יומן: יום שני, 5 באוגוסט 2002.
צלילי ניגון עתיק
חודש חדש החל, חודש של שמחה. זה הימים המתקצרים ושערי הארך
ומזהיב עם חומה של שמש, זה עורי הצרוב ורגלי הכואבות, כאב
שמוכיח עבודה, וכסף שמוכיח רווח. זה שערותיו שאני אוספת בכל
החדר, שזורות בשערי, תלתלי השחור שלו, אל מול זהבי הדליל
והמרוט, זה לכבס את המגבת שלו, המלאה בזיעת שנינו, זה לחזור אל
מטתי ולמצוא את הריח שלו שם, לקום בבוקר ולהרגיש את נוכחותו
(גם אם לפעמים הוא בבירה אחרת ישן את שינת הינשוף שלו), זה
לחוש את השפתיים שלו מרפרפות על שפתיי, את הידיים שלו מחזיקות
את גופי, והוא גבר ואני אישה, באיחוד שעושני מאושרת, ואני שלו,
כולי, סוף סוף שלו, והוא לוחש לי אהבה.
חום יולי אוגוסט בעיר שמצאתי בה שפיות, יולי תם, ואיתו אלפי
החששות שלי, תקופת הניסיון תמה גם היא, ואני שלו. לא שזה היה
קל במיוחד, היו לשנינו ספקות, ורגעים של ידיעה שזה לא זה או
שזה נגמר, היו רגעים שרבנו, וזה שיסף עמוק בתוך הלב, אבל אותו
הלב, שמדמם עוד מכאבי העבר, זעק (לפחות לי) ופעם חזק חזק
בפנים, ולא נתן לי להניח אותו ממחשבתי, מחיי, וידעתי - זו
אהבה. ועל אהבה לא מוותרים.
אם היו שואלים אותי לפני חודשים עם מי אני רואה את עצמי
בחודשים שיבואו, אני משערת שהייתי מגמגמת שאני יודעת שאהיה בתל
אביב, ושאני משערת שאצא עם כל מיני בתקווה שאיש הנדודים יגיע
כמה שיותר מהר. אם היו שואלים אותי אם אני אוהבת אותו, הייתי
עונה שאני חושבת שאני יכולה להתאהב בו, אבל אהבה היא מילה
גדולה מידי כדי להעניק אותה למשהו שהוא לא כל כך ברור. אם היו
שואלים אותי אם אני יודעת אם הוא מחכה לי כמו שאני מחכה לו, אם
נעבור לגור ביחד, ואם אני חושבת שזה מה שימלא אותי, הייתי
נאלצת להשיב בשלילה על הכל. ידעתי שהוא לא אוהב אותי, כמו שהוא
ידע שאני מרגישה אליו משך זמן דיי הרבה דברים, מרגישה
ומתבלבלת.
אבל בשום אופן לא הייתי חושבת שמה שקרה יקרה.
ואיכשהו מכל השום אופן הזה אני יכולה לומר שאני אוהבת, אוהבת!
זאת לא מילה גדולה מידי עכשיו, איכשהו היא יושבת לי בדיוק נכון
על כל הרגעים וכל הסערות, וכל השתיקות הקטנות המתוקות והמלוחות
שעברו עלי בחודש האחרון. אני יודעת בדיוק מי אני, ואני יודעת
בדיוק איפה אני ומה אני רוצה, וכן, אני יודעת שאני מלאה עכשיו,
חסרים לי דברים חומרניים כמו מיטה נורמאלית; וילונות; מחשב
(!); מראות לארון, ושקט בשבע בבוקר כשמשאית הזבל עוברת, אבל
חוץ מזה ממלא אותי אושר גדול.
אנחנו לא עוברים לגור ביחד, האהבות שלנו מפוזרות בשתי ערים
שונות, אהבתו האחת בבירה אחרת, ואהבתו האחרת בבירה זו, וכן,
אני כבר יכולה לומר שהוא אוהב אותי, זה מרגיש לו מהעיניים,
מהידיים, מהנשיקות, ממילותיו, ומהטלפונים המתגעגעים שלו, גם אם
הוא אומר וגם אם לא. אהבתי האחת - הבית שלי, החברים שלי, שאון
הזמן של העיר, המקום שלי, שהוא הכי טבעי, העבודה, הים וכל
הזיכרונות והדברים הקטנים שמתווספים כל יום, הכל בבירה זו,
ואהבתי האחרת, אהובי האחד - נגינתו, חיוכו, עיניו, ידיו,
מילותיו, וכולו בבירה האחרת, בירה שעבורי היא זרה, שלא נאמר
מנוכרת, מבוהלת, מתפוצצת, עם אווירת שמיים שבעיני זו לא אווירה
בריאה אלא אווירת שחור, עדיף לי הערפיח של שחור השמיים
המזוהמים של עירי, על האבנים הלבנות של עירו, שבניהם זורמים
נחלי שחור ורוע, נחלים של דם ושינאה, אבל דווקא בעיר ההיא,
שאוהב לא לאהוב, נמצאת אהבתי, אהבתי האחרת, אהובי האחד,
המיוחד, שליבי מתקתק עם נשימתו, שגופי כמהה אליו, אל לטיפותיו,
אל חיבוקו, אל המיזוג של שנינו.
לקום איתו בבוקר, ולהרגיש איך הוא ממלא את כולי בין קורי
השינה, לאכול ביחד, לדבר על מוסיקה כשאנחנו כאן, ולראות אותו
מנגן כשאנחנו שם, מדיאס. האגדה מספרת על פיראמוס, עלם צעיר אשר
היה מאוהב בתיסבי, אשר המוות כלאה, וירד אל השאול כדי להלחם
במלך השדים ולהצילה מידיו ולהחזירה אל פני האדמה, פיראמוס ירד
לגיא בן הנום עם לב מלא אהבה ומיתרים לפרוט עליהם את אהבתו,
והצליח בעזרת המוסיקה לשבות את ליבם הקר של כל משרתי המוות,
ולקחת את אהובתו עימו. הסיפור שלהם דווקא נגמר עצוב, את המשך
האגדה לא אספר פה, אבל כשאני חושבת על מדיאס, (שגם זה שם יווני
משהו) ועל הנגינה שלו, אני תוהה כמו חוטים של אהבה שזורים בה,
כמו חוטי זהב, זה מכשף, וזה יפהפה להביט בו כשהוא אוחז
במיתריו, ואני אחת קטנה נפעמת ממנו, אבל אני יודעת שאם היה
צריך גם מלך השאול (שאיננו) בכבודו ובעצמו, היה משחרר בעבור
אהבתו של אישי, את כל שיאהב, כי זה לוו דווקא המוסיקה שהוא
מנגן, או איך שהוא פורט על המיתרים, כי כבר ראיתי נגנים טובים
ממנו, אלא זו אהבתו שיוצאת מביניהם, והיא זכה וטהורה הכי שאפשר
דווקא ברגעים האלו, ודווקא ברגעים האלו, כאשר הוא "מתמסר לאשת
חייו" אני מרגישה הכי יפה והכי נאהבת על ידו, יודעת שהוא לא
מנגן לכל אחד, ויודעת שיש ברגעים האלו, גם רגע אחד, שהוא מנגן
רק לי.
אם היו אומרים לי לפני חודש וחצי שאיש הנדודים יעזוב אותי,
ומתוך דפי מילים אמצא לי אהבה חדשה, אם היו אומרים לי שיגיע
לביתי אדם שלא ראיתי בחיי, שתחילה אתנגד אליו, שכל שיתרוצץ
בראשי הוא המילים מהן הגיע, אותן מילים אשר כישפו אותי, שריתקו
אותי אליו, ושבסוף הערב אמצא עצמי בין שפתיו, ובסוף החודש אתן
לו מליבי, הייתי צוחקת עליהם. ולו רק בגלל שנראה לי לא הגיוני
להתאהב כל כך מהר אחרי חצי שנה של ציפיה לאיש אחד, ולמסור
מעצמי למישהו אחר, במהירות כזו, לזר מוחלט וערפילי. הלב שלי
נשבר כל כך הרבה בשנה האחרונה, ''נפשי נשרפה בלהבה; / אומרים
אהבה יש בעולם - / מה-זאת אהבה?'' שורר פעם ביאליק, ובכן,
ידעתי בעבר מה זאת אהבה, אבל כבר הרבה מאד זמן לא אהבתי. וכן,
השרפה הזאת היא הכאב הכי צורב שיש, והשרפה הזאת מכלה שדות
בנפש, והיו רגעים שרציתי לזרוק את כל הרגשות הללו מכל ימי חיי,
ולהתרוקן לעד מן הכאב, מן הגעגוע, ומהצורך להתכרבל בגוף אחר,
רציתי להשאר שלמה ולא רציתי להשרף יותר.
אני חושבת שהפחד העיקרי בכל 31 הימים האלו שעברו היה הפחד
מהשריפה, ההתנגדות הטבעית, הייתה להיסחפות, לרגשות שמתפתחים,
לאימרה היומרנית שלו (המזלזלת?) שהוא "הדבר הכי טוב שיכול
לקרות" לי, כי דברים טובים וגברים שחושבים את עצמם כבר פגשתי,
ואיכשהו עדיין ראיתי את המראה משקפת אלי גוף בודד. גוף מותש
מתלאות האהבה.
אז פלא שהייתי צוחקת?
ובכל זאת, ואחרי הכל, מתחיל לו חודש חדש, ואני בין זרועותיו,
ואני אוהבת, כבר הרבה מאד זמן לא חשתי את הרגשות שמתפוצצים בי
שוב ושוב בימים אלו, מאז "הגבר שלי" שהיום הוא כבר אקס, כי לא
ידע לאוהבני בזמן במקום וברגע, אלא נזכר בזה רק עכשיו, אחרי
שעברו שמונה חודשים מאז עזבתי אותו. הפסקתי לאהוב אותו הרבה
לפני שעזבתי אותו, זאת כבר לא הייתה אהבה כנה, אלא שאריות
תהילתה של האושר הגדול שיכל להיות, ולוותר על האהבה זה דבר לא
קל, ולהתגבר על אהבתי אותו לקח לי זמן שלא היה קצר. אבל אי
אפשר לבגוד במישהו שבאמת אוהבים, ויכול להיות שעוד לפני הבגידה
כבר לא באמת אהבתי, אך אני בטוחה שאחרי הבגידה כבר לא אהבתי
אותו כפי שאהבתי, אולי הייתי מאוהבת, אך עם הזמן הכל דעך
למרירות ולכאב.
