמה ימים, ודווקא כאשר החליטה שזר החמניות
חתם את החלק הזה בחייה, הוא התקשר שוב.

"שוב לא התקשרת להגיד לי תודה על הפרחים"
"מצטערת"

שתיקה.

"אז, אהבת את החמניות יותר?"
"זה היה נחמד מאוד מצידך, באמת", ניסתה להיות נחמדה כמה
שיכלה.
"אבל אהבת אותן?" הוא התעקש.
"כן, אהבתי. לא היית צריך"
"אבל רציתי"

עוד שתיקה.

"אז שינית כבר את דעתך?"
"אייל, תשמע..."
"למה שלא תצאי איתי שוב?"
"אני לא מעוניינת. אתה מאוד נחמד והכל, אבל אני לא חושבת שזה
ילך ביננו. נו, כבר אמרתי לך את זה. ועכשיו אתה מתחיל להלחיץ
אותי, בטח הבנת שאני לא אוהבת דברים כאלה"
"אם אני אפסיק להלחיץ, את תצאי איתי שוב? אני מבטיח לך שזה
יביא תועלת לשנינו"
"לא"
"למה לא?", הוא הרים את קולו.
"ככה. אני צריכה ללכת".

היא ניתקה.


צלצול.

"מה?"
"אני לא אוהב שמנתקים לי!"
"אני מצטערת, אבל אתה חייב להבין.."
"או, הבנתי, הבנתי יפה מאוד. טוב, אנחנו עוד נדבר. שיהיו לך
חלומות פז, יעל".

הוא ניתק.

היא התהפכה במיטה כמעט שעתיים עד שנרדמה באותו לילה.

"את זוכרת שסיפרתי לך על אייל? כן, זה עם העיניים הכחולות. אז
זרקתי אותו לפני איזה שבועיים, והוא לא מפסיק להתקשר. כן, אני
יודעת שזה קצת.. נו, כן.. אבל הוא נשמע תוקפני כזה. לא, הוא
באמת היה חמוד, אני לא יודעת מה השתלט עליו. לדאוג? לא? לא
יודעת, אולי באמת אחרי כמה זמן זה יעבור לו. כן. טוב, בינתיים
אני אבקש מהמזכירה לא להעביר לי שיחות ממנו, אני חושבת. אני
מקווה שהוא יבין את הרמז כבר, אני לא מצליחה לישון בלילות.
זה כן כזה נורא. הוא התקשר כבר כמה פעמים למשרד ולבית שלי. אין
לי מושג איך הוא השיג את המספר של המשרד. בפלאפון אני כבר לא
עונה לו, אבל לפעמים הוא שיחה לא מזוהה. השיחות? מוזרות נורא.
הוא מתחנן שאני אצא איתו, אני אומרת לו שאני לא רוצה, ואז הוא
מתחיל להגיד כל מני דברים. כן, כמו שאני אצטער על זה, שאני
אזהר שלא יהיה מאוחר מדי, דברים כאלה. עד כדי כך? אני לא חושבת
שצריך לערב משטרה בשלב כזה. קודם לא דאגת. נחמד מצידך. טוב,
אני אכנס להתקלח, אני לא יכולה לחשוב על זה יותר.
לא, זה בסדר, אני בסדר בבית. אם אני ארצה לישון אצלך בדירה אני
אבקש, אל תדאגי. כן. טוב, נדבר כבר. ביי".

"מעריץ סודי, הא?", העירה תמר המזכירה כשיעל נכנסה למשרד.
"אוי, לא שוב.." לחשה יעל ביאוש תהומי.
זר חמניות נוסף, השישי במספרו בשבועיים האחרונים, נח על
שולחנה. היא תפסה אותו עם שתי הידיים, שברה את הפרחים לחצי
בכוח, והשליכה לפח. על הפתק היא אפילו לא הסתכלה, המסרים שלו
נהיו מפחידים יותר ויותר עם כל זר. זה התחיל ב"אני מקווה שזה
יעזור לשנות את דעתך", המשיך עם "את צריכה להרגיש ברת מזל שכל
מה שאני שולח לך זה פרחים", ובפתק האחרון שהיה לה האומץ לקרוא
הוא כתב משהו על שהפרחים אדומים כמו הדם שלה.
"אם יגיעו עוד כאלה" פנתה לתמר, "אני מבקשת ממך לזרוק אותם
ישר, לא לשים על השולחן שלי".
"למה? אני הייתי מוחמאת אם הייתי במקומך".
"אם היית במקומי, אבל את לא במקומי, נכון?" אמרה בקול תקיף.
"אין צורך להתעצבן"
"מצטערת. עוברת עליי תקופה לא קלה. פשוט תזרקי את הפרחים הבאים
שיגיעו"
"אין בעיה. אה, ועוד דבר, אייל התקשר כמה דקות לפני שהגעת"
"אם הוא מתקשר שוב, תגידי לו שאני בישיבה"
"הוא זה ששולח לך את הפרחים?"
"כן"
"דווקא נשמע חמוד"
חצי חיוך התפשט על פניה של יעל.
"תמר, את יכולה לקחת אותו אם את רוצה".

