[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלעד זעירי
/
הכיכר

כמו בכל מתקפת פתע מתוכננת היטב, זה התחיל בקטן, מבלי שאיש
ישים לב. בשעה שדעת כל המדינה מוסחת בסוגיות חשובות יותר,
דחופות יותר, הם החלו לפעול. לבנות. כך, מבלי שום הודעה מראש,
הופיעה לה כיכר כתחליף לצומת שליד ביתי. ואיש לא ידע דבר.
אני נתקלתי בה לראשונה בדרכי חזרה הביתה מסוף שבוע מפרך, יושב
במכונית ומתנועע בקצב הרדיו כשלפתע משהו נראה מוזר. כמו
שדורותי ניסחה זאת, הרגשתי פתאום שאני כבר אינני בקנזס. במקום
הצומת שאני חוצה מידי יום במהלך חמש השנים שאני מתגורר במקום,
עומדת לה כיכר חדשה, מחייבת אותי להיכנס באיטיות ולעבור כמעט
סיבוב שלם בכדי להגיע לקצה השני. מה שהטריד אותי אף יותר היו
הרכבים סביבי, באיזו טבעיות הם עברו את הכיכר, כאילו הכל כרגיל
והכיכר עמדה שם מאז ומעולם.
אבל אם פה היה נגמר הסיפור לא הייתי אומר דבר. אמנם זו טירחה
לא קטנה להתחיל ולהסתובב במעגלים במקום לפנות שמאלה בפשטות,
כמנהגי בצומת המקורי, אבל ניחא. עם זה עוד הייתי מתמודד מבלי
להתמרמר.
אלא שלא עברו להם שבועיים ופתאום צצה לה עוד כיכר, בדרכי
ל'סופר'. כך סתם, כתחליף לצומת הישן והטוב שהיה שם זה שנים.
פתאום אני מוצא את עצמי נוסע במעגלים בכיוון הלוך ובחזור, נאלץ
להתמודד עם יתר הנהגים, שמעולם לא ציפו להיתקל בכיכר במהלך
חייהם ואין להם מושג כיצד לנהוג בה. כל זכויות הקדימה נמחקות
והנהגים שועטים פנימה - מי שנשאר בחוץ, גם יישאר שם.
אך לא פה נעצרה המתקפה - הו לא, היא רק החלה. הימים חלפו וכמות
הכיכרות הפזורות בנוף הכבישים רק הלכה וגדלה. לפתע אני צריך
לעבור כיכר בכדי להגיע לחנות החשמל, כיכר נוספת בכדי להגיע
לבקר חבר, צריך לסוב במעגלים בכדי להגיע לקניון. דרך ישרה
שבעבר הייתה כביש בודד מתמשך היום מחייבת לפחות שלושה חצאי
סיבובים והתסכול רק הולך וגדל.
וזה לא רק אני ששם לב לתופעה, לא רק אני שמתקומם בכל הזדמנות,
מעלה את הנושא בכל שיחה ומתרגז בכל פעם מחדש בכל מעבר באחת
מהכיכרות המקוללות. לפתע אנשים נעשו מודעים למתרחש, זה היה
בלתי נמנע, אך נעשה טיפה באיחור - כעת, כשבכל מקום יש כיכר
משמאל וכיכר מימין, כשאי-אפשר עוד לנסוע בשלווה למשך מספר דקות
מבלי להגיע למעגל העצבים ולהתחיל להתחרות עם יתר הרכבים על
הזכות להיכנס ולצאת לדרכי, אין עוד מה לעשות מלבד להתלונן.
להתלונן ולתהות מדוע - מה גרם למישהו לחשוב שכיכר שכזו תהווה
איזשהו יתרון תחבורתי ומיהו אותו פושע שהחליט ליישם את הרעיון
על-פני כל מטר פנוי בכביש. שאלות חסרות תשובה, שאני שב ושואל
את עצמי מידי יום בחזרה מהעבודה, בעודי עובר בפני אחת, שתיים,
שלוש כיכרות.
אני אף ניסיתי לכתוב מכתב תלונה, אולי מכתב התלונה הראשון בחיי
שכתבתי וגם שלחתי בסופו של דבר, למרות שהדבר חייב נסיעה מיוחדת
לדואר והתעדכנות במחירי הבולים העכשווים. ישבתי ערב שלם, מנסה
לנסח את המכתב כראוי, למצוא את המילים הנכונות. אם כבר עושים
משהו, כך לימדו אותי, יש לעשות אותו על הצד הטוב ביותר. אז
ישבתי, ניסחתי, כתבתי ושלחתי, מעשה שהיה כרוך במעבר נוסף בכמה
וכמה כיכרות, אך לכך לא ניכנס כעת.
חלפו להם יומיים, שלושה - וכלום. עוד שבוע, שבועיים, בהם אני
נאלץ להסתובב סביב הכיכרות מידי יום לכל כיוון וכלום - שום
תשובה, שום סימן שמישהו קרא את המכתב. רק שלושה שבועות לאחר
מכן הגיע מכתב תשובה, קבור בין כל הפרסומות בדואר. ישבתי, מעט
מתרגש, אני מודה, ופתחתי את המעטפה. בפנים חיכה לי מכתב מודפס,
נוסח סטנדרטי, כך נוכחתי מאוחר יותר, המודה לי על כתיבת המכתב
והבעת העניין. טוב שיש עוד אנשים שאיכפת להם, אנשים שרוצים
לתרום בימינו, כך היה כתוב. בתחתית המכתב חתימה לא ברורה. בכל
הקשור לסוגיית הכיכרות - אף לא מילה. התעלמות מוחלטת.
יתכן ופה הייתי צריך ללמוד את הלקח, להיכנע למציאות ולוותר,
אבל משהו לא נתן לי לעשות זאת. משהו בתוכי רעם על הזלזול הזה,
על כל ההתפתחות המאסיבית של הכיכרות באיזור וההתעלמות המוחלטת
מהאזרח הקטן שמנסה להביע דעה. משהו לא נתן לי לשקוט.
כל אותו הערב התחבטתי בבעיה, הדבר לא עזב אותי. לא הצלחתי
לנוח, לא הצלחתי לישון. היחס המשפיל לו זכיתי, השחצנות והזלזול
כלפי הציקו ולא נתנו לי מנוח. מנהיג גדול כבר לא ייצא ממני,
אני לא אכבוש ארצות, לא אחולל מהפכות שישנו את פני העולם, עם
כל זאת כבר השלמתי, אך את הצרה הזאת, נגד הטיפשות והיחס המשפיל
לו זכיתי, בזאת החלטתי להלחם, זאת תהיה מטרתי בחיים. לפעמים
צריך לדעת מתי לנקוט עמדה.
עם המחשבות האלה התיישבתי מול השולחן, דף ריק לפני ועט בידיי
וניסיתי לחשוב על פתרון הולם, מה ביכולתי לעשות? רק מאוחר
יותר, לאחר מחשבות רבות וצעידות שקולות מצידו האחד של החדר
לאחר הצלחתי סוף כל סוף להיכנס למיטה ולהירדם, וגם זה לא לזמן
רב. בשש בבוקר כבר הייתי על הרגליים.
התעוררתי, קמתי, התלבשתי, התארגנתי. צחצחתי שיניים ומיד ניגשתי
להתחיל בסידורים. מספר שיחות טלפון ושליחות פקסים מאוחר יותר
יצאתי לדרכי, נכנס לאוטו ומסובב את המפתח. פותח את החלון ונותן
לרוח הבוקר הקרירה להיכנס בעודי נוסע אל עבר תחנת הדלק הקרובה,
עובר בדרכי מספר כיכרות אך הפעם, לשם שינוי, עם חיוך מתנוסס על
פני.
תחנת הדלק הייתה ריקה, מסתבר שזה נפוץ בשעות הבוקר המוקדמות.
בחורה נחמדה שלא מזמן השתחררה מילאה לי דלק תוך כדי פיהוקים.
קניתי כמה חטיפים ובקבוקי מים מינרליים ויצאתי לדרכי, אל כיוון
הקניון - האזור הכי הומה בעיר בשעות הבוקר והצהריים. אזור בו
לא מזמן, איך לא, הוקמה כיכר במרכזו. לכיכר זו היו מועדות
פני.
בהיכנסי לכיכר, הייתי המכונית היחידה בה. נסעתי במהירות
המותרת, בשלווה, והקפתי מעגל שלם. שלוש מאות ושישים מעלות.
ושוב. סיבוב נוסף ועוד סיבוב. ועוד אחד.
חברת ילדים ששיחקה באזור פסקה לשניה מפעילות ונעצה בי מבטים
כבמשוגע שההורים הזהירו לא להתקרב אליו. ילד אחד הושיט יד,
הצביע לעברי, וצעק משהו לא ברור. אני המשכתי להסתובב.
לאט לאט החלה התנועה להתעבות ויותר ויותר מכוניות הגיעו לאזור,
מנסות להשתלב בנסיעה בכיכר בכדי להגיע ליעדם. ואני המשכתי
להסתובב.
רב הנהגים פשוט בהו בי במבט תמוה בעודם חולפים לידי, מעטים אף
צפרו לכיווני. כנראה שלאחדים מהם הדבר הציק במיוחד, שכן כחצי
שעה מאוחר יותר הופיעה מכונית משטרה בסמוך לכיכר וביקשה ממני
לעצור. ממנה ירד שוטר כעוס, בעוד שותפו נותר במכונית ולוגם כוס
קפה. "מה זה צריך להיות?", הוא שאל בכעס. הסברתי לו, בטון
רגוע, כי זוהי צורת מחאה.  הוא לא קיבל זאת ברוח יפה.
לאחר כמה דקות של איומים במאסר וגידופים הצטרף אליו שותפו,
משאיר את כוס הקפה להתקרר במכונית. הסברתי פעם נוספת כי זוהי
מחאה. אני נסעתי בכביש ציבורי, במהירות המותרת על-פי חוק וכי
אין שום עילה לאיים עלי במעצר. "עזוב אותו", פנה אליו שותפו
שכפי הנראה היה הרגוע מבין השניים, עם או בלי עזרת הקפה.