ועכשיו פתאום אותם רגשות ראשוניים, אותה יצריות חבויה וכבויה
עולה בי מחדש, ואני מתמלאה בה. אהבה. אותו רגש נשכח ומכאיב,
אותו רגש נשכני וממלא חוזר ומשאיר את שירטוטיו עלי... ויזלטיר
כתב פעם שיר קצר ללא שם בארבע שורות "קווים לדמות אהבתה/
משורטטים על בשרי/ משורטטים על בשרה/ קווים לדמות אהבתי" וגופי
כמהה לשירטוטיו, ולבי חורט ומצייר את מילות אהבתו, וציפורניי
ננעצות בגבו לא פעם כאשר אנחנו מתאחדים משאירות שריטות קטנות
בדמות אהבתי חורצות תוואי של אהבה לחזור אליו. ואני אוהבת
אותו. ואני מאושרת. לא רוצה לצרוח את אהבתנו (למרות שהוא אומר
שאני עושה יותר מידי רעש, ושעד שכל הרחוב יודע שאני מאושרת, זה
לא מספיק) אני רוצה לשמור אותה קטנה... להנות ממנה. אבל בין כל
המילים הזורמות הללו שנשפכות לי בין האצבעות על המקלדת אני
רואה את הלחש ואת הצעקה מתערבבים. וכמו נזכרת בפעם הראשונה
שכתבתי עליו, שקרני השמש ליטפו את גופו העירום, והוא היה רק
גבר, ואני הייתי רק אישה, ותלתליו היו מוטלים על מיטה שהייתה
אז עוד מיטתי, בבית שהיה אז עוד ביתי. ורואה איך תוך חודש כל
כך הרבה השתנה.
השבוע האחרון של החודש היה קשה מאד, רבנו לא מעט, המילה ריב
היא לא המילה הנכונה פה, אפשר רק לומר שהיה הרבה לחץ באוויר,
מתח רב. שבוע שגרם לי (ואני בטוחה שגם לו) לומר לא פעם ולא
פעמיים, "זה לא זה, אני לא צריך/ה את זה". ב31 לחודש, יום
רביעי, יום ההכרעה ישבתי על מיטתו, ודיברנו על כל מיני דברים
שצריך ללבן עכשיו לפני שהכל נגמר או מתחיל... כשברור לשנינו
שהלב אומר אהבה, אבל ההיגיון אומר הרבה דברים סותרים. ופתאום
מתוך כל זרם המילים אני שומעת את שפתיו ממלמלות אל האוויר "למה
אני צריך את כל הכאב לב הזה" ומרגישה איך גוש גדול של כאב מציף
לי את הגרון ועולה אל העיניים, אל המבט שמתרומם ישר ומשוטט על
התיקרה, רק כדי שלא ירדו הדמעות, שאחרי דקותיים לא יכולות
להישמר, ומתפוצצות בשקט מחריש אל אצבעותיי שמספיקות כבר להסתיר
את הזוועה. ומתוך השקט, אני שומעת את מילותיו תלויות באוויר
ללא תשובה אמיתית לשאלותיי "האם זה נגמר", "אז זהו"...
המילים הללו יצאו אחרי שסיפרתי לו שמשך יומיים הסתרתי ממנו דבר
שקרה לי בעבודה, לא במקרה השיר שהכי מצא חן בעיניו מן המחברת
שהענקתי לו לכבוד ט"ו באב - סימן לאהבתי - היה "ניגון עתיק"
שיר הקנאה של אלתרמן. הוא קנאי, ולא קנאה מהסוג הטוב, זה שמסמל
לך שהוא אוהב אותך, אלא קנאה מהסוג הרכושני, המפחד. אי אפשר
לומר שאני לא מבינה מאיפה זה מגיע (ויודעת שאלו דברים מעברו)
אבל עדיין זה מעצבן שהכלל המרגיז "אבות אכלו בוסר ושיני בנים
תכהנה" מתיישב פה, וגם כאשר אני מתנהגת למופת, אני יודעת ששד
קנאי משתולל בו. אז הסתרתי ממנו שאחד הברמנים במסעדה ניסה לנשק
אותי באחד הערבים, פשוט ידעתי שזה יעורר את חמתו, וידעתי שאני
הולכת להיות בעבודה עוד לא מעט, ואני רוצה שהוא יבוא לשם
ושיהיה לו נוח, כך שלא רציתי ליצור מהומות. מה גם שהדגש הוא על
ניסה, אני כמובן סירבתי בתקיפות מבולבלת אך ישירה, זה לא משנה
שהצד השני היה מניאק, וניסה למרות שידע שיש לי חבר (תקופת
ניסיון או לא - והוא לא ידע עליה - אני תפוסה, ולזה הוא היה
מודע היטב, ומובהר בשיחת חולין שעברה בין הצוות, כי ככה זה
כשאת התפוסה היחידה בצוות) אבל בסופו של דבר לא היה כלום, וזה
מה שחשוב. אז הסתרתי את זה, בעצת חברתי הטובה, כדי לא ליצור
בלגנים, כדי לא לסבך את המה שנראה כימים אחרונים של הכרעה.
וכשסיפרתי לו הוא כעס. כעס עד כדי "למה אני צריך את כאב הלב
הזה" ודמעותיי... אבל כמו שהוא הבין למה לא סיפרתי, אני מבינה
למה כעס, פחות משכעס על הברמן הוא כעס עלי שהסתרתי, ש"יפיתי"
את הגעתי המאוחרת באותו יום הביתה, וסיפרתי לו רק על ישיבת
הצוות שהייתה אחרי שסגרנו משמרת. ואני מבינה את הכעס שלו.
ויודעת שגם אני הייתי כועסת, גם אני הייתי נעלבת, גם אני הייתי
נזעמת וכואבת, אבל עם זאת אני חושבת שהוא לא היה מגיע למצב של
הסתרה רק מתוך חשש ממני, וחששתי מהתגובה שלו, אם לא היו
תקדימים שהוכיחו לי כמה הוא עושה מזבוב פיל כשזה מגיע לבנים
אחרים, הייתי מספרת, ואני יודעת שאני נגישה ממנו יותר, ולא היה
לו צורך להסתיר, אבל גם יודעת לעומת זאת שיש את הדברים האחרים
שמקפיצים אותי, והם עוד יגיעו, לכל אחד החולשות שלו.
איכשהו מכל הדמעות הללו נרדמנו, אני כשפני אל הקיר, מכווצת,
והוא פרוס על מיטתו, ובערב כבר ידעתי שאנחנו יחד, ובערב כבר
הייתי שלו, החברה שלו, הוא היה האהוב שלי, לתוך לילה שמילא
אותי באושר, לשבת איתו בבית קפה ולזלול קצפת וללגום רום ושוקו,
עם פאי תפוחים, בין אבנים עתיקות שיכולות לספר על אלפי זוגות
אוהבים שישבו לפניהם, ליד האש החמה בחורף, והרחק מהמון
"מתפוצץ" בשעת חמסין. הוא אמר שריתקתי אותו באותו ערב, אני לא
יודעת מה ריתק אותו אבל אני יודעת שהרגשתי יפה. אח"כ הלכנו
לאכול איזה פיצה שלא הייתה משהו, הוא חשב שאני כועסת לא ברור
למה... (הרי כבר ראה אותי כועסת, ואי אפשר לטעות אצלי בין
עייפות לכעס, וסתם הייתי עייפה) אבל אני הייתי מאושרת, סתם
מלהסתובב איתו ברחובות, לנסוע לצידו באוטו כשהוא מתלהב מכל
הקטעים הקטנים של המוסיקה. ולשקוע לתוך מיטתו כשאני יודעת שאני
החברה שלו, לדעת שהוא רוצה אותי כמו שאני רוצה אותו. לשמוע
אותו אומר שהוא אוהב אותי.
ובבוקר נסעתי לעבודה, לקרוע את התחת על טיפים לגמרי לא רעים,
למתוח את השריר ברגל מרוב התרוצצות, לכאבים נסבלים עד בלתי,
ולחזור אל פניו המחייכות כשהגיע לבירתי שלי, ואל קולו המלטף
בערבים, להרדם איתו ולהתגעגע.
ועכשיו הוא שוב רחוק, וחברתי הטובה ביותר איתי פה, מחרתיים
כשהיא תסע חזרה לווגאס שלה, אני אהיה בין זרועותיו בבירה שלו,
בעוד בוקר שיפציע על שנינו. הוא לא אוהב שהשמש עולה, מן ינשוף
כזה, אבל אני הכי אוהבת את הבקרים איתו. ומחייכת לזכר הבוקר
שהיה אתמול.
ולקראת הבקרים שעוד יבואו, עכשיו כשיש לי אהבה.
תגובות:
נושא: אני כל כך שמחה
מאת: Lucid Dream
תאריך: 5/8/02 17:41
לשמוע שאתם יחד
שיש לך אהבה כזו גדולה ואת מאושרת
אני מאחלת לכם רק טוב!!!
ואני מקווה שעם הזמן הוא ירגיש מספיק בטוח לוותר על הפחדים
שיוצרים את הקנאה החזקה שלו.
יומן: יום שני, 12 באוגוסט 2002.
ימי ים - שיזוף - ושיגרת חול בנעליים
קמתי מוקדם, היום אני אגיע בזמן לדואר (שלא מתחשבים באנשים
שחוזרים כל לילה מהעבודה בשלוש לפנות בוקר וסוגרים את סניפיהם
בשתיים בצהריים לכל אורך החודש) ואקנה את כרטיס החיוג שמרחיק
אותי מהעולם ואחזור לדבר בטלפון, מה לעשות כל ימי שבוע שעבר
היו לי דברים חשובים יותר לעשות עם הזמן שלי עד העבודה, אפילו
בייאושי קניתי טלכרד כתחליף אבל גם הוא נגמר... אז הנה, השעה
עשר ואני על הרגליים, אם אני רוצה להספיק לכתוב, ללכת לעדכן,
ולהגיע לדואר, שזה מסלול לא קטן, אז קימה מוקדמת ולא עצלה זה
בדיוק הדבר הנכון.
מדיאס בבירתו האחרת, השאיר לי אתמול הודעה על המשיבון שלי,
שאתקשר אליו, אבל הוא כנראה ישן בזמן שלושת צילצוליי החיננים,
אנחנו רואים אחד את השניה פחות ופחות עם העבודה שלי, ועכשיו
כשנבחרתי למלצרית המצטיינת יש לי יותר ויותר משמרות ואני פחות
ופחות רואה בית... איכשהו הצלחתי לבטל לי משמרת מחר, כדי שאסע
אליו או שהוא יגיע הנה היום וישאר עד מחר או מחרתיים או משהו,
כי פשוט אין לי זמן ייתר השבוע, וזה ממש מייאש.