יעל חשבה לעצמה האם זה אמור לגרום לה להרגיש יותר טוב, העובדה
שהיא לא תקבל יותר שיחות או פרחים מאייל למשרד. עדיין יש את
הבית שלה, את הטלפון והפלאפון.
היא הפסיקה לענות לשיחות לא מזוהות בפלאפון שלה. כל שיחה קצרה
עם אייל עולה לה בשעות שינה ובבריאות הנפשית שלה, אבל היא
עדיין מנסה לשכנע את עצמה שהוא פשוט הספיק להתאהב בה וקצת קשה
לו לצאת מזה, מתעלמת מכך שזה נהיה הרבה יותר גרוע מזה.
אפילו ההתאהבויות הגדולות ביותר עוברות אחרי חודש, היא חשבה
לעצמה. ככה זה היה אצלה עד עכשיו - היא היתה חושבת שהיא מאוהבת
עד מעל הראש, אבל אם היא היתה נדחית היא היתה מתגברת תוך
מקסימום חודש. אבל יש כאלה שזה לוקח להם יותר זמן. זמן זה
המפתח פה, אמרה לעצמה. הוא יירגע. בטוח.

היא הביטה בשעון, ואז החליטה לנסות להתרכז בעבודה, ללא הצלחה.
אלפי תסריטים רצו בראשה, היא ניסתה לחשוב מה עובר לו בראש,
מדוע הוא ממשיך לרדוף אחריה למרות שהיא דוחה אותו שוב ושוב.
היא לא הבינה איך הוא מסוגל לחשוב שזה ילך לו, שהתוקפנות הזו
והאיומים האלו יגרמו לה לחבב אותו. למה הוא לא יכול פשוט לעזוב
אותה בשקט? זה היה עושה את הכל הרבה יותר פשוט. היא לא צריכה
את זה, ממש לא. יש לה דברים יותר חשובים לדאוג להם, היא לא
צריכה לעצור את החיים שלה בגלל שאיזה בחור אובססיבי שחושב שהוא
מאוהב.

בפעם הבאה שהביטה בשעון, היה הזמן לחזור הביתה. היא אספה את
דבריה ויצאה מהמשרד. דעתה היתה מוסחת, והיא בקושי שמעה את
המזכירה אומרת "יעל, אני יודעת שאת בטח לא רוצה לשמוע, אבל
בקשר לאייל...". יעל סגרה את הדלת מאחוריה, לא רצתה להקשיב.

בהרהורים עבר עליה גם היום הבא. היא תהתה האם הוא שלח לה פרחים
באותו יום, אבל לא רצתה לשאול. היא תהתה כמה פעמים הוא כבר
הספיק להתקשר, וכמה פעמים המזכירה שלה היתה צריכה לתת לו
תירוצים למה היא לא יכולה לדבר. היא החליטה שהכי בריא בשבילה
לא לדעת.
באותו יום היא גם לא הצליחה לעבוד בכלל. היא ישבה ליד שולחנה,
בהתה באוויר וטופפה בעפרונה על השולחן, טיפוף קצוב ואיטי. באחת
בצהריים היא החליטה שהיא צריכה ללכת הביתה, לנוח ולחשוב קצת.
היא לקחה את התיק שלה, כיבתה את המחשב והלכה לכיוון הדלת.
כשפתחה אותה, היא ראתה את אייל יושב ליד השולחן של תמר. היא
נרתעה אחורה.

"מה אתה עושה פה?"
"אני יוצא עם המזכירה שלך לצהריים", הוא חייך.
"מה? איזה זה קרה?"

תמר הופיעה בחדר.

