סילון מים דק ניטז לך על הפרצוף, המשכת להסתכל לאותו כיוון,
מהמשאיות האחרות כבר נזהרת והלכת אחורה כל-פעם שעברו לידנו. את
בכלל לא פה, קורעת חתיכות מהשפתיים, ומשליכה על הרצפה, הבל
נשימתך משאיר עקבות יום-קר, את בכלל לא פה.
למה בכלל באת אליי, אני לא מבינה, זה לא שנדבר - זאת אומרת,
בטוח שנדבר אבל בכלל לא נגיע לעניין, הרי בעינייך אין שום
עניין.
טוב, בכל זאת באת.

אנחנו חוצות את הכביש, הערב יורד במהרה - מאיים ליצור מחסום
בייננו.

אחרי שהגענו לחדר שלי אמרת שאת צריכה להחליף בגדים, ושאני
יכולה להישאר. נעלתי את הדלת, לא מתאים לי שאנשים יכנסו פתאום.
התחלת להתפשט, והתקרבת אליי - כבר בלי חולצה, שאלתי - מה? לא
ענית. הרחתי את הריח שלך... מוכר כל כך. את ליטפת את השיער, את
השפתיים שלי. שלך פצועות מרוב קריעות. אז קרבת אותן לשלי ואני
קפאתי במקום.

למה בכלל באת אליי? זה לא שנדבר, זאת אומרת, בטוח שנדבר...

חשמל זרם לי מהראש לרגליים והצמדתי אותך אליי חזק חזק. הנשימה
נעתקה ממני, וחזרה...
אחרי שנגמר, שאלתי אותך: 'אז למה באת אליי בכלל?' ענית לי:
'עכשיו את אחת מאתנו', וצחקת צחוק כואב. פתחתי את הארון
והסתכלתי במראה - אני לא מאמינה. היום אני גרה מעבר לגבעה, תל
ברוך 5.