"הכל יהיה טוב, הכל יהיה טוב, סך הכל טיסה, אנשים טסים כל
יום..." אלעד ישב במטוס ומילמל לעצמו, שילשום לאלעד היה יום
הולדת, עכשיו הוא בן 16, סוף סוף. אבא שלו, שהיה מפורסם בחוסר
הימצאו באירועים חשובים, כמו אותו יום הולדת, קנה לאלעד כרטיס
טיסה, הוא אמור להצטרף אליו בעוד יומיים.
המטוס כבר היה  מעט אחרי המראה.
אלעד ישב עם גב דבוק למושב, כל תנועה נוספת נראתה מיותרת, מדי
פעם הוא העז להביט מעבר לחלון, לראות ארץ שלמה מתחתיו. הוא עצם
את עיניו ונשען אחורה, מנסה להירגע מעט, בעוד רעש המטוס מזמזם
לו באוזניים, הוא רצה שהרעש יפסיק להטריד אותו, מצד שני הוא
ידע שברגע שהוא לא ישמע את הרעש הוא ישתגע מדאגה ויתחרפן
לחלוטין.


                   

כמעט יומיים אחרי זה, בניו יורק...
"תקשיב אני יוצא היום מוקדם, אני צריך לפגוש את מייגן, אנחנו
הולכים ביחד לאחד משיעורי הלמאז' האלה שהיא נרשמה אליהם" ג'ון
זרק לאוויר בתקווה שהבוס שלו שמע את דבריו. "בסדר" נשמע הקריאה
הרצויה מהחדר ליד. "מתי היא אמורה ללדת?" אותו קול מאחורי
הקיר, מאחורי הדלת הוסיף. "בערך עוד חודש וחצי!" הגיב  אליו
ג'ון מתרגש..., בכל זאת זה ילד ראשון.
הוא ומייגן התחתנו לפני כמעט שנה, הוא לא מפסיק להגיד תודה
לאלוהים מאז שהיא אמרה "אני מסכימה" בחתונה, החיים שלנו נהיו
מבורכים מאותו רגע, החיוך המתמיד שהיה לו על הפנים הבהיר זאת
לעולם, ועוד אחרי זה כשהם גילו שהם מצפים לתינוק, בכלל הוא
כמעט למד לעוף מרוב אושר.
הוא מהר לקחת את התיק שלו ממעל שולחן העץ החום.
הוא העיף מבט בשעון, השעה כבר היתה עשרים לחמש, כדאי שהוא
ימהר, הוא אמור לפגוש אותה ליד הכניסה המזרחית של הסנטרלפארק.
הוא פנה למעלית וירד את ארבעת הקומות הרגילות שהוא צריך לרדת
בדרך לחניון, בדרך למכוניתו הוא הרגיש יד אוחזת בזרועו, הוא
נבהל למראה האיש שהחזיק בו, הוא היה בעל פנים מצולקות מעט, עם
כובע גרב שחור קרוע ובגדים מרופטים, "יש לך אולי חמש דולאר
לתרום לגיבור מלחמה לשעבר?" האיש אמר בקול רועד, בקול חלש..
"בהחלט!" אמר ג'ון בצורה שהפתיעה את האיש, הוא שלף חמישה דולאר
והביא לו אותם, "תבורך אדוני ! שיקרו לך רק דברים טובים!"  אמר
האיש והחל ללכת לדרכו. לג'ון לא היה איכפת מחמש דולאר, אחרי
הכל כסף לא היה חסר לו, והוא גם ידע שכסף זה לא הדבר הכי חשוב
בחיים, כמובן שאלה מחשבות שצצות רק במוחו של בן אדם שהכסף הוא
לא מה שחסר לו.



"וואו... העיר כל כך יפה מפה" חשבה מייגן, מתבוננת מראשו של
המגדל הדרומי מבין שני בנייני התאומים. היא אהבה לעלות לקומת
התצפית ולהסתכל על העיר, מהגובה הזה היא יכלה לראות את כל
העיר, את היופי שבה, את הכיעור שבה, הכל. היא הסתכלה לעבר
הכביש הסואן שחצה ליד הבניין המתנוסס גבוה.
רק להסתכל למטה היה מרגיע אותה, זה גם היה חשוב לה במיוחד
באותן תקופות, הרופא אמר שכמה שפחות לחץ יהיה יותר טוב לתינוק,
היא נשענה עם גבה למעקה המפנה לעיר הגדולה והסתכלה על המטיילים
בקומה, בדיוק מולה היו זוג ילדים צעירים כבני חמש עשרה שש
עשרה, בן ובת, הם התחבקו ונראו מאושרים, היא שמחה בשבילם ,
לראות אותם שמחים עשה לה טוב בלב, היא אהבה לראות אנשים שמחים.
הזוג התנשק  נשיקה קצרה, כאשר עינה של הבת תפסה את מבטה של
מייגן, הילדה נבהלה מעט והפסיקה את הנשיקה, היא לחשה משהו
באוזניו של הבן, הוא הפנה את מבטו לכיוונה של מייגן, שניהם
חייכו במבוכה אחד לפניה של השניה, היא ראתה שהם מצחקקים מעט,
שוב עלה חיוך על שפתיה.
לראות אותם ביחד הזכיר לה את בעלה ג'ון, מה שהביא את המחשבה של
השעה לראשה, היא הסתכלה על השעון, כבר עשרה לחמש..., היא אמורה
לפגוש אותו בשעה חמש בכניסה המזרחית של הסנטרל פארק, היא העיפה
מבט אחרון לנוף המדהים של העיר, "אך אי אפשר להעריך את יופי
האורות הללו עד הסוף..." חשבה וחשפה חיוך תמים על שפתיה, כחיוך
של ילדה שכרגע גילתה מה קנו לה לחג המולד. היא פנתה לעבר
המעלית, בדרך קיבלה עוד מבט חטוף על הזוג  הצעיר, הם כבר
התנשקו בלהט בכאילו שאף אחד לא רואה אותם. היא חייכה, שוב
ופנתה לתור בארוך כדי לרדת במעלית...




   

בערך אותו זמן, בסביבות השעה עשרים לחמש,
ג'ק ישב בלובי של המגדל הדרומי של בניני התאומים, הוא חיכה לה,
לאחת שהיה בטוח שהיא אהבת חייו, הוא היה בן 15 , מה הוא ידע על
אהבת אמת?
לדעתו, הרבה. לה קראו מנדי, הוא פגש אותה בבית ספר, היא היתה
שנה אחת קטנה ממנו. הם נפגשו בטיול שדה שהיה להם בבית ספר, היא
התיישבה לידו באוטובוס ומשם הם החלו לדבר, הם נדלק עליה מהרגע
הראשון ולפי הנראה גם היא עליו. אחרי פחות משבוע הוא כבר השיג
את הטלפון שלה, הספיק לצלצל אליה מספר פעמים, ואף להזמין אותה
לצאת, היא נראתה  מאושרת מכל הפרטים האלו, היא אהבה לדבר איתו
בטלפון הוא היה גורם לה לצחוק, ומעודד אותה כל פעם שהיתה
עצובה.
היום בדיוק, הם ביחד שישה חודשים, הם קבעו להיפגש במגדלי
התאומים, כי שניהם אהבו את הנוף וזה בעצם גם היה המקום הראשון
שהם התנשקו בו, גם המקום הראשון שבו החזיקו ידיים, ויצאו
לפגישה הראשונה שלהם, אותו מגדל פשוט הכיל בתוכו את כל המערכת
היחסים שלהם, הוא היה מקום סימלי בשבילהם בהחלט.
ג'ק בהה בלובי הענקי של המגדל, מדמיין את הדמויות שלו ושל מנדי
בפעם הראשונה שהחזיקו ידיים, בדיוק מול המעלית הימנית,  הוא
בהה לכיוון ההוא במשך כמה  דקות, "ג'ק?, אתה פה?" שאלה אותו
מנדי, מפתיעה אותו כאשר היא עומדת מאחוריו. הוא הסתובב אליה,
כאשר חיוך ענקי מתפרש על לשפתיו, הוא קם לחבקה, הם התנשקו
לכמעט דקה, הם ידעו שמסתכלים עליהם אבל לא היה אכפת, הם היו
מאושרים, הם אהבו אחד את השני ולא היה איכפת להם שכולם ידעו.
הם נעמדו בתור למעלית, "מה עשית היום?" הוא שאל בטון שהוא דיבר
איתו רק אליה, "אממ, חוץ מלהתגעגע  אליך?" היא אמרה לה עם חיוך
ונשקה לו. היא ידעה שזה  היה משפט קיטצ'י להגיד, אבל זאת אהבה,
היא תמיד קיטצ'ית...
"כן, חוץ מלהתגעגע אליי...," הוא חזר על השאלה שלו בצורה ח
דשה.
"אממ, לא הרבה..., יצאתי עם אמא שלי לקניות קצת, היה ממש נחמד,
קניתי שני מכנסיים, וחולצה... הכחולה כהה עם הכפתורים, אתה
זוכר שהראיתי לך אותה?" היא שאלה אותו, הוא לא זכר... אבל
למראה המבט המקווה שלה הוא היה חייב לשקר, "זאת היתה חולצה
יפה!" הוא העיר בכאילו בטוח בדבריו. "עכשיו תוכל להסתכל עליה
כמה שתרצה" היא אמרה בקול של ילדה קטנה, קול של ילדה שרוצה
להתפנק אצל הוריה. וחיבקה אותו.
עכשיו הם כבר היו בתוך המעלית, לקומת הגג, הוא רצה לשאול אותה
לאן היא רוצה ללכת אחרי  התצפית לעיר המדהימה שלהם. הוא היסס
מעט וויתר על השאלה בפחד שהיא תחשוב שהוא מנסה לזרז את היציאה
שלהם, הוא לא חשב ככה, הוא לא רצה שהיא תחשוב ככה.
"את זוכרת את הפעם הראשונה שבאנו לכאן?" הוא אמר במקום שאלתו,
היא הסתכלה עליו במט נוסטלגי ל הפנים, " בטח שאני זוכרת!" היא
אמרה  והחלה לתאר את אותו היום, הוא רק הסתכל עליה, הוא לא יכל
להתרכז בסיפור, הוא היה מרותק מפניה, הפנים היפות שלה שהוא כל
כך אהב... "ואז נישקת אותי..." היא שוב שניתה טון דיבור,
מציינת שסיימה את הסיפור שלה, שלו, שלהם.
הם הגיעו לקומת התצפית. הם יצאו מן המעלית מחזיקים ידיים
ומותאים פינה על הגג, הם התכרבלו אחד בשניה, נשענים מט על
המעקה, מסתכלים שניהם לעבר העיר,  הוא החל לנשק אותה בצווארה
מתקם לפיה, הם התנשקו לכמה שניות, כשפתאום מנדי הפסיקה את
הנשיקה בצורה לא אופיינית לה, מבטה הצטלב עם מבטה של אישה
שעמדה בצידו השני של הגג. האישה החלה לחייך מעט, היא נראתה
בהריון, בחודש השמיני או אולי התשיעי כבר..., היא כירבלה את
ראשה בראשו של ג'ק ולחשה לו לאוזן, "בדיוק מאחוריך, יש אישה
שמסתכל עלינו..." היא אמרה בטון ביישן, הוא אוטומטית סובב את
ראשו לחפש את האישה, הוא מצא את אותה לאחר חיפוש קצר בעיניו
לאורך גג הבנין הגבוה. הוא ציחקק קצת במבוכה, במבט שלא היה כל
כך שונה משל מנדי, שניהם עמדו שם מסתכלים אחד על השני בפני
זוהרות משמחה ובמבוכה כאחד, "היא עדיין מסתכלת?" הוא שאל, היא
הנהנה לשלילה, וחזרה לנשק אותו.
תוך כמה שניות נפסקה הנשיקה. "אני... אני רציתי להגיד לך את זה
כבר כמה זמן, ולא היה לי אומץ, אני... אני אוהב אותך..." הוא
אמר לה מצפה לתגובה שלה, היא ידעה בעיניו שהוא לא סתם אומר לה
את זה, היא לא איחרה הרבה לגלות לו את אהבתה בחזרה, עיניהם
נדלקו, זאת היתה הפעם הראשונה שהם אמרו את שלושת המילים האלה
אחד לשניה. הם התנשקו שוב בלהט, כבר לא היה איכפת להם שמסתכלים
עליהם, הם מאושרים, מאוהבים, החיים שלהם עוד ארוכים ויש להם
עוד כל כך הרבה זמן להנות אחד מהשני.למנדי היתה תחושה שהאישה
מקודם צופה בהם, זה לא הפריע לה, היא המשיכה בשלה.

דיוויד הסתכל לשני הצדדים וחצה את הכביש, תלבושת הכבאי שלו
השתלשלה מידו אל מאחורי גבו, הקסדה הצהובה נחה על ידו, הוא היה
בדרכו לתחנה שלו, הוא היה מאושר על עשר שעות השינה שהצליח
להשיג מהלילה הקודם, הוא היה אפילו שמח יותר מאותם שעות במחשבה
על המשמרת של כמעט שבע שעות שתהיה לו היום.
למזלו הפעם, הוא אפילו מגיע בזמן כמעט, הוא הסתכל על השעון,
השעה היתה רבע לחמש. הוא היה אמור להתחיל לעבוד רק בחמש, והוא
היה במרחק חמש דקות הליכה, מה שגרם לו להיות שמח, במחשבה
שההגעה בזמן שלו תשמח גם את המעסיק שלו. הוא חצה עוד כביש במוח
מהורהר על עבודתו, כשהבחין באותו שכמעט פגע בו. הוא נבהל
תחילה, אך מהר מאוד יתאושש למראה הנהג הנוזף בו.
הוא לא האמין שמישהו שנראה יותר קטן ממנו , נוהג במכונית
מרצדס, ולא רק נוהג במרצדס אלא גם נוזף בו..., דיוויד תמיד ידע
שהעבודה שלו לא תשתלם לו בהרבה, אבל הוא אהב את המחשבה שהוא
עוזר לאנשים, וזה שימח אותו למרות מראה המשכורת המדכא למדי
שלו.הוא המשיך ללכת מתעלם כמעט לגמרי מהנהג חוץ מבמחשבותיו.הוא
הגיעה לתחנה בדיוק כפי שציפה, בעשרה דקות לחמש.
הוא עשה את דרכו לעבר המלתחות של המחלקה, "אני לא מאמין שהגעת
בזמן!, זאת בערך פעם ראשונה שלך אי פעם, אני טועה?", נשמע
מאחוריו הקול המלגלג של הבוס שלו, סך הכל בחור בן 36, גדול
ממנו בסך הכל שנתיים, דיויד שוב, כברגלו התעלם והלך לעבר
המלתחות.
התיישב על הספספל הכחול שנמצא מול הארונית שול ובהה אל האוויר,
הוא הרהר על החיים שלו, דבר שהוא מצא את עצמו עושה הרבה בזמן
האחרון. הוא הצטרף ליחידת הכבאים כי הוא חשב שהוא יגרום לשינוי
משמעותי בחייו של מישהו, בינתיים השינוי הכי משמעותי שהוא עשה
היה להוריד חתול זקן ושמן, לבן עם כתמים שחורים מעץ גבוה. הוא
ידע שזאת לא המשכורת הגבוהה היא זו שגרמה לו להישאר. הוא בהה
באוויר לעוד דקות נוספות כאשר הוא מגלה שהשעה חמישה לחמש.
במהירות הוא החליף בגדים  ויצא ללובי של התחנה, הוא נעמד ליד
לוח המשימות וגנח משעמום.

ג'ון הסתכל על השעון, השעה היתה רבע לחמש, הוא מיהר, ניו יורק
לא היתה חדשה לו, הוא ידע על הפקקים והוא ידע את המרחק
לסנטרלפארק, הוא לא רצה לגרום למייגן לחכות לו, מוחו שוב שקע
במחשבות על אישתו ועל התינוק  שבדרך.
הוא איבד ריכוז מהכביש כשלפתע המציאות חזרה אליו במכה והוא בלם
בחריקה. הוא מולו עבר איש גבוה קומה, כמטר שמונים להערכתו, הוא
נשא חליפת כבאי על גבו, וסחב את הקסדה בחוסר כבוד על ידו. ג'ון
פתח את החלון, הוציא את ראשו  למראה הכבאי , "אתה הולך באמצע
הכביש! המעט שאתה יכול לעשות הוא להסתכל לפני שאתה חוצה! אתה
מבייש את המקצוע שלך!", הוא לא התכוון לכל מה שהוא אמר, זה היה
ברור לו, אבל מייגן היתה חשובה לו יותר מדי מכדי שהוא יאחר.
הוא לחץ על דוושת הגז ויצא במהירות מופרזת לתוך הכביש הראשי.
הוא נהג לכיוון הסנטרלפארק,  עובר ליד מגדלי התאומים, זה היה
המקום האהוב על מייגן, היא אהבה לעמוד במגדל הדרומי ולצפות על
העיר, בחודשים הראשונים בהם הכירו, הוא היה בא איתה, הם היו
נעמדים שעות, מכורבלים אחד בשני ומסתכלים אלי תוך העיר. מאז
שהם התחתנו כבר לא היה להם כמעט הזדמנויות לעמוד שם ביחד,
לצפות על העיר,הוא  תמיד תהה כמה מזה באשמתו, כי מישהו חייב
לעבוד בכדי לפרנס את המשפחה, סך הכל זאת לא אשמתו שאין לו זמן,
אבל אולי הוא  היה יכול להקדיש לה יותר זמן, לא הכמות שהוא
רצה, אבל  עדיין יותר זמן, אם זה היה תלוי בו הוא היה מבלה
איתה כל החיים שלו, 24 שעות ביום שבע ימים בשבוע.
השעה כבר היתה חמישה לחמש.







התור למעלית הלך והצטמצם, היא התסכלה לעבר השעון חמישה לחמש
לכבר, היא לא תספיק להגיע בזמן. היא הרימה את ראשה מעט לראות
עוד כמה תור נשאר מולה, "לא הפעם הזאת, הפעם הבאה אני כבר אהיה
במעלית..." היא חשבה, בתקווה שהיא לא תצטרך לחכות עוד יותר מדי
זמן, כבר החל לכאוב לה לעמוד על הרגליים, להיות בהריון כמעט
חודש שמיני זה לא דבר קל....., אפילו ממש קשה.
היא לקחה  את הזמן להעיף עוד מבט לרקע מאחורה, אותו זוג שהתנשק
קודם עכשיו ישב ליד החומה המפרידה בין סוף הגג לאוויר שבחוץ,
מעבר לבניין. הוא ישב בישיבה מזרחית והיא נשענה עם ראשה על
רגליו. הוא נשען עם הראש שלו לכיוונה , הם דיברו, אבל היא לא
הבחינה על מה, זה גם לא ענינה, אבל זה מטבעה, היא תמיד רצתה
לדעת מה קורה בחיים של אחרים, זאת היתה קללה בהחלט, הסקרנות
הזו תמיד הובילה אותה לשיחות של שעות עם חברות שלה לעבודה,
שיחות שמבוססות על זה שהן מספרות שהן מדוכאות ולא מרוצות,
חלקן התלוננו על כך שאינן מוצאות גבר מתאים לחתונה, החצי השני
היה עסוק בלהתלונן על הבעל שלא עושה כלום בבית, או על הילדים
שרק מעיקים על חייהם. "אנשים מסכנים" היא תמיד חשבה, הם לא
יודעים להנות מהמשפחה שלהם, היא שמחה שהיא ידעה להעריך את מה
שיש לה, יכול להיות כי זה היה הרבה, כסף לא היה חסר, אהבה גם
לא, אושר היה בשפע, מה עוד היא יכלה לבקש, חוץ מאולי שירותים,
זו היתה המחשבה הנוספת במוחה ברגע שהרגישה פתאום צורך עז ללכת
לשירותים.
היא הרימה את ראשה שוב למעל עדר האנשים הנדחפים לעבר המעלייות,
"יופי, בתור הבא אני כבר נכנסת..." היא חשבה, זמזום אדיר של...
של מנוע?! קטע את מחשבתה...
היא בהתה בבהלה כשאר ראתה מטוס, באופק... "הוא לא טס נמוך
מדי?" היא חשבה לעצמה המטוס המשיך להתקרב במהירות, יורד עוד
יותר בגובהו.

פיהם נפרדו מהנשיקה הסוחפת שלהם, הם היו מאושרים, "כואבות לי
הרגליים" היא טענה, מנסה לשנות מעט את נושא השיחה, "אז בואי
נשב" הוא הציע, הצעה ברורה מאליו לדעתו. הוא התישב על הרצפה,
עם הגב לחומה שמפרידה בינו לבין האוויר שמחוץ לבניין הענק.
"אמממ, תשב שונה בבקשה, אני רוצה לשכב עליך..." היא ביקשה ממנו
במבט שהוא לא יכל לסרב, אבל בעצם , כל מבט שלה הוא היה מבט
שהוא לא יכול לסרב אליו.הוא התיישב בישיבה מזרחית, היא השעינה
את הראש על הרגליים שלו. הוא גער אליה מלמעלה, מתקרב עם פיו
ומנשק אותה שוב, שניהם מתענגים על כל נשיקה.
"השש חודשים הללו עברו לי ממש מהר" היא ציינה, "זה דבר טוב אני
מקווה..." הוא הגיב לאימרה המפתיעה שלה. "חחח, בהחלט, איתך כל
שנייה שעוברת בחיי היא שניה מאושרת, ככל ששניות כאלה חולפות,
עוד שניות כאלה יבואו..." היא אמרה, מנסה להתפלסף, שוב, הוא
חשב, אבל סך הכל בזכות הדברים האלה הוא כל כך אהב אותה,
ואלוהים יודע שהוא אהב אותה.
זמזום הידהד לו באוזן, זימזום מוזר שהוא שמע רק פעם בחייו,
כאשר הוא טס לאיטליה עם הוריו, זה היה זמזמום מנוע של, מטוס?!
הוא חשב לעצמו.
"קומי שנייה אני רוצה לראות מה זה בבקשה" הוא ביקש ממנה..."רק
אם תתן לי נשיקה", הוא נשק לה, "טוב רק כי ביקשת בצורה כל כך
משכנעת..." היא הוסיפה, וקמה מעליו, שניהם נעמדו והתסכלו לעבר
הנוף במתקרב, המטוס הענקי שנע לקראתם..., "הוא לא טס נמוך
מדי?" היא שאלה בתקווה שתהיה לו תשובה מרגיעה..
לא היתה לא תשובה הוא רק בהה בתדהמה.

אלעד ישב במושב שלו, לא מבין מה קורה, המטוס מאבד גובה ממש
מהר, הוא גם לא ראה שום שדה תעופה בסביבה, הוא רק ראה בניינים
הוא זיהה שזו  ניו יורק, זה לא מה שהוא היה צריך עכשיו, הוא
כבר היה רגוע מהעובדה שהוא הגיע לניו יורק והוא עומד לנחות,
הוא שרד את הטיסה. אבל הוא שם לב שמשהו לא בסדר, צוות המטוס
היה מבוהל ונדחק אחורה, רק עכשיו שהוא היה ער לגמרי הוא הבחין
שכלום לא קשורה,
כשלושה ערבים חמושים בסכינים יפניות התגודדו בחלק ההוא של
המטוס, הטיס ישב בכיסא כאשר סכין צמודה לו לצוואר.
אלעד איבד את האשתונות, הוא רצה לצעוק אבל האימה החזיקה אותו
בשקט... הוא ראה מחוץ לחלון שלו בניינים, הוא ידע שהם טסים
נמוך מדי,הוא הצמיד את ראשו לחלון, מול המטוס היה בניין, ולידו
בצמוד עוד אחד, דומה לו בצורה וגובה, "בנייני התאומים
המפורסמי"
המחשבה נקטעה כשאר המטוס התנגש חזיתית בבנין העצום!
קורע אותו ואת המטוס ביחד, שניהם עולים בלהבות.... חלקו העליון
של הבניין מתחיל לקרוס, עכשיו השעה דקה לחמש.
האש בערה מכל קומותיו העליונות של הבניין.

"מוקד ! מוקד!" נשמעו צעקות ממכשיר הקשר, ואלפי צלצולים
בטלפונים ופלאפונים מילאו לרגע את המציאות של דייויד, כשהוא
ניגש למוקד, לענות, השעה היא חמישה לחמש..."מוקד פה...." הוא
עונה בקר רוח, "יש.... מטוס.... הוא טס נמוך מדי אני חושב..."
נשמע הקול מהצד השני של מכשיר הקשר, "אל תדאג אנחנו נבדוק את
זה!"
אמר לו דיוויד, הוא דיבר בהתרגשות אולי תהיה לו משימה ראשונה,
הוא הרים את השפורפרת ברצון לצלצל לראש המוקד להודיע לו, הקו
היה תפוס, השעון החל לצלצל, זה היה השעון המעורר שלו בשעון,
הוא תמיד צלצל בשתי דקות  לפני חמש בשביל התוכנית האהובה עליו
בטלויזיה, הוא המשיך להמתין על הקו, לפתע נשמע פיצוץ ענקי
מבחוץ, האוזניים שלו עדיין צילצלו כאשר יצא בריצה החוצה, צעקות
הציפו את מוחו, הוא נפגע מההמון הבורח, הוא הסתכל למעלה, וראה
את אחד ממגדלי התאומים עולה באש, זה היה המגדל הדרומי..., כל
החלק העליון קרס, ועלה בלהבות,  פחות נעשר שניות אחרי זה, הוא
מצא את עצמו על משאית הכבאים עם עוד כארבע אנשים עליה,
ומאחורים עוד כיותר מחמישים מכוניות כיבוי אש, ומלפניו גם כן
לא פחות מעשרה.., הם נסעו לעבר הבניין הבוער, אנשים יצאו ממנו
בריצה, זועקים.
הם החלו לפרוש סולמות וצינורות מים, זה היה מקרה אבוד הם ידעו
שהם לא יגיעו לגובה הזה...
"תתרחקו" צעק אחד הכבאים, "נראה שהבניין עומד לקרוס!"
"זאת לא הפעולה שרציתי..." חששב דיוויד במחשבות מהירות שבקושי
הסתיימו, רגעים אחדים אחר כך שארית הבניין קרס אל תוך עצמו
בלהבות ועשן, אנשים ניסו לקפוץ החוצה מן הקומות השונות, כך היה
להם יותר סיכוי להינצל.., וגם אז לא היה סיכוי ממשי.ככה הוא
עמד עם עמיתיו הכבאים מול הבניים הקורס, בלי שום יכולת לעזור
בינתיים.השעה היתה חמש ועשרה...

ג'ק החנה את האוטו ליד הכניסה לסנטרלפארק, כאשר הפיצוץ נשמע,
אלפי אמבולנסים ומכבי אש כבר הציפו את האזור לפני שהספיק
להפנות את מבטו למקור הרעש, הוא ראה את הבניין הדרומי, קורס,
הבניין האהוב על אישתו קורס, ובינתיים היא לא לידו. הפחד השתלט
על ליבו, הוא יצא בריצה לעבר הבניינים בידיעה שמעשיו טיפשיים
וחסרי סיכוי, הוא היה חייב לדעת איפה היא, הוא רץ ונחסם על ידי
המוני כבאים, "אל תתקרב!" צעקו לעברו, "יכול להיות שאשתי שם!!!
אתם לא תרחיקו אותי משם!" הוא ירק לעברם את המשפט, "גם אם היא
שם, אנחנו לא יכולים להתקרב הבניין לא יציב, אפילו המתכת
נמס..." הוא לא סיים את המשפט והבניין קרס לתוך עצמו בלהבות.

"לא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"
הצעקה שנפלטה מפיו של ג'ון התעלהתה, על כל רעשי הרקע באותה
שנייה.הוא נפל על ברכיו כשדמעות פורצות מעיניו...
"היא לא שם, היא לא יכולה להיות שם! אסור לה! אסור לה!!!!!"
הוא צעק, מנסה לשכנע את עצמו.הכבאים הרחיקו אותו שוב מהמקום,
הוא נלחם בהם אבל זה לא עזר לו, בין הכוח של הכבאים לעשן
שהתפזר לעיניו וחנק אותו, לא היה לו סיכוי כמעט.
אנשים רצו מכל עבריו, בורחים, מבוהלים. והוא מתמוטט על הרצפה
בין העדר הרץ, בוכה, ומלמל שיכנועים עצמיים שהיא לא שם, היא לא
יכולה להיות באותו מקום זה פשוט לא יכל להיות.

המטוס התקרב יותר ויותר ואיתו הזמזום, הוא כבר היה בלתי נסבל,
"סוף סוף התור שלי הגיעה!" חשבה מייגן בגניחה של אושר ונכסה
למעלית, כולם היו עסוקים בהתבוננות על המטוס, הוא היה חשוד
בעיני כולם. המעלית החלה לרדת, אפילו במעלית אי אפשר היה
להתעלם מהזמזום, הוא התחזק יותר ויותר, זעזוע אדיר פגע במעלית,
למשך פחות משניה היא הרגישה אותו, בחצי שניה שאחרי המעלית כבר
לא היתה שם, יחד עם הנוסעים בה, וכל אותו חלק של הבנין... כל
החלק העליון.
כל השלד של הבניין קרס מעוצמת הפגיעה, מהחום של הפיצוץ והדלק,
החלק העליון המשיך להתמוטט, חלק מהבניין נופל לתוך עצמו, חלק
שאריות מטוס וגופות.הכל עולה באש, מתמוטט..., דקות של כמעט שקט
שררו  באותה קומה כשאר היא עולה באש ומדי פעם מתמוטטת מעט, כבר
לא היו אנשים כדי להסתכל עליהם, כבר לא נשאר מי שיחפש את
האנשים להסתכל עליהם, כולם מתו, שניות אחרי זה כל הקומה הנותרת
והשברים שמעליה קרסו, האש פרצה מחדש, בזמן שהבניין העצום
מתמוטט לרקע הנוף הניו יורקי המדהים, איפה שכל כך הרבה סיפורי
אהבה החלו פעם,והמשיכו עד היום. רעש האמבולנסים והכבאים נעלם
תחת רעש ההריסות הקורסות.

"אני סתם אומרת... אל תהיה דאגן" היא אמרה לג'ק בעוד הוא בוהה
בפליאה במטוס.
היא תפסה אותו לזרעותיה ונישקה אותו. "זה אולי ישכיח לך את
המטוס?," היא שאלה, הוא חייך אליה, הוא רצה להגיב, הוא אפילו
פתח את פיו, אבל היא כבר לא שמעה כלום בגלל הזמזום הנוראי...
"מה??" היא צעקה לו , הוא התקרב אליה לנסיון אחרון של העברת
המסר שלו, באמצע התנועה המטוס התנגש בבניין ממוטט את התקרה
לאלפי חתיכות קטנות מעיף את האנשים מעליה, גורם להם לקרוס
איתה, ג'ק מנסה להחזיקה במנדי והיא בו, אבל אין להם סיכוי,
הפיצוץ כבר קטע לג'ק את היד, וריסק למנדי את הראש ורוב פלג
הגוף העליון, הפיצוץ שבא אחריו הרג את ג'ק....
זה היה הסוף לסיפור האהבה שלהם, ככה הכל נגמר בשבילם, כי המגדל
הדרומי היה מאוד סמלי בשבילהם, הוא היה המקום הראשון שהם
החזיקו בו ידיים, המקום הראשון, שהם התנשקו, לפני פחות מעשר
דקות זה היה גם המקום הראשון שהם גילו אחד לשני את אהבתם,
וברגעים אלו זה המקום שבו הם מתו.
בשרידי הקומות שרר מעט לכמה דקות... הגופות היו מוטלות על
הרצפה, יחד עם ההרס, חלקי הבניין, האש המטוס... הכל בבת אחת
כבר. כבר לא היה אדם לעצמו, כי לא יכלו להבחין מי זה מי, מבין
כל חלקי הגופות המרוטשות, מוחרבות מכוויות, מקריסת התקרה...
מהכל.  לאחר עוד כמה דקות אף הקומה התמוטטה לתוך הבניין, מפילה
כחמישים קומות מתחתם, קורסת.

הכבאים כבר היו בטוחים שאחרי עשרים דקות של שקט בבניין אפשר
להתחיל לנסות לפנות ניצולים, גופות.
דיוויד היה במשלחת הראשונה שנכנסה פנימה.
קומת הקרקע היתה נטושה, החצי הראשון של הצוות נשאר באותה קומת
קרקע מחפש אנשים שאולי שרדו, פחדו לצאת, לא יכלו אולי.
החצי השני, החצי של דייויד על לקומה השנייה, לחפש שם ניצולים
הם היו צריכים לפעול מהר.
הם טיספו במעלה שאריות הדרגות. נכנסו לקומה, והחלו לבדוק
משרדים... "אתם שומעים משהו או שזה רק אני?" לחש דייויד לאדם,
חברו לכבאות, שהיה לצידו, "אני לא שומע כלום למה?" "סתם הייתי
בטוח ששמעתי משהו..., תישאר קשוב" דיויד ביקש ממנו, הם התפרסו
לשני צידי הקומה. :הקומות הראשונות שרדו בערך," דיויד החל
להעביר דיווח לכבאים שבחוץ, הוא עשה עוד שני צעדים כששמע צעקות
ממכשיר הקשר, "צאו משם, צאו משם עכשיו!!!" הצעקה הידהדה בראשו
של דיויד כאשר רעש חזק נשמע מעליו ושנייה אחרי זה השאיר אותו
חסר תחושה לחלוטין, עכשיו, כל הבניין התמוטט, גם הקומות
התחתונות, גם דיוויד.

"תוציאו את האנשים שלי משם!" נשמעה צעקתו של מפקד הכוח הכבאי,
ג'ון שמע אותו, כי הוא עדיין היה באותו מקום, לא מסוגל להאמין,
אחד הכבאים הרים אותו וגרר אותו למקום בטוח יותר, למקום בו הוא
לא יפריע..., שמה ג'ון נישאר בלי תנועה...
פיצוץ שני נשמע, עוד מטוס פגע בבנין, הפעם הבניין הצפוני גם
הוא החל להתמוטט...
גם ג'ון החל להתמוטט, הוא לא זוכר הרבה יותר ממה שקרה מאז, הוא
זוכר צעקות של כבאים, הוא זוכר אמבולנסים, משטרה, הוא זוכר דם
והוא זוכר גופות... יותר מזה, הוא לא זוכר.
הדבר הבא שהוא זכר זה שעתים אחר כך, צוותי החילוץ של הכבאים
והמשטרה הסתערו על הריסות הבנייני, מחפשים ניצולים. עברו עוד
כחמש שעות, והם עדיין חיפשו ניצולים, שקי הגופות נערמו בצד,
אבל ניצולים, לא היה.
חצי שעה אחרי זה נשמע צעקה, "מצאנו מישהו!, הוא כבאי!" הם פינו
משם את דיויד, הוא היה הכבאי שמצאו מתוך ההריסות, השכיבו אותו
לטיפול רפואי ליד המקום בו ג'ון ישב... הוא הסתכל על פניו
החבולים והמוכרים של דיוויד, הוא ניסה להיזכר מאיפה הוא מכיר
אותו, ואז הוא נזכר, הוא החל בבכי שוב, ומילמל, "הוא גיבור
אמיתי, הוא באמת הגיבור פה...".
יומיים לאחר מכן צוותי הצלה עדיין חיפשו ניצולים..., דיוויד,
דיוייד נפטר מפצעיו יום לאחר האירוע, הוא מת בבית חולים. ג'ון
ביקר אותו, משום מה הוא הרגיש קשר אמיתי אליו. כשהוא נפטר,
ג'ון חשב, שלפחות יש עכשיו עוד משפחה שיכולה לעשות טקס קבורה
אמיתי לבן משפחה, כי הוא, כבר לא יכול.... מייגן קיבלה קבורה
אחרת, קבורה לא ראויה לה...
"כי הם הגיבורים האמיתיים שהיו שם, הכבאים, השוטרים, המתנדבים
וכל אחד שניסה לעזור בכל דרך, תודה לכם , אני מתנחם מהעובדה
שלפחות חלק מאותם קורבנות זכו לקבורה הולמת, אפילו שאישתי שלי,
ובני שלי, לא קיבלו  את הקבורה שהגיעה להם."
ככה ג'ון סיים את נאומו שנה אחרי זה, בטקס שנערך לאותו יום,
האחת עשרה בספטמבר.היום שבו נפלו מגדלי התאומים.