הלילה כה שקט, אני חושב לעצמי
הרחוב, הוא כה דומם, מאז עזבת אותי
מסתכל מסביב, הכל חרוט באבן, הכל אבד
ולמרות כל האנשים, אני מרגיש לבד

כשאני מסתכל למעלה, צופה בכוכבים
רואה מין כלוב מתכת, והמון סורגים
כשאני מסתכל למעלה, בעננים המפוזרים
מסודרים כמו לב שבור, מפוזר למיליון חלקים

דמותך באה אלי, רודפת בחלומי
העיניים הכחולות הללו, עם הכאב האינסופי
הפנים העדינות, ונשמתך החופשיה
אני כמעט מרגיש אותך כאן, לידי, בחשכה

הבוקר כה שקט, מאז ברחת ברעם
הציפורים לא עוד שרות, החרקים עומדים דומם
השמש לא זורחת, מדלגת מעלי
רק נקודה אדומה, היא לא תחמם את עצמותיי

הערב כה שקט, אין קולות בכלוב הזה
אך אולי היא עוד תחזור (האם לשווא אני מקווה?)
לכוד בתוך כלוב אינסופי, דממה בתוך ראשי
לבי הולם לאט, ובוכה,
חרישית.