כמו כשהיינו ילדים ועשינו משהו רע, למרות שההורים לא גילו
הייתה הרגשה מציקה כזאת, כשהרגשנו צורך לעשות משהו רע נוסף כדי
שבכל זאת יכעסו.
עכשיו, כשמבוגרים, ההרגשה הזאת חוזרת כשלמשל מכינים אוכל או
משחקים פריסל וברקע מתנגנים רוני דניאל ומיקי חימוביץ,
מראיינים עוד אמא שכולה או עוד ילדה אלמנה אחרי הפיגוע של
היום. אנחנו יודעים שזה לא בסדר, אבל אף אחד לא יכול לכעוס
עלינו. ואז מה שהכי צריך זה או ללכת מכות עם מישהו או להיות
מחובק ע"י מישהו. ולפעמים החיבוק הזה, ברגע הנכון, מהאדם הנכון
זה בדיוק מה שצריך כדי לפרוץ בבכי. אבל זה יהיה בכי חצי אמיתי.
כי מצד אחד נכאב עם הכאב שלהם ונחשוב "מה אם זאת הייתי אני?!
או אמא שלי?!" ונכאב את הכאב של האומה והמדינה. ואת זה שחסרים
מים בכנרת ושכל חודש נהרגים 30 ילדים בתאונות, ונבכה עוד קצת
על כל החיות והיערות שנכחדים ועל כל הרעבים והחולים והחלשים.
אבל מצד שני זה יהיה גם קצת בכי של שמחה, כי אלו בדיוק הרגעים
שאנחנו נזכרים כמה טוב לנו, ואיזה כיף שיש מי שיחבק אותנו
כשממש צריך.
ואז, עם כל העצב הזה שנמהל בדיוק במידה בקורטוב של אושר,
ה"חיבוק עידוד" הזה הופך ל"חיבוק שותפות" ומשם לחיבוק אוהב
ואחר כך כבר שוכחים קצת את מיקי חיימוביץ ובכל מקרה מתחילות
הפרסומות. אז יש נשיקה קטנה כזאת, שאומרת שהכל יהיה בסדר ואז
כשהנשיקה מתערבבת על הלחי עם שתי דמעות של עצב ודמעה אחת של
שמחה, מסובבים קצת את הראש ופתאום אנחנו מחוברים...
אחר כך כשיוצאים מהמקלחת ושומעים את כתבנו בירושלים או בת"א או
בחיפה אז שוב יש הרגשה כזאת, כמו כשהיינו ילדים ועשינו משהו
רע. ואז... רק רוצים חיבוק.