מה שיותר מייאש זה שבמקום להתעסק בlovey-dovey שלי אני צריכה
לנסוע צפונה להורים לסדר עניינים דחופים עם הבנק (אוברדראפט
מטורף שאני צריכה לסדר ע"י הפקדה פשוטה, העברה של הסניף לתל
אביב, ושיחזירו לי את הויזה המאנייקים, שאיזה כספומט השבוע בלע
לי - כלבים!), וגם למצוא היכנשהו עובדת סוציאלית שתכין תיק על
הבית שלי, עד ה25 לחודש, אז הצבא (שלא מראה סימנים של רצון
לשחרר אותי) יוכל לתת לי מעמד של חיילת בודדת (לפני חצי שנה,
כשעוד חשבתי שאני אתגייס הגשתי בקשה מיוחדת לסיווג מסוג זה)
אחרת אני אמצא את עצמי גם מגוייסת, וגם חסרת בית, מה ששני
התרחשים לא ממש מוצאים חן בעיני. אבל, איכשהו כל הדברים המאד
דחופים האלה, והם באמת מאד מאד דחופים, כי כל יום שעובר הרבית
של האובר הורגת אותי... ונו כבר שיעלה כבר הדולר קיבינמט
נתקעתי עם דולרים שחשבתי לשלם בהם את שכר הדירה, אבל בסוף היא
ביקשה אותו בשקל, ואני חייבת להמיר! אז איכשהו כל זה מתגמד
לעומת המחשבה של לא לראות יותר משבוע את מדיאס. אין לי איך
להסביר את זה, אבל זה נראה לי פשוט לא פייר, גם אם זה יוביל
אותי לידי שחיקה, כמו שנסעתי בסוף שבוע אחרי שסיימתי משמרת
בחמש וחצי לפנות בוקר, הישר לבירתו, בשש וחצי בבוקר לאחר
התארגנות קצרה, בלי לישון ובלי כלום, רק כדי להגיע לאיזה מסיבת
ברבקיו של ידיד שלו (שאת האמת מכל חבריו אני הכי מחבבת, כי הוא
הכי נחמד אלי, ונותן לי הרגשה כאילו תמיד מאז ומעולם הייתי שם,
בלי להתייחס ממש לגיל שלי, או לפערים והכל) שנוסע אף הוא
לברזיל כדי להצטרף לחבר הכי טוב של מדיאס שכבר נסע, אבל אני לא
דואגת, הוא כל כך מוקף בחברים, שתמיד תהיה לו תעסוקה, מה גם
שכל החברים שלו הם ממגוון קבוצות, אז אם קבוצה אחת מצטמצמת
תמיד יש קבוצה אחרת לחיפוי. על כל מקרה, זה לא בריא לדבר עליו,
אז אוסיף רק שהיה לי חשוב השד יודע למה להיות שם, אולי בגלל
שאותו ידיד היה כל כך נחמד אלי, אולי בגלל שאני רוצה לצבור
נקודות נוכחות, ואולי רק מעצם הידיעה שאפיתי עוגה והשקעתי והכל
ולא רציתי שהכל יתבזבז רק בגלל שאני רציתי לישון, אז נסעתי...
עייפה ומותשת, אבל נסעתי. ומעבר לברבקיו, שהייתי עייפה בו מידי
כדי באמת להנות כמו בפעם הקודמת, ועוד בנוסף קיבלתי מחזור
באמצע, היה את מדיאס, היה לישון עם מדיאס משמונה בבוקר עד
שתיים עשרה וחצי, להרגיש את הידיים שלו את החיבוק שלו, את
החיכוך שלו, ולהרגיש נאהבת. מה הפלא שאני לא רוצה לעבור שבוע
בלעדיו, זה פשוט תחושה ממכרת, הזרועות שלו, השיער שלו שנוגע
בפנים שלי, בעורף שלי, את הנשיכות שלו שאותו הם מצחיקות ואותי
הן מעיפות גבוה למעלה, את הנשיקות הקטנות שלו, שממלאות אותי
שמחה, שאני יכולה בקלות לבלות בהן שעות, רק אני ושפתיו, את
השקט וכחלחלות חדרו, בין קריאות של תינוקות בוכים וילדים
צורחים מבחוץ שתמיד מזכירים לי שבכל זאת יש בועת בירה בחוץ,
בירתו שלו, שלא אוהב, כפי שהוא עצמו לא יאהב את בירתי.
ואני אוהבת אותו. אין לי מילים אחרות, מלבד שלוש פשוטות אלה,
שתמיד סיבכו לי כל כך את החיים.
אז זהו בערך כל מה שעובר עלי לאחרונה, החברים שלי מתגייסים להם
לאיטם ואני מאבדת את תחושת ה"מכינתיות" שלי ושוקעת בשיגרה חדשה
ותל אביבית, לא ממש מבלה, לא כמו שחשבתי, איכשהו יוצא לי פחות
להנות מתל אביב כי מדיאס פשוט לא אוהב אותה, ואין לי זמן
לשיטוטי האין סופיים לבדי, מה גם שזה הרבה יותר נחמד בזוג.
כשחברתי מלאס ווגאס הייתה פה הסתובבנו הלכנו לכל המקומות, אבל
לא יצאנו, ובבתי קפה בקושי ישבנו, כפי שהיינו נוהגות בעבר, כי
אז לא ממש היה לי כסף, ולבזבז לא בא בחשבון. תל-אביב זה עיר של
מהגרים, זה עיר של אינסטנט ושל רגע, זה לדפוק הופעה בפאב מס' 1
וללכת למסיבה ולרקוד את עצמך בקצה השני של העיר, ולחזור לדירה
בבוקר ולעבור בדרך באיזה פיצוציה ולראות את כל הח'ברה שלך
קונים כל מיני דברים עבור או בעקבות הירוק הירוק הזה שאותי כל
כך מגעיל, להרדם לכמה שעות ולהתעורר מאוטו זבל מרעיש ומעצבן
שאני מתחילה לחשוב שהוא אשכרה השקמה, כי אחרת אנשים פה לא
יקומו... לצעוד ברגל או לקחת אופניים לעבודה כי הכל פה במרחק
הליכה, וכי אוטובוסים מה לעשות במדינתנו מתפוצצים אבל אנחנו לא
ניתן לזה להפריע לנו, לחזור בשעה לא סבירה בשביל לשמוע הודעות
ולעשות ערימות של טלפונים ולהחליט על עוד יציאה קטנה לקינוח
ערב, ושוב לחזור למיטה ולאוטו זבל המשכים. אלו חיי תל אביב,
יהיו אשר יאמרו נבובים, יהיו אשר יאמרו מלאי חיים והרפתקניים,
אני עברתי לפה בשביל הרעש של העיר הזאת ובתקווה למצוא בכל
הבלאגן הזה את השקט שלי, שכל כך חסר לי, בכאוס שנקרא חיי. כי
בעיר הזאת יש יותר רעש וזיהום אפילו כדי לכסות על החיים
הסואנים שלי, סוף סוף משהו רועש וצבעוני יותר. ואת האמת,
לראשונה מזה הרבה מאד שנים, אולי מאז האהבה הראשונה שלי, אי שם
בגיל 11 עוד כמעט שלוש עשרה, אני מרגישה שייכת, אני מרגישה את
זה נכון, את המקום שלי, את הבית שלי, ואת השלווה שבידיעה,
כשברורה לי סוף סוף מסגרת הפאזל, ועכשיו רק צריך לראות איך
למקם את הפיסות.
טוב לי בתל אביב בלי אמא, וטוב לי בתל אביב בלי טרמפים (כמעט -
רק כשצריך לצאת לפעמים מגבולותיה) וטוב לי בתל אביב באנונימיות
הפורצת, וטוב לי בתל אביב במקום שלי, שהוא רק שלי, עם הדברים
שלי שהם רק שלי, וטוב לי לקבוע את הסדר יום שלי, וטוב לי
לאהוב, וטוב לי לדעת שהגעתי לעיר הזאת מאהבה, כמו שאני יודעת
שאלך ממנה אוהבת, כי תל אביב היא לא העיר שלי ולא המקום שלי,
אבל תמיד אמצא את הדרך להיות קרובה אליה, כי אני מה לעשות
מושבניקית עם גנים שזקוקים לשקט ציפורים וירוק, בית צמוד קרקע
וכלב, וזה תל אביב לא תתן לי. ולכן תמיד אוהב-אשנא אותה, כי
היא התגלמות חלום, שבסופו של דבר לא מתאים לי, אבל שווה לחיות
את החלום הזה לכמה שנים טובות, ולעזוב לפני שאשתגע. ואני חיה
את החלום, ויודעת לשמחתי - שלא חיה אותו בטירוף.
ימים מאושרים עוברים עלי, ימים של שלמות עצמית, עם כל הספקות
בדרך, על הזוגיות החדשה והפחדים שעוד יש בה, על יכולת השרידות
שלי לבד בעולמנו, על תקוות הצבא ושיחרורי, על המוסיקה הנעלמת
שאני כה אוהבת, אבל אהבות מטופשות של בני אדם מרחיקים אותי
ממנה והמסיבות שמרחיקות ממני. אך עם כל ספק כזה באה הידיעה
שאני שייכת, שיש לי את הבסיס שלי, והידיעה הפנימית. וטוב, סה"כ
טוב. ואושר מקיץ, מקיף, ומציף, עולה וגועש, ויודעת שיהיו רגעי
שפל שאחריהם תבוא גאות, ואני אסחף לי, ואתן למים לעשות בי, כי
הייתי ואשאר דגה.
תגובות:
נושא: מקווה שתמיד
מאת: Lucid Dream
תאריך: 12/8/02 16:05
תחיי את חלומך
תרגישי שייכת שתרגישי את זה נכון
שיהיה לך רק טוב במקום שבו שמת את עצמך
והאהבה תקיף אותך
כמו שקורה היום
נשמה יקרה
-אם יום אחד אזהה אותך במקום בו את עובדת מקווה שלא יפריע לך
אם אציג את עצמי.
:)
נושא: תקווה. זה כל מה שאת צריכה.
מאת: -A-19
תאריך: 12/8/02 21:39
ותקווה זה מה שאני מרגיש שיש לך..
אני שמח שאת מסתדרת הייטב בעיר הגדולה, הדבר האמיתי.
שאת אפילו עובדת מצטיינת.. ובונה לעצמך כמעט מאפס חיים משל
עצמך. לי יש את התקווה שתצליחי בכל אשר תרצי להשיג.
בזעה ואמונה עצמית קנית את עולמך.
מתגעגע,
-אני-.
יומן: יום שישי, 16 באוגוסט 2002.
"על עכברים ולאה גולדברג" (וחזי לסקלי אמר את זה קודם).
