על סדין לבן שוכבת ילדה,
דמעה זולגת מעיינה
מכתימה את הסדין הצחור
לא רוצה שיכאב, לא רוצה לזכור.

מסתכלת בעיניים תמימות
בוחנת את העולם דרך עיניים ורודות
רוצה שישכח, שלא יחזור,
כל כך רוצה.

ערום כולו, הוא עומד מולה
והיא, עוד דמעה זלגה,
לא אומרת מילה, מחכה למלאך
האח שהבטיח שאותה לא ישכח,
האם שהבטיחה עליה מלמעלה לשמור
ואלוהים? אולי גם הפעם לא יעזור...

היא עדיין שותקת,
בכי חרישי
והוא, הוא ממשיך, עכשיו הוא חופשי.
לפתע,
צעקה נשמעה.
תחינה לעזרה.

בנשימה אחרונה, עליו הסתכלה.
"אבא, אוהבת אני אותך", היא אמרה.
עיניה עצומות, עכשיו היא שלווה,
אין יותר ממה לפחוד, היא בטח חשבה.

על סדין לבן שוכבת ילדה
לוחשת תפילה בנשימה אחרונה.
דמעות שיבשו על פנים לבנות,
לא תפחד עוד, כבר אין מה לדאוג.