"זה מה שניסיתי להגיד לך אתמול, כשטרקת לי את הדלת בפרצוף.
אמרתי לך שהוא נשמע לי חמוד, ואת אמרת שאני יכולה לקחת אותו,
לא?"
"לא, את לא מבינה.." אמרה יעל בחוסר אונים. לא, לא היה לה איך
להמשיך את המשפט.
"טוב, שנלך, אייל?" שאלה תמר בעליזות.
"כן" אמר אייל, תוך שהוא קם מהכיסא. בדרך החוצה, הוא סובב את
ראשו אחורה לעבר יעל והביט בה עם חיוך ענקי, מצמרר.
יעל בלעה רוק והתיישבה. אייל סגר את הדלת. יעל נשארה לשבת
במשרד כמה דקות, ואז קמה והלכה הביתה, מצמידה את תיק הצד שלה
חזק אל גופה.

יום למחרת היא התעוררה מוקדם יותר כדי להגיע מהר למשרד, לוודא
שהכל כשורה עם תמר. היא הגיעה וראתה את תמר יושבת ליד שולחנה,
מזמזמת שיר ומחייכת לעצמה. 'כנראה שהיא נהנתה', חשבה לעצמה.
'אולי זה אומר שהוא יתגבר עליי כבר'.
רגועה יותר, התיישבה ליד השולחן. יש לה כמה ימים של התבטלות
להשלים. היא הבחינה שהמחשב שלה דולק, והניחה שמחוסר ריכוז היא
שכחה אותו כך אתמול. כמה דפים על השולחן שלה לא היו במקום שבו
זכרה שהניחה אותם. היא דחפה בכוח מראשה את ההשערה הראשונה שהיא
חשבה עליה.

כשהגיע הזמן לצהריים, נשמעה דפיקה בדלת המשרד שלה. בלי לחכות
למענה, אייל פתח את הדלת, נכנס למשרד וסגר את הדלת מאחוריו.

"שלא תחשבתי שאת יכולה להתחמק ממני" אמר בתוקפנות. "אני אהיה
כאן מעכשיו כל יום. כל יום. אני אצפה בך, אני אראה מה את עושה
בכל דקה נתונה. אני אגלה מי זה הבחור שאת יוצאת איתו".
"אבל... אני... אני לא יוצאת עם אף אחד" גימגמה יעל.
"אני לא מאמין לך!" הוא סינן בין שיניו ותפס את מפרק היד שלה.
"אם את לא יוצאת עם אף אחד, למה את לא עונה לשיחות שלי?"
"כי אני לא רוצה לצאת איתך! אני אפילו לא מחבבת אותך!" צעקה
יעל וניסתה להשתחרר מאחיזתו.
תמר נכנסה לחדר, אייל עזב את יעל במהירות והסתובב.
"מה קורה כאן?" שאלה בנועם, מחייכת.
"הוא מטורף, זה מה שקורה כאן!" צעקה יעל.
"בוא, אייל, אתה לא צריך לשמוע את זה ממנה", אמרה תמר, לקחה
אותו בידו והוציאה אותו מהחדר.

שעה וחצי אחרי כן, היא קראה לתמר לחדר שלה. היא הסבירה לה שהוא
היה תוקפני כלפיה באותו יום, ושהוא אובססיבי ומציק ושהיא חושדת
שהוא חיטט בדברים שלה.
תמר לא האמינה לה, ושאלה איך בחור כל כך מקסים יכול להיות כל
כך אובססיבי, כמו שהיא אומרת.
יעל סיפרה לה על כל השיחות, הפרחים, הפתקים, וכל זה אחרי שהיא
אמרה לו הרבה פעמים שהיא לא מעוניינת. המזכירה המשיכה לסרב
להאמין.

מנסה להרכיב את החלקים. מנסה לסדר הכל בראש שלה, לראות מה
מתאים לאיפה. שום דבר לא נופל במקום הנכון. הכל מתערבב
ומתערבל, הקלפים נטרפים שוב ושוב, מסתחררים ללא סדר הגיוני.
היא חשבה שהיא בשליטה, שהיא מכירה בעל פה את הסדר של הכל, אבל
עכשיו שום דבר אינו כפי שהיה.
עכשיו, עכשיו הוא יבוא למשרד שלה כל יום. היא תראה אותו כ ל  י
ו ם. הוא יצפה בה, יעקוב אחריה, ידע על כל מה שהיא עושה, כל מה
שהיא אומרת, מתי היא יוצאת מהעבודה, מתי היא מגיעה בבוקר, עם
מי היא מדברת. תהיה לו גישה לדברים שלה, לחומרים הכי פרטיים,
הכי אישיים שלה.
איך היא הצליחה בכלל להסתבך כל כך? איך זה קרה לה? מה היא כבר
עשתה רע? היא דחתה בחור. בסך הכל דחתה אותו, בדיוק כמו שהיא
דחתה עוד עשרות כמוהו בחיים שלה. למה עכשיו היא פתאום צריכה
לשלם על זה? למה לפעם הזו יש מחיר? בשבילה הוא היה רק דייט
כושל, זה הכל! היא יצאה איתו כמה פעמים, החליטה שלא בא לה
עליו, וזהו. ז ה ו. למה זה כל מה שהוא בשבילה, אבל בשבילו היא
אהבת חייו או משהו מטורף בסגנון?
הוא בכלל אוהב אותה? למה? איך?

