[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דליה בן עמי
/
ציפור צבועה זהב

ציפור שיר צבועה זהב

במקום לא רחוק, לפני לא הרבה זמן, חייתה ציפור שיר צבועה זהב.
הציפור אהבה לבלות את זמנה בין העצים והגנים של בני האנוש.
אנשים עשירים רבים רצו לתפוס אותה, כיוון שהייתה יקרת ערך
עבורם, ויחידה במינה. אך היא התחמקה מהם בקלות, וצחקה למראה
היצורים המביטים למעלה בזעם. כאשר נסקה, הייתה מצייצת מנגינה
מתגרה. היא אהבה את החופש, ואהבה את השלווה שהייתה לה כאשר
אכלה מהפירות הנפלאים שגידלו האנשים בגניהם.
אך יום אחד היא הגיעה לגן, וראתה שאין בו איש. הגן היה עזוב,
ולא מטופח, והיא עמדה לעזוב, כשבן אנוש אחד נכנס אליו לפתע,
והביט בה. היא כבר התכוננה לעוף בכל כוח כנפיה, כאשר שמה לב,
כי הילד אינו מתכוון לפגוע בה. הוא התיישב, והביט בה במבט אדיש
ולא מתעניין.
"האם הוא מכיר אותי? האם ראה עוד כמותי ולכן אין הדבר משנה
לו?" שאלה הציפור את עצמה. אבל זה היה מיותר, משום שהיא ידעה
כי אין עוד חיות נפלאות כמוה. היא הייתה בטוחה שחושיה יאמרו לה
לעזוב את הגן מיד, לפני שישנה הילד את דעתו, אבל במקום זאת,
היא החלה להתקרב לאט לכיוונו.
הילד הזיז את ידו בפתאומיות, והציפור ניתרה כמה צעדים אחורה.
היא חשבה שהוא מנסה לתפוס אותה, אך במקום זאת, הוא הגיש לה
אוכל בתוך כף ידו. הציפור סירבה לגעת באוכל, ובהתנשאות עפה אל
עץ אחד, וקטפה פרי עסיסי. בזמן שאכלה אותו ביהירות הביטה במעשי
הילד. הוא רק הניד בראשו, קם והלך.
בימים שעברו לאחר מכן, הייתה הציפור באה אל הגן העזוב כל יום,
וכך היה עושה גם הילד. היא למדה את שמו, אך דבר זה לא שינה לה
הרבה, משום שהיא התעניינה בו עצמו, ולא בשמו.
בהתחלה, היא לא הסכימה לאכול מכף ידו, והוא נאלץ לחכות הרבה
זמן עד שהיא הייתה מוכנה לאכול את האוכל שהשאיר לה על הרצפה.
אך היא גילתה שהיה זה מזון טעים, והתקרבה אליו עוד, ועוד, עד
שהייתה עומדת על כתפו, מרכינה את ראשה, ואוכלת מתוך ידו
בנאמנות.
למרות שלא רצתה, קיוותה אותה ציפור שהילד הצעיר ינסה לתפוס
אותה יום אחד. היא קיוותה שייתן לה סיבה לברוח בראוותנות,
ובצחוק, ובשירה מתגרה. אבל הוא היה אדיש. הוא לא ליטף אותה,
ולא שר, ולא ניגן לה מנגינות. הוא פשוט היה בא, נותן לה את
האוכל, ועוזב. ודבר זה גרם לה לרצות להישאר. הוא היה שונה
מכולם, והיא רצתה לחקור אותו, ללמוד אותו.
בשלב מסוים הרגישה הציפור המסכנה, כי גם אם ינסה לתפוס אותה,
לא תברח. היא רצתה שיתפוס אותה, היא רצתה שייתן לה איזה שהוא
יחס, כל יחס. אבל הוא נשאר אדיש. הוא לא חייך כשהיא ערכה
בשבילו מחולות באוויר, ולא כשהייתה מזמרת ומסלסלת בקולה למענו.
לא היה אכפת לו גם אם לא הייתה באה בכלל.
עבר הזמן, חלפו השנים, הילד גדל, והיה לנער. הוא היה בא הרבה
יותר פעמים לבקר את הציפור בגן, שכעת לא היה עוד עזוב ומוזנח,
אלא פורח ומטופח. יום אחד הגיע הנער אל הגן, וחיכה לציפור, אבל
זו לא הופיעה. הוא קרא, וקרא, אבל היא לא באה. הנער התיישב
במקומו, אובד עצות. הוא אהב את הציפור, למרות שלא רצה להראות