לא ברור איך אבל הצלחתי לגרד את עצמי מהמיטה, צהריים ושארי
העייפות עוד ניקווים לי בעיניים בפה ששכחתי לצחצח ובריחו
שמתערבל עם טעם ההאני נאט צ'יריוס שבלעתי כדי לשכנע את עצמי
שצריך לקום, מותשת לגמריי, ובכל זאת בשתיים כל אדם שפוי צריך
לגרור את עצמו מהמיטה, במיוחד אם זה אחרי 9 שעות שינה,
והתעוררויות מספר בדרך.
התחלתי לחלום חלומות של מלצרית, דברים מפגרים כמו להתעורר
בבעתה מזה ששכחתי להביא מים ללקוחות או שברחו לי עם החשבון על
הים.
הרדיו מנגן לי "Ho Miki you so fine you so fine you blow my
mind", בדר"כ השיר הזה משמח אותי, במכינה היו שרים לי אותו
הרבה... אבל הבוקר (צהריים) - בקיצור היום... הוא פורט לי על
כל המיתרים הלא נכונים, אני רוצה להרגיש רגילה ולא מיוחדת, אני
רוצה להיות סתם נמלה לא מוכרת בתוך שיירת נמלים שאי אפשר
להבדיל ביניהן ולא "חומית" שניתן לאתר אותה תמיד לפי הגרעין
שהיא נושאת. (אולי המבוגרים מבינים על מה אני מדברת, אבל
מסופקתני שיש פה מישהו שקראו לו את "חומית" כשהיה ילד - עוד
דרך להוכיח שרגילה אני לא?)
אני כל כך קרובה ללהתקשר למדיאס, כל כך קרובה ללהתחיל לבכות,
חוככת בדעתי מתי להרים את הטלפון ולחייג לאיש הנדודים שיודע
שאתקשר אליו, רק שאני איבדתי את המוזה, מן תחושה של אפור כזו.
שום דבר לא השתנה, הכל טוב ויפה בחיי החדשים, אבל בכל דבר יש
סדקים, והיום הסדקים האלו מפריעים לי יותר מכל, לא שמשהו נעשה
רע, רק שפתאום "הירק היום ירק מאד./ והאפר היום אפר מאד./ וקצת
שחור ואין לבן בעיר./ והנסער היום נסער מאד./ והעבר היום - עבר
מאד. / וקצת עתיד. ואין הווה באוויר./ / ועוד לא קל לנשם, ועוד
לא קל/ לחשב מול הרוח הנפתל./ ומאד לא פשוט לחכות./ הסערה
נוגעת בריסים,/ ומשתבר כל רגע לרסיסים./ אך הירק היום ירק מאד"
("למחרת" - לאה גולדברג) בולט יותר וקשה יותר, ויודעת שזו
תחושה שתעבור.
הייתי אצל הורי אתמול, זו תמיד מקדם של תחושה רעה, מרגישה שם
מחנק, מרגישה שם לא שייכת, מרגישה סגורה ונצורה, כמו במגדל שן
אליטיסטי שלא בחרתי להכלא בו. הגעתי לשם אחרי כמה ימים מאד
לחוצים ומעצבנים שעברו עלי, כדי לסדר צרות עם הבנק ולסגור
לפחות חלק מהאובר-דראפט שלי בתקווה להעבירו לסניף קרוב יותר
בת"א. באותו בוקר הגעתי לעבודה כדי שיסתבר לי שהחמצתי משמרת
לילה לפני, ושלמשמרת שהגעתי אליה לא הייתי צריכה לבוא, לשמחתי
מלצר החוף של הבוקר איחר, ואני עשיתי עד שהגיע 150 שקל. ואחר
כך ביום שהתפנה לי נסעתי להורים מתוך החלטה נחושה לסיים את
עניני הבנק שלי יום למחרת, מה שאכן עשיתי.
בדרך היה לי טרמפ מהנחמדים שהיו לי אי פעם, אחרי שהנהג שלקח
אותי והיה אמור להגיע לנתניה קיבל מול הרצליה תקר בגלגל, ואני
נעמדתי מחדש עם האצבע מורמת, ותוך דקה כבר הייתי על טרמפ
שבמפתיע הגיע אל הישוב של הורי, ככה בלי לתכנן ובלי לקוות
מצאתי טרמפ ישיר "הביתה", אף פעם לא הייתי בן אדם מופנם, אנשים
לא חושפים את עצמם בשמם האמיתי כך סתם על דפי האינטרנט, זה בא
ממשהו שפועם בי כבר שנים, יש יאמרו סוג של אקסביציוניזם שמתחבר
טוב מאד עם ייצר המשחק שלי, ויש שיאמרו שזה דרך לחפות על
השתיקה בבית בו גדלתי, ועל ההסתתרות שחייתי בה שנים, ועוד כהנה
וכהנה תאוריות, לי לא מתחשק להסביר למה, להצביע בדיוק על
הנקודה, אבל בעיני זה נבע תמיד מתוך תחושה שאני חיה אומנות
נושמת אומנות עושה אומנות ויוצרת אומנות כל הזמן, והחיים שלי
הם חומר הגלם הכי חזק, הכי טוב, והכי מעניין ממנו אוכל לקחת,
אז אם כך צריך לחיות את החיים על מלואם בלי לפחד להעיז.
ובקיצור, גם איתו דיברתי לא מעט... הוא התגלה כצלם מעיתון "מסע
אחר" שפעם נהגתי לקרוא, וסיפר לי ודיבר איתי על המון דברים,
שיחה מרתקת, אני חושבת שמאז היפני שכתבתי עליו לפני שנה פה,
ומאז האב שסיפר לי על בתו שמתה מהתמכרות לסמים (שיחה שצימררה
אותי לגמריי) לא הייתה לי שיחה כה גלויה פתוחה ומעניינת. ואני
תוהה אם להתקשר אליו ולבוא לגלריה שלו, שנמצאת בשכנות מאוזנת
לרחוב שלי, דקה וחצי הליכה שבמילא היא בדרך לקפה אינטרנט שלי.
מוזר שלא סיפרתי עליו למדיאס, ומוזר שכשאני רוצה לכתוב על מה
שמפריע לי אני כותבת דווקא על מה שעשה לי טוב.
כך שהגעתי להורי יחסית רגועה, מה גם שזה היה המשך של גל מרגיע
שהתחיל עוד יום קודם כאשר עשיתי מסג' לאחד מהשכנים שלי שהוא
בעצם ידיד מבוגר שאני מכירה דרך המאהב שלי קרוב לשנה, לאחר
שמדיאס אמר שאין לו בעיה עם זה. שוחחתי איתו משך ארבע שעות על
הרבה מאד דברים, ויחד עם העבודה עם הידיים, ההשקעה את עצמי
בתוך מישהו (הגב שלו היה תפוס לגמריי - רק אחרי שעתיים של מסג'
התחיל לזוז שם משהו עד שהצלחתי לשחרר שם לבסוף הכל - ואתגרים
תמיד הוסיפו לעבודה שלי שאפתנות שרק מטיבה עימה) יכולתי לטבוע
לתוך גל של רוגע, גל של חום וטוב מתוך ידיעה שאני מזככת
ומזדככת בעצמי, מה שבעצם הוביל אותי בזמנו ללמוד מסג' ומוכיח
את עצמו כל פעם מחדש. אותו יום הסתיים בשיחה עם מדיאס שלא ברור
למה השיבה אותי לתחושת לחץ. ולמחרת קמתי לעבודה, וגיליתי שאני
יכולה לנסוע צפונה ולא לוותר שבוע הבא על ימים כדי לנסוע לשם,
אלא רק כדי שאוכל לנסוע לאהוב שלי שמחכה לי בבירתו, ואני
מתגעגעת אליו בתחילתו של כאב, וזה מוזר, כי לא ברור אם זה כאב
אהבה מהולה בגעגוע חריף או זה כאב יאוש שאני זקוקה להגנה,
ואליו אני מפנה את ראשי ברגעים כאלו, כי הוא האהוב שלי, האחד
שלי.
אחרי שסיימתי את כל כביסותי וענייני עם הבנק עליתי על הרכבת
הראשונה לתל אביב, להפטר מהתחושה שהצפון העניק לי ולברוח חזרה
הבייתה. כשהגעתי הבית היה מלוכלך ובמקום לנוח ניקיתי סוף סוף,
והלכתי הישר אחרי מקלחת בלי לנוח לעבודה, מה שצבר את תחושת
העייפות הזו, שהובילה לקריסתי אתמול למיטה כה מוקדם וכה עייפה,
אחרי שיחה שניסתה לעודד את עצמה עם מדיאס.
אז מה בעצם קשה כל כך? מה בעצם סדוק?
לפני כמה ימים כתבתי למאהב שלי (עלי לציין שהשם הזה נותר כפי
שהוא כי הוא תמיד ישאר המאהב שלי בעיני - אבל השם איבד מעוקצו
ואני והוא כיוון שהוא מתחתן לעולם לא נשוב להיות נאהבים כפי
שהיינו) אי מייל געגועים ותמיהה, כבר למעלה מחודש אי גרה שני
בניינים ממנו ועד כה ראיתי אותו רק פעם אחת, כבר למעלה מחודש
אני חיה כאן והוא עוד לא ראה את דירתי, והסיבה שאני כאן ללא כל
ספק היננה הוא. בלעדיו לא הייתי מגיעה לרחוב הזה, בלעדיו הגינה
שמתחת לביתי לא הייתה אומרת לי דבר, בלעדיו בטח הייתי מחפשת
דירת סטודיו בנווה צדק או פלורנטין, והוא חסר לי נורא. האי
מייל שקיבלתי ממנו חזרה אחרי כמעט שבוע היה דורסני ומכאיב,
המילים שכתב הופכות לי עד עכשיו בראש, סתומות ללא מובן, היכולת
שלו לפגוע בי כך, הוא, שהיה לי משענת, שהיה לי גב, שבכה על
כתפי כמו ילד, ואהב אותי, אותו איש שהתעלס איתי שעות ולימד
אותי את רוב מה שאני יודעת היום על מין, שהבטיח להגשים את כל
הפנטזיות שלי, מי שלא הייתה לו כל עכבה איתי ונתן לי להתפרע
בלי לשפוט אותי, ועמד לצידי כל הזמן, יורק עלי חיצים של רעל,
ומוריד ממני את קליפות ההגנה שמעולם לא היו לי איתו, לכדי
דימום מסיבי של כאב, וכל זה דרך מילים.
אני עד היום שומרת את האי מייל הראשון שכתב לי, ואל מול האי
מייל הזה שמחקתי, אני תוהה מי מהם הצליח להוציא ממני יותר רגש,
האי מייל האוהב והלא מתפשר ההוא שהקסים אותי והעביר בי רעד,
למול האי מייל הזה שהעביר בי רעד וחלחלה וגלי כאב שמכים ומכים
בי שוב ושוב. המאהב שלי... המאהב הנעלם שלי.
והתחושה הזאת כשכתבתי לו את האי מייל הכי רגוע שיכולתי לכתוב
בחזרה, והתחושה שאפפה אותי כל החודש האחרון בקשר אליו, והכל
מתגבש לעיסה דביקה של דמעות שממענות לצאת.
ושיחת האי סי קיו עם האקס שלי, שיחה שכדי להימנע ממנה לא
התחברתי לאי סי קיו כבר חודש שלם, ושוב לשמוע את הטיפשות שלו,
את האהבה שלא ארצה בה עכשיו ורק תעיק עלי, והמחשבות על הבריחה
אל מדיאס, שיתפוס אותי ויחבק אותי, והידיעה שגם אליו אי אפשר
לברוח, כי הוא הפיל עלי פצצה לפני שבוע המתגלמת במלים "מערכת
יחסים" ומתחברת למילים "לא בטוח שאני מוכן ל"... שזה גרוע יותר
מכל ברמן שהסתרתי ממנו, ומכל מחשבה לא גלויה שעברה בראשי.
בתחילת השבוע הוא בא לתל אביב, באחד משני הימים הלחוצים
והמעצבנים שעברו עלי, וכל כך רציתי כבר לחזור הבייתה ולמצוא
אותו, כל כך רציתי שיחבק אותי ויאהב אותי וילך איתי לישון,
ובמקום זה מצאתי אותו זעוף (ובצדק) על האיחור שלי (שברור שלא
היה באשמתי), ובמקום להקל עלי רק נעשה לי רע, רע עד כדי כך
שלילה שלם חשבתי על המילים שלו, ובבוקר הערתי אותו ביקשתי ממנו
שישב ואמרתי לו שלפי דעתי אנחנו צריכים זמן לחשוב עלינו מחדש.
מילים קשות מאד מבחינתי, מילים שלא יכולתי לצפות שיצאו מפי,
אבל אחרי מה ששמעתי בערב ההוא לא יכולתי אלא לומר אותם. ואני
אוהבת אותו, ואני יודעת שהוא אוהב אותי, ובכל זאת, אני מוצאת
את עצמי נכנסת לתוך משהו שיכול להכאיב לי באותם נקודות בדיוק
מהן יצאתי, כפי שהחשש שלו ממערכת יחסים מחודשת בא מתוך חשש
לכאב וחזרה על אותן נקודות שמהן יצא לפני שהכיר אותי, לפני
שנעלם לאן שנעלם בחודשים שלפניי, והוא שונא שאני מנתחת אותו,
אבל מי יכול שלא?
ואחרי כל ריב שלנו (או איך שלא לקרוא לזה) יש את מה שמחזק
אותי, את ההרגשה הזאת של האהבה, שלא מגיעה כל יום עם כל אחד,
ואיתו היא שם, וזה מחזק, וזה עושה טוב. אני אוהבת אותו, אני
אוהבת אותו ויודעת את זה, ומפחדת, מפחדת להפגע שוב.
באותו יום שחזרתי מהעבודה, הייתה לי שיחה עם הברמן שהתחיל
איתי, שיחה שפגעה בי מאד, אני אתקצר אותה לתוך תוצאתה הסופית
שלאחריה הפסקתי לדבר איתו "הרושם הראשוני שהיה לי ממך הוא, כן
שאת..." (ואני אשלים את החסר סביבו נסובה השיחה לפני זה -
שרמוטה.) שילך לאלף עזאזל. איכשהו בשנה הזאת (וזה התחיל מביפ
למען האמת) כבר שמעתי את המילה הזאת מיוחסת אלי ארבע פעמים,
והפעם זאת הייתה פעם ראשונה ששמעתי אותה במילים ולא דרך תגובת
כתב. ומעבר לזה שאני יודעת שזה לא נכון, המילה עצמה מוציאה
אותי מדעתי, ומי הוא חושב את עצמו לעזאזל שיחליט דבר כזה עלי,
ומעבר לזה, מה זה אומר עליו שהוא מנסה לנשק בחורות שהוא חושב
עליהן דבר מגעיל שכזה.
דרשתי התנצלות, ולא אדבר איתו עד שלא אקבל אחת כזו.
אבל בבית מצאתי חבר שאומר לי ש"עדיף לחנך נפש בישראל"
(בהתכוונות לברמן) "ולאבד אותך", שמעבר לשרמוטה ומעבר לשטויות
שאכלתי מהברמן הזה, זה העיף לי את הפיוזים הרחק הרחק, איך הוא
יכול לשים מישהו כל כך פעוט ומטופש לפני אהבה, ולא שיצא לו
משהו מ"לחנך" את אותו ברמן... אבל זה פשוט עדיף עלי, עדיף על
אהבה.
והנה ראיתי את עצמי שוב כמו שראיתי אז כשהייתי עם האקס שלי,
מושמת במקום האחרון, שהכל חשוב יותר ממני, יותר מהאהבה שלי,
ויותר ממה שיש ביננו, וזה מתווסף לעוד כמה דברים ששמעתי ממנו
לאחרונה וכל המנורות האדומות שלי החלו להבהב. בקושי ישנתי
בלילה, בבוקר אחרי שהדמעות הפסיקו לזלוג הערתי אותו, והן חזרו
להן אל ארובות העיניים שלי וירדו וירדו, והוא שם מולי עם
התלתלים שלו, ואני אפילו להביט בו לא מסוגלת, מהכאב.
מדיאס אלרגי להפסקות, לא הבין שאני לא מדברת על הפסקה, ולא על
פרידה, אנחנו יחד, אני שלו, אני אוהבת אותו, אבל אני חייבת
לדעת ולהבין כמה דברים מאד בסיסיים לפני שאני ממשיכה עם זה
הלאה, השהיה רגשית, כי להמשיך ללמוד לאהוב זה להמשיך לגלות
נקודות תורפה, לא שאפשר להשהות פתאום אהבה, אבל ככה זה מסתדר
לי בראש.
אחרי כל ריב שלנו תמיד מגיעות שעות טובות של ביחד, הפעם הלכנו
לאכול פיצה ופתאום הרגשתי בת זוג שלו, הוא נישק אותי על
השפתיים איך שהתיישבנו ואני הייתי מאושרת, ללכת איתו ברחוב
ולהחזיק לו יד, לראות אותו מתעצבן מזה שזקנים בוהים לי בחזה
(אני אפילו לא שמה לב לזה), לנשק אותי רגע לפני שהוא הולך,
בפינה של מעבר חציה, לשמוע עצות ממנו על ענייני כספים ואת החצי
צחוק חצי דאגה שלו, ולדעת שאכפת לו. להזכר עכשיו איך חיבק אותי
כשהצטנפתי בפינת הארון שלי, מנסה להרגיע אותי, להזכר בקול שלו,
לשמור שני תלתלים שלו כשאני מנקה את החדר, להביט במכונת כביסה
סוחטת את הזיעה המשולבת שלנו ולדעת שהנה הריח שלו נמחק לי
מהסדינים, לחזור הביתה מותשת מהעבודה ולמצוא הודעה ממנו על
המשיבון, להתקשר אליו וללכת לישון עם קולו מהדהד בראשי, לקרוא
לו שיר, לאהוב אותו, על מלואו. ולהשהות לרגע, ולתפוס ביטחון.
ובין כל זה הכעס שלי על עצמי, שאנשים מתחילים איתי (התחיל איתי
אתמול מאבטח מהעבודה), על זה שאני כנראה לא מקרינה מספיק את
העובדה שאני תפוסה ומאושרת, שיש אנשים שינסו לנשק אותי בגלל זה
ועוד יפגעו בי עם אימרות שרמוטה אח"כ, או אקסים שיתעקשו לאהב
אותי כשאי אפשר, או מאהבים שכנראה חושבים שאני מנסה להכנס
באהבה שלהם, ולא מאושרת עבורם, או עבור עצמי באהבה החדשה שלי,
או כל מיני לקוחות שינסו להשיג את מספר הטלפון שלי. ואני רוצה
לצעוק, אני תפוסה ואני אוהבת ואתם אמורים לראות את זה, זה אמור
לקרון ממני ולצעוק ממני. אבל אני גם יודעת שממנו זה לא צועק
עדיין למרחקים כי יש איזו בחורה אחת שספק מחזרת אחריו ספק סתם
עושה לו טיזים, או בחורות שעושות לו עיניים, אותו זה משעשע,
אותי זה מפחיד. כי גם אני קנאית לא קטנה.
ודי, אני רוצה לנוח, ודי אני רוצה להרגע, ואני רוצה שתעבור כל
התחושה המזופתת הזו, ואני רוצה לדבר עם איש הנדודים, אבל לא
יודעת מה לומר לו, ואני רוצה שהחבר הכי טוב שלי יהיה כאן, ואני
רוצה את מדיאס, ואני רוצה לשכב איתו ולשקוע בו, ואולי לחשוב
לרגע אם בכלל אפשר ונעשה אהבה.
יום שישי, בערב אלך לעבוד, יום ראשון אלך שוב לסדר עניינים פה
בתל אביב עם הבנק, ואח"כ תלוי בסידור העבודה אסע למדיאס, ימים
ארוכים מידי, ואני רוצה לישון, אז למה גררתי את עצמי מהמיטה?
לכתוב כנראה. לא יודעת.
תגובות:
נושא: מיקי
מאת: Lucid Dream
תאריך: 16/8/02 22:00
עצוב היה לי לקרא את הפרק שלך. היחס של מי שאוהבים ושכל כך
חשוב לנו, המשפחה העבודה וכ"ו.
ומי אני שאתעצב ואת הרי זו שחייה את זה?
תמיד אני חושבת למה הכל צריך להסתבך למה פעם אחת זה לא זורם
חלק?
אבל אולי כמו שכתבת החיים הם חומר הגלם הכי חזק שלך והנה זה
מתגלם לו שוב.
עברו לי הרבה מחשבות תוך כדי הקריאה אבל מה שהכי בער לי להגיד
לך זה דבר שבהקשר אחד:
אל תכעסי על עצמך, אל תאשימי את עצמך שאת כביכול משדרת משהו
שלא צריכה לשדר.
תאמיני לי שלהרבה בחורים לא משנה מה את משדרת אכפת להם רק מה
עובר להם בראש... ואת יפה וצעירה ומושכת ופתוחה ולא צריך יותר
מזה...
ובדיוק כמו שגם איתו מתחילות בחורות טבעי שגם איתך מתחילים
בחורים. זה קורה כל הזמן לאנשים בתוך קשר לפעמים אפילו יותר
מלפנויים וזה כי אם כבר משדרת משהו לעולם זה את האושר שלך את
הביטחון העצמי בזה שיש לך אהבה ובן זוג וזה אם כבר מה
שמושך.....
תהיי מי שאת מיקי המקסימה
תקבלי את עצמך כך בלי ביקורת עצמית ובהרבה אהבה ותראי שדברים
כאלה יעברו לידך ולא יציקו לך יותר.
רק טוב
זה מה שמאחלת לך.
ואני מאוד מקווה שגם מדיאס שלך ינהג באותה צורה.
נושא: אז הוא אמר
מאת: טופי טעים
תאריך: 18/8/02 11:13
שנראה לו שאת שרמוטה. בכזאת קלות אפשר לערער את שלוותך? הוא
מכיר אותך? איכפת לך ממנו? תהיי שלמה עם עצמך, הבעיה היא
אצלו.
נושא: מיקי...
מאת: -A-19
תאריך: 18/8/02 17:38
כשאת רוצה משהו.. פשוט תקחי.
ככה גם עם מדיאס שלך..
מהניסיון שלי, יותר קל לעשות דברים מייד שהם טריים מאשר לחכות
ולפתח כל מני ספקולציות שמעוותות את המצב האמיתי בלב ובראש..
לדעתי, לכי על זה ולכי על זה עד הסוף..
-אני-.
יומן: יום רביעי, 21 באוגוסט 2002.
ה"זה" הנכון"...
מחייכת, ולוקחת נשימה עמוקה. מחייכת כי הרגע הורדתי את השפופרת
בנשיקה מהאהוב שלי, ונושמת עמוק כי יודעת שאני מתחילה עידכון
לא קל. עצם העבודה שאני מתחילה את העידכון הזה בחיוך היא כבר
דבר טוב לכשעצמו ושיפור מאסיבי ואפילו מפתיע, ובכל זאת אי אפשר
להתעלם מהעובדות שבשטח.
והוא במחשבתי, ובעקבותיו אני רגועה, והוא בכל מתיחה מהתפרסות
החיוך שלי ומהעיניים היבשות שמישירות מבט קדימה, מדיאס שלי,
שקיבל השבוע סוף סוף שם חיבה חדש ונורמאלי עם אופציות הרחבה,
אבל מה שלאינטרנט לאינטרנט, ינשופים ישארו כאן, ושמות אהבת אמת
במקום בו החיים עצמם. אז זה מדיאס.
במילה אחת - פוטרתי.
למה? השד יודע. אם הייתי כותבת את העידכון הזה לפני יומיים
וודאי הייתי מספרת את כל השתלשלות יומי האחרון והמזעזע בעבודה,
אבל עכשיו אין לי כוח להתעצבן מזה שוב, ומה גם שפתרון העניין
לא נעוץ ביום הזה, כי אין סיבה לפיטורים שלי מלבד טימטום,
והטימטום הזה הוא לא שלי. אי אפשר לתת למישהו מלצר מצטיין
ואחרי שבוע לפטר אותו, רק סוג מאד מסויים של אנשים מרשה לעצמו
לעשות דבר כזה, וזה סוג אנשים שאני לא ממש מחבבת.
הגעתי לפה ביום שני שבר כלי, אני רגילה להיות מצטיינת, אני
רגילה להיות מספר אחת והכי טובה בכל דבר, מעולם לא פיטרו אותי,
מעולם לא אמרו לי מילה רעה על עבודה שלי, אני מאלה שקורעות את
התחת, אני מאלה שמרוויחות ביושר כל גרוש. ולשמוע מהמנהל משמרת
את "אל תחזרי יותר" לשאול למה ולראות שהוא מופתע מזה כמוני,
ולשמוע "זה לא אני מחליט - דברי עם בעל הבית" ולחבר קצוות לידי
דמעות שלא פרצו, היה לי ממש אבל ממש כואב.
כמעט חודשיים בתל אביב ושוב חוזרת לנקודת אפס, לחפש שוב עבודה
הפעם עם ניסיון אבל תחושת ההשפלה היא נוראית. מה גם ששיקרתי
לאבא שלי, ואמרתי לו שעניינים כרגיל, מה גם שאלמלא הייתי מוכרת
היום 200$ דולר הייתי נשארת עם האוברדראפט שלי.
כסף השלמות שהם חייבים לי עדיין לא ירדתי לקחת, גם לא לשאול
למה. העלבון והכעס והשיעמום משחקים תפקיד, אם בהתחלה בער בי
לדעת ובער לי לחזור עכשיו התחושה לא קיימת, וכמו שמדיאס אמר
"עם התנהגות כזאת הם לא שווים אותי".
אחרי הסתובבות בעיר התקשרתי אליו, באותו בוקר קיבלתי הזמנה
לראיון עבודה בקופי אינטרנט שלי וכשהגעתי לשם בעלי הבית לא
היו, כך שידעתי שלמחרת מלבד יומיים של עבודה זמנית שסידרתי לי,
יש לי מאיפה להתחיל, ובכל זאת ההרגשה הייתה זיפתית, גם כי
ידעתי שאני לא יכולה לנסוע אליו ולבכות, וגם כי פאקינג פיטרו
אותי.
הוא צילצל אלי, וסיפרתי לו, הוא היה המום כמוני. שאל אם אני
רוצה שיבוא, אמרתי לו שאני עובדת למחרת בשבע וזה סתם מטופש כי
לא יהיה לנו כמעט זמן, אבל הוא הבין שאני צריכה אותו ולא נתן
לי שהות להתווכח ושעה וחצי אח"כ היה כאן עם 2 חבילות שוקולד,
אחת לבן כמו שאני אוהבת ושניה בצורת לב עם אמרות אהבה בפנים.
לחבק אותי. לאהוב אותי באחד מהרגעים הכי משפילים שעברתי בשנים
האחרונות.
אני לא יודעת מה הייתי עושה אם לא היה מגיע, הייתי בטח נכנסת
לשיגרת אבל, ועכשיו בטח הייתי בחוף עושה שעות נוספות בלהתחנף
לבעל הבית שיחזיר אותי, אבל הוא גרם לי להבין כמה דברים שלי לא
היו עיניים אליהם, ועכשיו אני אחרי יומיים עבודה זמנית, אחרי
ראיון העבודה בקופי נט שלי, מינוס 200 דולר וצ'ק שמכסה לי את
האוברדראפט, בידיעה שאני לפני מסעות חיפושים מחודשים, אני חיה
בסוג של גאווה ותקווה, שמהיום שהיה פה קיבלתי, ובלעדיו לא היה
לי אומץ כזה.
הוא נישאר לחכות לי עד שאחזור מהעבודה ומהראיון שהיה לאחריה,
רצה ללכת כששבתי, העיר הזאת משגעת אותו והיום שלו עמוס, אבל
הוא נישאר איתי כמה שעות ונתן לי להרגע בין זרועותיו. נתן לי
לנסות לשחק בפניו, אבל הייתי לחוצה מידי ולא הצלחתי להתרכז
באמת, וסוף סוף אחרי כמעט חודשיים שהוא מוכן לזה, שאני פשוט
רוצה שזה יהיה מושלם. אמר שאני סקסית בבגדי הדמות שלי, ומשם
התגלגלתי לשמחה שלי איתו, עד שהשותפה שלי הגיעה ועברתי לשקט
מופתי.
רגועה הרבה יותר, מטפסת על קירות אחרי ששבה מהעבודה כי יודעת
שאין לי משהו קבוע ללכת אליו, (זה לא נכון הכל קבוע מלבד
ענייני הכסף - אבל זה לא משנה את העניין בתוך ראשי) ישנה רוב
היום גם מהסחיטה הרגשית וגם מהסחיטה הפיזית של לקום ב7 בבוקר.
ומתגעגעת אליו.
בבוקר היום בו פוטרתי סידרתי את ענייני הכספים שלי, חזרתי
מהבירה שלו ישר לבנק ומשם לעבודה, אחרי שאמרתי להם שאני קבועה
ובעלת משכורת, בחיים לא יכולתי לחשוב שיקרה מה שקרה, גם עכשיו
זה עדין מתמיהה בראשי, אבל אין מה להתאבל. זה עצוב כי היה לי
נחמד שם, אבל יש להמשיך הלאה הרי סה"כ מה שחשוב זה הכסף.
הראיון בקופי נט שלי היה מצויין, תפקיד של ברמנית, שאני לא ממש
מוכשרת אליו אבל אני יכולה להסתדר, זו עבודה חלקית מאד, וחוץ
מזה אני אמצא בטוח עוד משהו, אבל הרעיון של לעבוד במקום שאני
אוהבת ורגילה אליו, ושגם הייתה משאלת לב שלי, נראה לי נהדר. מה
גם שללמוד עוד דברים זה תמיד טוב.
אחד הקוראים הציע לי לקנות ממנו מחשב, כדי שיהיה לי, תיכננתי
על זה למען האמת, אמרתי שכשאגמור את חובותי אקנה סוף סוף מיטה
ואשים בצד למחשב, והנה שוב הכל קופא לו. ואני לא יודעת כמה זמן
זה יחכה. אומנם אנשי היומן שלי הם נאמנים, אבל העולם שלנו לא
נע לפי זמן האינטרנט, והוא מחכה כבר לא מעט זמן. אבל זה מחמיא
לדעת שיש קוראים שדואגים לי וחושבים עלי, שמוכנים ללכת לקראתי
רק כדי שיהיה לי יותר קל לעדכן ולכתוב, לדעת שאני חשובה להם,
באמת, שאני במחשבה של מישהו שמעולם לא פגש; ראה; דיבר איתי.
אחת לכמה זמן אני מקבלת אי מיילי תגובות לתא הפרטי שלי, יחד עם
התגובות שבאות פה בגלים מאנשים פחות או יותר קבועים. זה תמיד
מחמם לי את הלב, לאי מיילים אני 99 אחוז מהפעמים עונה, זה
לפעמים מתפתח לתחלופת מכתבים תלוי בהרגשה שלי, ולפעמים זה נשאר
אי מייל אחד, לתגובות אני לא מגיבה אלא אם כן יש לי משהו חשוב
לומר, אני אוהבת להשאיר את זה נקי מהערות שלי, הטקסט מדבר בעד
עצמו ולי אין בדר"כ מה להוסיף מעבר למה שהרגשתי באותו רגע. אלא
אם זו שאלה. אבל לחפש אותם אני תמיד מחפשת, בזמנו כשגרתי אצל
ההורים הייתי נכנסת לביפ אחת לשעתיים בערך לתור אחריהן,
ולפעמים הן חיכו לי בכתבן האדום ולפעמים עברו ימים עד שמישהו
שם לב אלי. אבל משהו בתחושה הזאת שבלראות מספר ליד השם שלך
ביומן ולדעת שיש תגובה, זה תמיד מקפיץ משהו בלב, זה תמיד גורם
לחשוב "היי אני חשובה למישהו, ויש מישהו שבאמת מתעניין בשטויות
שאני עוברת מספיק כדי לכתוב לי" זה לא מצטייר טוב במילים.
אני יודעת שקוראים אותי, אני גאה בעצמי כל פעם שאני מקבלת
טאג-ליין או הד או שמישהו שקרוב או חשוב לי מקבל, קוראת יומנים
אחרים מגיבה בדר"כ קבוע לאנשים מסויימים ולאחרים אני קוראת
בשקט. מדהים כמה ביפ הפך בתוך שנה למשהו בעל משמעות רצינית
בחיים שלי, ועצוב לחשוב שיש בי תהיות רציניות לאיך אסתדר בלעדי
האתר הזה. זה כבר ממש סוג של בית. ויודעת שיש לי את הקוראים
הקבועים שלי, את הקוראים המגיבים שלי, או את הסטוציונרים שבאים
לרגע עושים את שלהם והולכים, ויש גם את השקטים, שחוזרים כל
פעם, ואת אלו שבאו לנשיקת ריפרוף וספק אם אשאר במוחכם, אבל
יודעת שמישהו קורא אותי. שהיומן הזה עושה משהו, כלשהו, ברשת,
שבגוגול Mיקי כבר מעלה אחריו רשימות. ואני גאה.
היומן הפרטי שלי יכול לחכות בשקט לזמן שאתפרץ עליו, אבל
האינטרנט מחכה, ובאינטרנט יש זמן משלו. ואולי אני נחרטת, ולא
רק בדפדפנים ובדפי מידע אלא גם במחשבות, וזה עושה את זה שווה.
שווה את האהבה הזאת. את הכתיבה, ואת מחשבות השעות. ולילה.
באותו יום "גולדברגרי" של העידכון האחרון דיברתי עם איש
הנדודים. חשבתי אז לכתוב. אבל לא יצא בסוף, נסעתי למדיאס. יש
משהו נורא טיבעי בזרימה שלי איתו, הקלילות בה אני מפתחת איתו
שיחה, היכולת המידית שלו לגרום לי לחייך לצחוק, לטזז (למרות
שנמנעתי), החיידקיות בה הוא נדבק אלי. (פרוביוטי?) מדיאס אמר
לי שהוא חושב שאני והנווד צריכים להיות ביחד, ובחצי שנה
שחיכיתי לו גם אני חשבתי כך, עכשיו אחרי חודשיים שנרגעתי מזה
שהמטומטם המאנייק (כן! כן!) עזב אותי, אני מתחילה לחשוב אולי
איש הנדודים צדק, ואולי באמת אנחנו לא מתאימים להיות זוג.
דווקא מתוך הזמן שלי עם מדיאס ועם החוויה שאני עוברת איתו, עם
הרגשות שצמחו לי אליו הבנתי שאיש הנדודים בסופו של דבר לא עשה
לי את זה, הוא עשה ועושה לי עד היום את "זה" אבל זה "זה" אחר,
זה "זה" ידידותי, זה "זה" פשוט ולא מתוחכם של שני אנשים לא
פשוטים ומתוחכמים, זה "זה" של פשוט טוב לי איתו, של געגועים
לכתיבה שלו, לכל מה שדיברנו ואולי עוד נדבר זה החיוך שהוא פושט
על פני כל פעם שאני שומעת את ה"קושקוש" הלא יחידני שלו, שפעם
הייתי מקנאה ורוצה שיהיה רק שלי.
ואני לא שלו, והוא לא שלי, ואני אוהבת אחר, וטוב לי. אבל הוא
ממשיך לנדוד במחשבתי, איש הנדודים שבא עוד מעט לארץ...
ומדיאס חושב שאני והוא היינו צריכים להיות ביחד, ואולי בינו
לבין עצמו תוהה אם אני לא אוהבת את ידידי זה. אבל אני יודעת
שלא. ושטוב לי עם זה. טוב לי לאהוב את מדיאס, טוב לי להרגיש את
כל המתפרצות האלו, וטוב לי גם לחשוב על נווד נדודיי הרחוק
כשאני שומעת את "את יפה כרגע" (או איך שזה נקרא) של ברוזה
ולהזכר איך הקדיש לי אותו, ואיך קראתי מבין המילים את מה שניסה
לומר, ובחרתי שתתנגן באוזני רק מנגינת האהבה הפרוטה על הגיטרה.
ולהביט בכוכבים ולדעת שבבוקר הם יעלמו ולי תשאר אהבתי שמחכה לי
בבירה האחרת, בה מחכה לי נגן אחר, אהובי הפרטי שלי שמנגן כל
יום את הורודים שלו, ולחשוב לעצמי איך אני תמיד נופלת על
בחורים עם טעם מוסיקלי מצויין והערצות כל כך מפגרות, אבל נו
מילא, זו לא המוסיקה אלא בני האדם וזה בעצם כן המוסיקה שהיא
נהדרת אבל לא בחירת מושאי ההערצה.
ולו יש התחלה של אהבה ולי יש מתפרצות, ואיכשהו יש לנו בין זה
לזה את רגעי האהבה שלנו יחד ואני לא צריכה יותר מזה, רק לראות
אותו שוב מנגן ולהריח אותו מתפלש בין המזרונים שלי, מחכים זה
לזה בבתים שמוזרים-זרים לנו, ומתאהבים לאט לאט, עד שנחזור
ונתקפד. ואולי הפעם זה יהיה דווקא לכפית. ואולי הפעם זה דווקא
ימשך.
עוד מעט אחזור לישון, יש לי לכתוב כמה מכתבי חו"ל קצרים
ולהתגלגל לי למה שיכול להיות מקום עבודתי העתידי. מחר אשוטט לי
בחיפושי ואסע למדיאס, שיגרה מחודשת של כניסה לתל אביב, מה
שמראה ששום דבר לא מובן מאליו. גם לא תגובה. גם לא עידכון
שמתחיל בחיוך ובא מתוך אי שלווה. אבל משהו שקט בי, ומשהו נגאל
כל יום מחדש, וזו האהבה שמחייכת אלי, וזה דווקא ה"זה" הנכון.
תגובות:
נושא: יקרה
מאת: Lucid Dream
תאריך: 23/8/02 8:42
סיימת את הפרק ואני חשה את השלווה.
וכל כך שמחה שמצאת את ה`זה` הנכון לך-שלך.
ולמרות השפלת הפיטורין (מדיאס צודק לדעתי בגישתו לגבי זה)
והבעיות הכספיות (כסף בא וכסף הולך ואני מאמינה שהיקום דואג לך
-ילדתו האהובה.)
זה בוודאי כל כך מחזק שיש את מדיאס שאוהב ותומך. הכל מתגמד ליד
זה. הנה מצאת את עצמך בקופי -נט שאוהבת בתפקיד שגם תלמדי ממנו
דברים חדשים אני חושבת שזה נפלא !
אני מרגישה שבעצם לא אמרתי הרבה כאן לא חידשתי כלום -היה לי
צורך להגיב אבל לא הוספתי דבר.
כנראה שפשוט התחברתי אלייך שוב מיקי היקרה
ולפעמים זה מספיק.
יומן: יום שני, 26 באוגוסט 2002.
זמן סוכר
"ציפור גן עדן סטתה מהמסלול", איפה הילד מתנגן ברקע, שיר שלא
שמתי לב אליו אף פעם אפילו שיש לי את האלבום הראשון שלהם על
דיסק כבר שנים. "למי אכפת ומי בכלל שואל את עצמו לאן היא נעלמה
היפה מכולן. ציפור גן עדן סטתה מן המסלול בתוך בטנו של הנחש
ובמיטות זרים, לבי נשבר אני כל כך אוהב אותה ואין עוד דרך בה
אוכל לעוף איתה". אני שומעת את האלבום הזה ומתמלא רגשות
נחיתות, אני חושבת עליו, אני חושבת עליה, על כל ה''עליה'' שלו.
ועל מה שעבר עלי בימים האחרונים איתו. אני שלו עכשיו, פתאום
האהבה חובטת לי בבטן מבפנים ואני לא רוצה לעזוב אותו וללכת,
פתאום קשה לי לא לחשוב עליו, פתאום קשה שלא לראות אותו; לחוש
אותו; לישון איתו, פתאום המילה הזאת אהבה מקבלת משמעות ואני
יודעת שאין ספק ואני אוהבת אותו, שאין ספק שזה הוא, זה לא הלבד
ולא הנווד שאיננו ועזב, או חש-בן שקיבל קידום ונוסע, או האקס
שעוד דואג לברר אם אני לבד, או המאהב שהסתגר בתוך אהבתו
הקונכייתית, או אנשי המכינה הנעלמים שלא כתבתי, או מבטה של יפת
נשות אדמתי שנישקה את אהובתה ביום חגג ססגוני אחד, או הראשון
והשני או האחרים בכלל, אני לא מחפשת אהבה אלא את אהבתו, אני לא
מחפשת חיבוק, אלא את עטיפתו אותי, אני לא רוצה לישון אפילו
לילה בלי שיחבק אותי, ובלילות שאני איתו וידיו לא מלטפות אותי
בעירומי אני מתהפכת חסרת מנוחה, ושואלת כל פעם מחדש "למה אנחנו
לא ישנים יחד". תשובות קשה להשיג ממנו, בעיקר בגלל שהעיקר ברור
ובטוח. הוא אוהב אותי.
אין לי איך להסביר למה שעות הלילה שלנו הן החשובות לי ביותר,
בפעם הראשונה שנפגשנו אמר לי - ששעותיו הטובות הן לפני שמפציעה
השמש, אני מה לעשות בשעות האלו ישנה, שעון היממה שלי מחולק
לשעות יום ושעות לילה ולא מתערבב יותר מידי, ואני בסביבות
אחת-שתיים נעשית ישנונית ומתפנקת. שעותיו הטובות, או שעותיו
הפיכחות, או שעותיו העירות, אני רוצה לישון ושיחבק אותי, אני
רוצה להרדם איתו כשהוא הכי קרוב לגופי אם לא בתוכו, אני רוצה
להרגיש שאין דבר שמפריד ביננו בשעותיו הטובות. אני לא רוצה
להתעורר באמצע הלילה ולראות אותו מקשיב לדיסק מצונף בפינה של
החדר, רחוק ממני, ולשלוח לו יד כמו לקרוא לו אלי ומהר ועכשיו,
ולא משנה כל כעסי רק שיבוא ויחבק אותי ויאהב אותי כמו אישה;
כמו ילדה; כמו מלאך ושטן.
אני נקשרת אליו יותר ויותר, לומדת לאהוב אותו מיום ליום, עוד
לא מתאהבת, רק מצמחת אהבה ומקשה, מתמלאה ונפחדת. אני דורשת
ממנו יותר עם כל גרגר של אהבתי, פתאום נראה לי ברור שהוא צריך
להבין כל פחד שלי, כל חשש ורגש קטנות, כאילו הוא צריך לקרוא
מעיני את כל הסערות שצומחות בי, וכשהוא לא מבין אני מתמלאה
כעס, מפחדת אולי עוד רגע ילך אם יבין מה שקורה בי בפנים.
ומצטנפת במיטתו מקופלת, ומתעוררת אל תוך זרועותיו שמקיפות
אותי.
בשנינו צומחים ועולים דברים בימים האלו, אצלו מהעבר ואצלי
מהעתיד, וזה משתק בלי שנדבר על זה. ובשיחות שלנו הוא נשמע
כבוי, עורך עם עצמו "בריין-סטורמינג" ולא מספר לי דבר. ואני
רוצה לדעת כל חלקיק מאהובי, וכן, אני רוצה להכיר אותו, גם אם
זה מכאיב לרגעים לראות את כל האחרות, ולקלוט כפי שקלטתי באותו
חג ססגוני שאהובתי נאהבת בידי אחרים, וגם אחרי יאהבוה, שגם
אותו אהבו אחרות, מחושיות כמותי, והוא אהב אותן במלואו והקדיש
כל כך, וזה לא סיפור מסגרת אלא תוכנם של חייו, שהיו ארוכים עוד
לפני בואי. לקלוט ולהתגמד נוכח אהבתו אותן, לקלוט ולהתגמד
לנוכח אהבתן אותו, התמסרותן ובגידתן הסופית וכואבת ברעד ידו
כשהוא מבין שהן שם, בהצתמררות עורו כשהוא שומע את שמה של זו או
אחרת והן מוחשיות באותו רגע, אהבתו אליהן אהבתן אליו, ואני
משהו מחוץ למסגרת בשברירי אותם רגעים. וכן, הוא אוהב אותי.
אותי עכשיו אוהב. אבל 5 שנים - שלי הן חצי נצח - עבורו הן זמן
קצר. וחיי לא שקולים לחייו. ואני אוהבת אותו, אוהבת אותו במשהו
שמתחיל להיות כאב, ויודעת תמיד כששלב זה מגיע סימן שזה אמיתי
וסימן שאני רוצה בזה. סימן שאני מוכנה לתת עבור זה. ולא מפחדת
מהרגש כפי שיכולתי לפחד כי הוא פשוט, והוא אמיתי והוא מתבקש.
אני רוצה לבקש ממנו עשרות דברים ואני שותקת, אני רוצה לקנות לו
מתנות ולברוח איתו לימים שלמים, אני רוצה לעשות איתו אהבה כי
נמאס לי לשכב, אבל יודעת שבתור אחת שלא עשתה עם גבר אהבה מעולם
אין לי מה לבקש יותר מידי, ובתור אחת שעצרה את מתקפת אהבתו,
ועצרה אותה מפחד, אני יכולה להבין למה הוא אומר שהוא חושב שאני
לא מוכנה לזה.
שלושה לילות ויומיים העברתי איתו, זה הרבה זמן, זמן שאותי לא
קימם רק מתוך הרגש שעולה בי, אבל נראה לי מוגזם בהחלט מצד
האהוב שלי, שעוד מדשדש לו בשדות זיכרונותיו ולא בטוח בכלל
בעניין מערכת היחסים.
איש הנדודים טען בזמנו שמבחן הזוגיות הוא 48 שעות. אני ומדיאס
עברנו ממזמן את אותן 48 קדושות. עוד חצי יום היה נוסף לפגישה
הראשונה שלנו וכבר היינו שם. אני לא זוכרת את 48 הראשונות, אבל
הן היו אי שם בפגישות הראשונות שלנו. כן, כבר אז היינו זוג.
אבל איש יקר שלי, מתי תאמר שנוכל לבטוח באהבה? את זה לא לימדת
אותי. אולי בגלל שאני ואתה מעולם לא הגענו לשלב הזה, שבו אמרתי
שאני אוהבת אותך ואתה יכולת בכלל לחשוב שאתה אוהב אותי. ואיך
זה שרק עכשיו ברורה לי כמה אפלטונית באמת הייתה אהבתנו באותה
חצי שנה. אך אהבה פשוטה של שני אנשים לא הייתה. כמו שעכשיו אדע
בכל נימי גופי, בכל שירתי, ליבי, מילותי, ותריסי עיני מסך עולה
ונפתח, שאני אוהבת אותו. שאני אוהבת אותו כפי שלא היה ברור לי
שאוהב, כמו שלא חשבתי שארצה מהרגע הראשון שראיתי אותו, אני
והביקורת שלי.
וכן, אני מקשיבה לו. וכן אני יודעת שלא יאהב כפי שכל גבר יאהב,
אבל יאהב בגלל משהו אחר, שיחשוב שאני גוזלת ממנו, אבל מתחבא
מאחורי כל הדברים שהוא חושב שאני שמה בראש, ותוהה מתי הוא
יישיר מבט ויראה אותם, ויבין שאין אלא אהבה. כל שאר הדברים
נספחים של נוחות. כי כך הורגלתי לתפקד.
כן, אני אתלבש כמו פאם פטאל ואהנה מכל מבט של כל גבר אפשרי
שיבלע אותי, אני אהנה לנשק אותו בציבור ולסמן לעולם כולו שאני
שלו וכמה שאהיה יפה, וכמה שירצו או לא ירצו אני שלו, ורק שלו,
אני אהנה לצחוק בלב על פחד מכל מיני סופיסטיכוסיות שישעו למבטו
ויעשו לו עיניים ולהרגיש ביטחון כשאני צועדת איתו משולבת
זרועות ברחוב. צבעי מלחמה? לא. סתם הדרך שלי לצבוע את דרך
האבנים הצהובות שלי לשלווה. כי אני עדיין לא אוהבת לגמרי, והוא
עדיין לא אוהב לגמרי, ואיש מאיתנו לא יודע באמת דבר. והשלווה
עוד רחוקה. ושנינו רצים לבד. ומתמזגים נסערות בתחנות ביניים
ששופכים בהן מים על כל הגוף כדי לצנן את הלהט, ודוהרים
ומתגלגלים ונחבלים בדרך קדימה, לאיזשהו קו שבו נוכל לומר את
שלוש המילים הכי חזק והכי חלש שאפשר וזה ירעיד את כל קירות
הלב. הרבה גמרו מרוצים כאלו כמו שיטרית וקו הזינוק שלו. מעטים
פתחו את שערי גן עדן.
כן, "ציפור גן עדן סטתה מן המסלול" וזו "היפה מכולן". אבל אצלי
ואצלו לא בלע שום נחש אף אחת, ומבושיה כבושים עמוק תחת עטיפות
של ממתקים, ולא נעלם דבר. כי אנחנו יחד. ובינתיים המסלול אל
היפה מכולן - מלווה במשק כנפי אותה ציפור, פתוח עבורינו שנרוץ
בו, ונתמזג בתחנות הביניים או סתם נלך בו יד ביד, הרי אמרתי
שאצבע בעצמי את דרך האבנים הצהובות שלי, רק שלא קוסם יחכה בקצה
אלא אותה יפה מכולן אותה נשיקת ציפור גן-עדן ערפילית וערטילאית
מתערטלת. שלוש מילים שירעידו את כל חדרי הלב.
מוצפת בהצעות עבודה, ותוהה לאן אתקבל ולמה אלך בסופו של דבר.
פוגשת חברים פה ושם, אפילו חש-בן הגיע כדי להתפעל מדירתי
ולהתגאות בי שבוע לפני שהוא נוסע לקידום העבודה המזהיר שלו
כמנהל פרוייקט בכרתים. מלמד אותי בדרך כמה דברים על חוכמה,
השכלה וטריוויה, ומפציר בי להפסיק עם השטויות השיפוטיות שלי
ופשוט להנות מהחבר שלי ששומעים ממני שהוא דווקא יופי של דבר
עבורי. ומתגעגעת אליו ולומדת לחיות עם זה. וראש השנה המעצבן
הזה תקוע לי באמצע עם כל החגים של ספטמבר (תשרי!-תשרי..., נו
מילא), ואין לי כוח ל"באין משפחה" שלי. טוב לי בשיגרת הבירות
שלי ושיעזבו אותי בשקט.
ושלא יהיה ספק על אושרי. אין לי דבר להתלונן עליו, רק מחשבות.
הוא שורד אותי ואני מנסה לתמוך בו. גם עם השקט שלו. ולשרוד
אותי מעולם לא היה קל.
דה-סד ו"ייסורי המידה הטובה" שבדפיו עילעלתי בימים האחרונים
הולכים ואוזלים לי על פילוסופית החיים המעוותת שלו, ואני
מתגעגעת למכינה, היום למעשה התחילה השנה החדשה של שנה ב' של
המכינה. לנתח. הרי אפשר לקרוא את הספר הזה ולקחת את המשנה
שמוצגת בו ולדון בה אינספור חברותות. ובכלל הגולן והכל.
והצבא שהייתי בו השבוע על שטויותיו הרבות. ואני לא רוצה
להתגייס, ואני לא רוצה לאבד ממה שקיבלתי בחודשיים שעברו. ותל
אביב. והימים עוברים ואני אוהבת מיום ליום כל דבר בחיי החדשים.
והאור הנוצץ מלטף. להתעטף שוב בזרועותיו, ולהתרגל ללבד. כי
צריך.
ואין סיבה שלא לחייך.
תגובות:
מיקי... :נושא
J.P :מאת
26/8/02 19:26 :תאריך
זכרונות הם דבר יפה. אילולא היו כאלה, לא היו שווים שיזכרו
ואותם. זכרונות מטבעם הם גם דבר שעבר, בגלל זה מנסים לצייר כל
פרט ופרט. על מנת שלא לשכוח.
אבל! אל תתני לזכרונות או לעבר, גם אם לא שלך, לאיים עליך.
העבר היה ונגמר. תם ונשלם. העתיד הוא החשוב. התרכזי בו, דמייני
לך אותו ועשי כל שתוכלי ע`מ להגשים את שתרצי.
מאחלת לך שחיי האהבה שלך יזרמו, יסערו, ויהיו רווים באלפי
רגשות. ממש כמו הכתיבה שלך
.J.P, הקוראת אותך ונפעמת כל פעם מחדש...
נושא: אני מקנא בך...
מאת: -A-19
תאריך: 27/8/02 17:44
אני מקנא בך שיש לך את הכישרון המדהים הזה.. את מתת הכתיבה
והסיפור, ויותר מכל לעדכן את היומן לעיתים קרובות, שעושות כיף
לשמוע ממך..
-אני-.
| 