שום דבר לא נראה לה הגיוני בכל הטירוף הזה. ועכשיו הוא יוצא עם
המזכירה שלו, שבטוחה שהוא הבחור המושלם בשבילה.

בבית חיכתה לה הודעה אחת ויחידה במזכירה. אייל דיבר שם, בקול
שנשמע כאילו הוא לקוח ישירות מסרט אימה.

"אני לא אוהב שמלשינים עליי, יעל. אני לא אוהב שמדברים עליי
מאחורי הגב שלי. הלכת וסיפרת לתמר הכל, ועכשיו היא לא סומכת
עליי. אני צריך את האמון שלה. ואת, עוד פעם אחת את פותחת את
הפה שלך ואני אסתום אותו בכוח, הבנת אותי?" ביייפ.

היא הרגישה שכל הדם אוזל לה מהפנים. הצצה חטופה במראה גילתה לה
שהיא לבנה לגמרי.

אובססיה. אובססיה היא מילה כל כך יפה, לא?
א ו ב ס ס ס ס ס י ה.
מסתננת בין השיניים. מחליקה החוצה בלחישה. מילה חזקה, שפשוט
יודעים שהיא מתארת משהו רציני. היא לא יכולה להיות ססססתמית.
היא שובה. יש כזה בושם לקלווין קליין, אובסשן. זה נשמע נהדר,
להגיד שאת משתמשת באובסשן. זה נשמע כאילו בנים ישבו מייד בקסם
של ריח האובססיה שלך.

תמיד היתה לה את ההרגשה הזו שעוקבים אחריה, אבל דווקא הרגשה
נעימה שכזו, כאילו כל דבר קטן שהיא עושה נלקח לתשומת לב של
מישהו, נרשם, נחקק, נראה.
יש כל כך הרבה מעשים שהיא עשתה בחייה שהם חסרי משמעות לחלוטין,
והיו יכולים לקבל את המשמעות המגיעה להם אם רק מישהו היה טורח
לבדוק. היא התרכזה בהרגשה האדירה הזו שמישהו שם לב שהיא שמה
יום אחד, ברוב מקוריותה, גרב אחת לבנה ואחת שחורה, במקום לחשוב
כמה מפחיד זה לדעת שמישהו מציץ לה מהחלון בשעות הבוקר כשהיא
מתכוננת לעבודה. היא חשבה שזה נהדר שמישהו מחפש את השם שלה
בפורומים באינטרנט, ורואה את כל הדברים החכמים שהיא כותבת,
והתעלמה מהעובדה שאותו אדם בעצם יודע הכל עליה, בלי שלה יהיה
מושג מי הוא.

ועכשיו כל אותן מחשבות מודחקות, כל אותם חסרונות של ההרגשה
הנהדרת שלמישהו אכפת, עלו והציפו אותה. יכול להיות שהוא מסתכל
מהחלון עכשיו. יכול להיות שהוא מחפש בספר טלפונים למי יש את
אותו שם משפחה כמו שלה ומתקשר לראות אם הם מכירים אותה. יכול
להיות שמחר כשהיא תראה אותו עם תמר בעבודה, הוא ירשום לה על
פתק קטן שהוא שמח שהיא לבשה את החזיה הורודה היום, כי אותה הוא
הכי אוהב.
היא רצה והגיפה את כל התריסים בבית.

הטלפון צילצל. היא נתנה למזכירה לענות.

"אה, ועוד משהו. אני חושש שלא הבהרתי את הנקודה שלי מספיק טוב.
אבל אל דאגה, בקרוב את תביני אותה מצויין."

ההתחלה של הסוף, או לפחות כך חשבה יעל, התרחשה יום למחרת,
כשהיא חזרה מהעבודה. היא התכוונה להיכנס הביתה, נגעה בדלת,
והיא נפתחה מעצמה. היא לא היתה נעולה. יעל נחרדה לראות את
הסלון שלה הפוך לגמרי. דפים קרועים, ספרים על הריצפה, טלוויזיה
מנופצת, דיסקים שהוצאו מעטיפותיהם והועפו לכל עבר. חדר השינה
היה במצב אפילו פחות טוב, הסדינים נקרעו, תוכנו של ארון הבגדים
הועתק בחלקו אל הריצפה, וחלקו האחר אל הגינה שמאחורי הבית.
המקרר היה פתוח, תבשילים עורבבו זה בזה, הכל היה מגעיל, מטונף
ומצחין. על הקירות היו כתובים דברים. קללות. בטוש שחור עבה.
דברים דומים נכתבו על דפי הספרים שלה. העטים שהיו בקופסה ליד
המחשב שלה היו שבורים, כולם. הוא ישב ושבר אותם באופן שיטתי,
אחד אחד. דיו התפזר על המקלדת שלה, שממנה הוצאו האותיות י', ע'
ול', שהיו שבורות על הריצפה. הוא הוציא את התמונות מהמסגרות
שלהן, קרע והרכיב מחדש בקומבינציות משונות, והחזיר למסגרות.
הוא עשה עבודה של שעות, לא סתם בא והרס. הוא השקיע.
יעל הרגישה את אותה הרגשה מוכרת, שכל הדם אוזל מלחייה וסחרחורת
תוקפת אותה. היא מיהרה להתקשר למשטרה. כעבור 45 דקות של בהיה
בבית ההפוך, הגיעו שוטרים לביתה והתחילו לחפש אחרי טביעות
אצבעות. לפי הצעת השוטרים, היא הגישה תלונה על אייל.

כמה ימים משונים עברו על יעל אחרי המקרה הזה. היא לקחה חופש
מהעבודה, וסידרה את הבית. היא גילתה עוד ועוד דברים מוזרים
שאייל טרח לעשות בשעות שבהן הוא בילה בבית שלה. היא סידרה
וניקתה מבוקר עד ערב, הלכה לישון, ובבוקר חזרה לנקות. היא
סיימה לסדר ביום שתפסו אותו.
היא התבקשה להגיע לתחנת המשטרה בשביל לזהות שזה הוא. היא
אישרה, והודיעו לה שהוא נעצר עד שתערך חקירה נוספת, ושהיא
בטוחה ללכת הביתה. היא חשה הקלה עצומה, שעכשיו היא תוכל להיות
בביתה ללא חששות, ללא הפחד שמישהו עוקב אחריה. היא הלכה ברגל
הביתה מתחנת המשטרה, נושמת אוויר של חופש.

כשהיא נכנסה הביתה, היא מייד נעלה את הדלת והגיפה את כל
התריסים. היא בדקה בכל החדרים אם משהו נראה לא כשורה. כשסיימה,
יעל וידאה שהדלת נעולה, ואז הציצה מחלון המטבח לראות מה קורה
בחוץ. היא התקשרה לחברה שלה ושאלה האם היא יכולה להתקשר אליה
מחר בבוקר לראות שלא קרה שומדבר במשך הלילה, ואז טילפנה לתחנת
המשטרה לוודא שאייל סגור ונעול היטב.
לפני שהלכה לישון, משאירה את האור בחדר שלה דולק, היא חשבה
בפעם הראשונה כמה דומים השמות יעל ואייל. היא קמה מהמיטה והלכה
למטבח. כל האורות בבית דלקו, והשעה היתה מאוחרת. היא בהתה
בנקודה בלתי ברורה באוויר. בניגוד למה שהיא חשבה לפני כמה
שעות, היא לא תוכל לישון הלילה. או בלילה שאחריו, או לילות
רבים לאחר מכן. ובניגוד למה שהיא חשבה לפני כמה שבועות, היא לא
תוכל להרגיש בטוחה בביתה יותר לעולם. הטלפון בבית צילצל, והיא
לא ענתה. היא לא רצתה לדעת מי מחפש אותה. למחרת היא תחליף את
מספר הטלפון שלה בבית, היא חשבה לעצמה. ואת המנעול. והיא תקנה
עוד שניים, ליתר ביטחון. היא לא תיתן אפילו מפתח ספייר לשכנים,
והיא תיתן את מספר הטלפון בבית רק למשרד ולחברות הקרובות. כל
המחשבות האלו הרגיעו אותה קצת, והיא חזרה למיטה. המחשבה
האחרונה שעלתה בראשה לפני שהיא נרדמה, היתה שהיא לא תצא יותר
לדייטים לעולם.