זאת, הוא רצה אותה לידו. הוא רצה שתאכל מכף ידו כפי שנהגה
לעשות כל כך הרבה פעמים. הוא רצה שתהייה שלו, ולא של אף אחד
אחר.
הציפור הביטה בו ממקום מחבואה, ופתאום הרגישה שהיא מזילה
דמעות. הנוזל החם והמלוח זלג מעיניה כמפל. היא רצתה לבוא אל
הנער, אך לא יכלה. אם תבוא אליו, תשתנה לעד. היא לא תהיה עוד
חופשייה לעשות כרצונה, ולא תוכל לעוף ולצחוק על ניסיונות
כושלים לתפסה. היא לא תוכל לבקר עוד בגנים אחרים (אף על פי
שמאז שפגשה את הנער, מעולם לא עשתה זאת).
היא הביטה בנער, ובכתה, ולא הפסיקה. הנער הבחין פתאום בבכייה,
וגילה את מקום מחבואה, בין ענפי עץ. הוא שלח את ידו, ותפס
בגופה. ידו הייתה חמה על גופה הקטן, מכוסה הנוצות, והיא הרגישה
איך כל חושיה, אומרים לה לסגת, להתפתל, להיחלץ מהיד שאחזה בה.
כל החושים, מלבד אחד - החזק מכולם. זה אמר לה להישאר, לא
להילחץ, ולתת לנער לקחת אותה לקרבו. והיא הקשיבה לחוש הזה.
הנער לקח אותה בידיו, והורידה מהעץ. אחר כך הביט בעיניה ואמר
לה, או לעצמו:
"את לא באמת ציפור, זה לא ייתכן. אין דבר כזה: ציפור זהובה.
נכון?" והיא לא ידעה מדוע, אבל היא הנידה בראשה ואשרה זאת.
הנער חיבק אותה, והיא בכתה ברכות לתוך חיקו. היא עצמה את עיניה
בחוזקה, וקיוותה שיניח לה ללכת, לעוף לשמיים הפתוחים, שישחרר
אותה - ומצד שני, שיחזיק אותה כך לעולם, לתמיד, ללא הפסקה.
כשפקחה את עיניה, הביטה בפניו של הנער בעיניים אדומות מבכי,
וחייכה. אבל, הרי ציפורים אינן יכולות לחייך. הן יכולות לצחוק,
אך לא לחייך. וכי, איך יוכלו? זה יותר מדי אנושי בשבילן. וזה
בדיוק מה שהיא הייתה. היא הייתה אנושית. לא רק בנפשה כעת, אלא
גם בגופה. כן, היא עמדה על שתי רגליים והרגישה את הדשא תחתן.
היא הרגישה כאילו משקולות ברזל מושכות אותה מטה ממעוף נצח בו
הייתה עד עכשיו, והיא לא יכולה להתרומם. ואכן, במקום כנפיים
היו מחוברות לגופה שתי ידיים, שחיבקו את גופו של הנער. הנער
הביט בה באהבה שלא ידעה גבולות, והיא רק יכלה לחייך באושר.
היא לא יכלה עוד לעוף חופשייה מדאגות, ולא לצחוק על האנשים
מבין ענפי העצים, וגם לא יכלה לאכול עוד מכף ידו של הנער
בנאמנות. אבל היה לה דבר הרבה יותר טוב, ויותר מוחשי ויפה.
הייתה לה אהבה, והיא חשבה על כך בזמן שעזבה את הגן יחד עם
הנער.
בגן הזה לא ביקרו עוד הרבה אנשים, ועם הזמן הוא שוב נהייה
מוזנח, ועלוב כפי שהיה קודם - כלומר, לעין רגילה ובודדה. אך
כאשר הגיעו לשם אנשים שבליבם בערה אהבה טהורה, כנה, ואמיתית,
הגן הזה היה הגן הפורח, הירוק והנהדר ביותר על פני האדמהז.
אולי לא ירבו לבקר עוד בגן הזה - לא אנשים אוהבים, ולא אנשים
בודדים - אבל שם תמיד יהיו נער ונערה שבתוכה ציפור זהב. והם
אהבו, אוהבים, ויאהבו לעד.

-סוף-







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
למה אני לא
מצליח להיות
מאושר כמו
היצירות שלי ?




הבתול הכרוני
ברגע
אינטרוספקטיבי


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/10/02 16:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דליה בן עמי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה