אלעד צילצל בפעמון וחיכה שהילה תצא. הוא הסתכל על הפסלים
האפורים מאבן, שהיו בין העצים הגדולים, והרגיש שהם מביטים
עליו. הם עומדים שם כל השנים, רואים הכל ושותקים. הם בטוח
יודעים משהו שהיו רוצים להגיד לו. מחשבותיו נקטעו ברגע שראה את
חיוכה של הילה שרצה אליו, התיישבה מאחוריו על האופנוע, וחיבקה
אותו חזק בידיה הדקיקות. "תודה." אמרה, יודעת שאלעד לא רוצה
שהיא תיסע. הוא לא ענה לה והיא העבירה ציפורניים ארוכות לאט על
העורף שלו, כאילו מתנצלת, ואז חיבקה אותו שוב חזק - הכי חזק
שהגוף השביר שלה היה מסוגל. הם נסעו לכיוון הים, הרוח מלטפת את
פניהם, עד שהגיעו והילה ירדה.
"אני לא רוצה שתלכי." אמר לה בלי מילים.
"אני יודעת." היא לחשה, והוא כבר ידע.
"אני אוהב אותך." הפעם ממש אמר, בקול ששומעים, אולי אפילו
חזק.
"כן... כנראה..." חייכה הילה.
הילה התחילה לפסוע על החול החמים בקו ישר מדויק ובלי להסתכל
אחורה. אלעד בהה בה הולכת לכיוון האופק ולא זז אפילו כשכבר לא
היה אפשר לראות אותה יותר או להבדיל בינה ובין כל שאר הילדים
הקטנים והגדולים שהצטופפו שם. אולי הוא בעצם רצה לברוח, אבל
הוא לא חשב. הוא לא הצליח לחשוב.
הילה הסתכלה על הילדים השקופים שעברו לידה, דרכה, או מעליה,
וחיפשה אותה. לפתע ראתה ילדה עם עיניים שחורות, ולמרות שמעולם
לא פגשה אותה בעבר ידעה מיד שזאת היא.
הילה המשיכה ללכת בקו כל ישר מדויק כשהילדה עם העיניים השחורות
הובילה אותה אל תוך מנהרה קטנה בין הסלעים, בה נרות ורודים
ועשן בריח מתוק משכר. הילדות ישבו בדממה לזמן שהיה בין פחות
משנייה לבין נצח, והביטו אחת בשניה, כשכל הנשמות רוקדות
מסביבן, נוגעות-לא נוגעת בהן. מעורפלת מהעשן, מסוחררת מהכוחות
שמסביבה, הילה לא יכלה להשפיל את מבטה והמשיכה לבהות בילדה
המהפנטת, שלפעמים כבר לא נראתה כמו ילדה. עיניה הכחולות של
הילה לאט לאט נחתכו על-ידי המבט החודר, והעיניים השחורות נכנסו
עמוק לנפשה, שואבות מתוכה את כוחותיה ואף את הכאב, מזכירות ואז
לוקחות ממנה כל רגש שהיה קיים בה.
הילה נשכבה חסרת כוחות על החול שלהט, מבולבלת ומפוחדת.
"אם תשכב לא תפחד ושכבת וערבה שנתך." לחשה הילדה עם העיניים
השחורות, ולא היה זה הקול שלה, אלא קולן של שתיהן ושל כל העולם
ביחד. השמש שקעה וכל האורות הסגולים, הצהובים והאדומים התלכדו
עם הים הכחול ואורות הבתים הרחוקים לכדור לוהט עצום שנדמה ששלח
קרני אור חדות הישר אל תוך ראשה של הילה. היא הרגישה את קולו
של אלעד מחבק אותה ומתחנן שתישאר איתו. דמעה חמה זלגה על לחייה
היפות, הקפואות של הילה, והיא  כבר לא ידעה אם היא בוכה בעצמה
או שזו מישהי אחרת.
"בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחייה אין לה מנחם מכל אהביה."
לחשה הילדה עם העיניים השחורות שריחפה מעליה בין קרני האור
הצבעוניות, וקולו של אלעד נסחף עם הרוח אל תוך הגלים הסוערים.
"עת לבקש,"
זיכרונות חתכו את נפשה העייפה והילה ביקשה הזדמנות אחרונה ללכת
לפני שהכוחות האחרונים שעוד נותרו בתוכה נשאבים גם הם עם
האור.
"ועת לאבד."
העיניים השחורות מילאו את השמיים, אנרגיות עצומות סנוורו אותה
והיא המשיכה לבהות בהן ולשכב בלי לזוז, כשראשה מסתחרר מאלפי
המחשבות שכאילו הוקרנו אל תוך ראשה בניגוד לרצונה מהשמיים, דרך
העיניים השחורות.
"עת לאהוב,"
הילה התחננה להרגיש עוד רגע אחד אחרון את המגע הרך, את מבט
האהבה, אך כל מה שהצליחה לראות היה את מערבולת האורות
המתחזקת.
"ועת לשנוא."
המנהרה בה שכבה הילה הייתה חשוכה, ורק קרני האור העצומות שבקצה
העירו עליה, ומשכו אותה בחוזקה אליהן - כה חזק שלא הייתה
מסוגלת ואולי אף לא רצתה להתנגד להן.
"עת ללדת,"
בכי תינוק שרק נולד, וצחוקה של אימא צעירה מאושרת, נשמעו מחדר
במחלקה יולדות הסמוכה. רופאים מבוהלים רצו אל חדרה של הילה
שבמחלקת טיפול נמרץ, מנסים להחיות את הילדה היפה ששכבה על מיטת
בית החולים הלבנה.
"ועת למות." לחשה הילדה עם העיניים השחורות, כשהיא נעלמת עם
האורות אל תוך השמיים, איתה כל הנשמות - הילדים השקופים,
וביניהן הילה.


"נו?"
"מה נו?" סיוון שאלה והסתכלה עליי.
"מה את חושבת על הסיפור שלי?" אמרתי, קצת מתעצבן מזה שאני
מקריא לה שעתיים והיא רק תוקעת בי את המבטים שלה.
"אני חושבת שהוא אולי יפה." היא חשבה קצת ואז ענתה.
"אולי?" לא הצלחתי שלא לחייך.
"אולי." היא ענתה ברצינות. "חוץ מזה הוא גם לא הגיוני בכלל."
"ולמה בדיוק הוא לא הגיוני?" שאלתי את הילדה היפה שישבה לידי
שבעצמה הייתה ההגדרה החדשה והמורחבת למושג 'לא הגיוני'.
"כי היא רזה." היא הסתכלה עליי בעיניים רציניות וחמודות
שהרגשתי שאני יכול למות מרוב צחוק. או למות מרוב שאני אוהב
אותה בעצם... אחד מהשניים.
"מה?... מה הקשר? מה לא הגיוני שהיא רזה?" שאלתי והמשכתי
לחייך, מנסה להבין למה המוח המסובך שלה חותר.
"נו, כי היא רזה!" היא אמרה, עדיין מסתכלת עליי ברצינות,
ואפילו לא התעצבנה עליי כמו תמיד על זה שהיא רצינית ואני צוחק.
"תראה, אם היא רזה אז היא בטוח קטנה. אחרת היא לא הייתה רזה כי
אימהות שמנות. וחוץ מזה היא גם נוסעת על אופנוע ואימהות לא, אז
היא בטוח ילדה ולא אימא."
"טיפשנות, מה הקשר בין רזה לילדה? אימא שלך היא אימא והיא
רזה."
"שמנה!"
"רזה! לא חשוב... חוץ מזה גם אומרים בסיפור שהיא קטנה, רשום -
"הילדה הקטנה"! לא צריך להיות חכם כמוך כדי להבין שהיא ילדה,
זה כבר רשום!"  
"אל תגיד 'אומרים' או 'רשום' כאילו זה של מישהו אחר! זה אתה
כתבת!קח את האחריות על הפשעים שלך." סיוון אמרה ועכשיו גם
התחילה לחייך, אולי מבינה שהשיחה שאנחנו מנהלים פה בעצם קצת או
הרבה מפגרת. "טוב, אני עייפה." היא אמרה ופיהקה בכוונה בהגזמה
וברעש כדי לחזק את מה שאמרה, למרות שבאמצע הפיהוק היא נתקעה כי
החיוך שלה הפריע לה.
נשכבתי במיטה והיא קמה עם הבייבי-דול התכלת מסטין שקניתי לה
ליומולדת כדי לכבות את האור. הסתכלתי על התחת הקטן שלה כשהיא
הולכת כמו איזו ברבי קטנה הכי חכמה בעולם אבל גם המון מפגרת
ושוב הרגשתי שאני תכף מת או מצחוק או מאהבה. בעצם גם וגם.
היא חזרה ובלי להגיד כלום שמה את הראש הקטן שלה על החזה שלי.
לאט לאט הנשימות שלה התחילו להשתנות לאיטיות יותר, וידעתי שהיא
נרדמת.
"סיווני, את ישנה?" לחשתי.
"כן. שקט!" היא כאילו צעקה אבל בלחש, ומשכה את השמיכה מעל הראש
שלה ככה שכפות הרגליים שלי יצאו מהצד השני.  
"טוב." צחקתי ומשכתי את השמיכה בחזרה.
"לא טוב." היא חצי התרוממה והסתכלה עליי. "מה רצית להגיד לי?"
"אז למה בעצם הסיפור מוזר?" שאלתי. "הבנתי שהיא ילדה, אבל מה
מוזר בילדות?"
"מה נזכרת בזה?!" היא חייכה, ואז ישר הורידה את החיוך שלה. "כי
ילדות קטנות לא מתות אף פעם."
"את יודעת שזה לא נכון." חייכתי וחיבקתי אותה כמו שלפעמים אני
מחבק, כאילו שהיא הילדה הקטנה שלי, ולא החברה.
"ששש..." היא אמרה והחזירה את הראש הקטן שלה לכרית-חזה הקבועה
שלו, שבה הוא נרדם כל יום שישי. "ילדות קטנות לא יודעות למות."
היא אמרה שוב ואז הפסיקה לדבר וכנראה ששנינו נרדמנו.