"שיהיה לך יום טוב", הוא פנה אלי לפני שובם למכוניתם ועזיבתם
את המקום. אני המשכתי להסתובב בכיכר.
הטלפונים המוקדמים, הפקסים והשמועות החלו לעשות את שלהם. כעבור
שעות של נהיגה במעגלים בנבכי אותה הכיכר שוב ושוב, החלו להתקהל
סביבי אנשי תקשורת. למזלי באותו היום לא היו שום פיגועים, או
שיחות שלום חדשות וכך הפכתי לאטרקציה המרכזית בחדשות היום -
בכותרת הראשית של כל העיתונים, צילומים חיים בערוצי הטלוויזיה,
סיקור תקשורתי מלא. ערכתי ראיונות ברדיו, תוך כדי סיבובים,
באמצעות הפלאפון, מסביר בדיוק מה אני עושה ומדוע, מה הוביל
אותי לכך. סיפרתי על המכתב ששלחתי וחוסר היחס לו זכיתי בחזרה.
התופעה יצרה הדים ומשכה קהל. אנשים הצטופפו ונעמדו סביב לצומת,
חלקם מריעים, חלקם נושאים שלטי תמיכה. חלקם התיישב בהפגנתיות
סביב הכיכר והחל למחוא כפיים. ברדיו שידרו שירים לאות הזדהות,
מאזינים התקשרו להביע תמיכה. מכוניות שהגיעו למקום צפרו
בהפגנתיות ועברו לידי עם חיוך מעודד. לפני ששמתי לב החלו
להתקבץ סביבי עוד ועוד מכוניות אשר נכנסו לכיכר והחלו להקיפה.
תוך זמן קצר הכיכר התמלאה במכוניות, סובבות סביב במעגלים בלתי
פוסקים וחוסמות את כל התנועה המתקרבת. הפגנת היחיד שלי הפכה
לאטרקציה המונית.
אני נותרתי בתוך המכונית, מתקדם באיטיות במעגל אין סופי עם
חלון פתוח, נותן לרוח הקרירה לחדור יחד עם קריאות ההמון והרעש
הסובב. לידי מונחות שאריות חטיפים ובקבוק מים מרוקן אשר עזרו
לי להעביר את היום. קריאות העידוד המושמעות בחוץ מהדהדות גם
מהרדיו שמולי המשדר בשידור חי. השדרן אומר כי זהו אולי המעשה
הנועז ביותר, המעודד ביותר בו נתקל בעשור האחרון ואני לא יכול
שלא להתגאות בעצמי, בהתפתחות הבלתי צפויה בממדיה שמעשי הובילו.
בוהה החוצה ומחייך לאנשים אשר לא ראיתי מעודי והם מחייכים אלי
חזרה, משיבים בניפנוף לשלום או בקריצה. לראשונה בחיי אני מרגיש
מרוצה ללא כל הסתייגויות. אני, כל המכוניות פה, כל האנשים,
הילדים שמתרוצצים סביב, הכתבים, המצלמות הסובבות, השדרנים -
כולנו פועלם כגוף אחד בעד מטרה משותפת. אחדות מלאה.
אני מועלה לשידור חי, משוחח טלפונית עם ראש העיר, בכבודו
ובעצמו, הטוען שהוא מזדהה עם מצבי, הוא מבין את הבעיה ונותן לי
אחריות אישית, את המילה שלו, שהוא יטפל בנושא הזה. יחד, הוא
מבטיח כתגובה למילות עידוד השדרן, הנושא יטופל בצורה הטובה
ביותר, תוך קשר ישיר איתי ותאום מלא. הוא פונה אלי, מבקש שנגיע
ללחיצת יד רדיופונית שנסכם פה מעל גלי האוויר שהבעיה תטופל
ברצינות המגיעה לה. זה כל מה שביקשתי, אני משיב והקהל מחוץ
לאוטו מריע בהתלהבות.
אני לא בטוח עד כמה כן ראש העיר היה איתי ומה אכן יעשה בנושא
הכיכרות, אם בכלל, אך באותו רגע זה לא ממש משנה. באותו רגע אני
הוא המנצח.
אני מסובב את ההגה ויוצא מהכיכר לקול תשואות הקהל. כשאגיע
הביתה, בעוד כעשר דקות, רובו עדיין יהיה שם, יניף שלטים ויריע
בתשואות. לאט לאט הוא יתחיל להתפזר. הילד הקטן שבתחילת היום
בחן אותי במבט מסוקרן רץ כמה צעדים יחד איתי, מול מכוניתי. הוא
נפרד ממני בחיוך וחוזר לחיק הוריו ואני ממשיך בדרכי הביתה,
עובר בשתי כיכרות בדרך, אך הפעם, זה ממש לא מפריע לי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כל פעם שאני בא
לכתוב סלוגן
מצחיק בטירוף
אני נזכר שהחיים
שלי בזבל ופתאום
לא בא לי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/9/02 13:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלעד זעירי

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה