זה קרה ביום שבו השמש זזה הצידה
שהפרחים שינו צורה לפרפרים.
פיות קטנות מרצדות על פני הירח ,
צל קטן משתולל על קרחת יער עצובה.
שוכב , מביט...
זה לא אני שם שוכב !
חסר חיים.
חסר דופק.
כחול.
שחור.
אפור.
לבן...
רכבת... תעצרי רכבת!!!
זו הייתה התחנה שלי.
אני עיוור , אני מרגיש.
אף פעם לא הרגשתי...
אף פעם לא הבנתי...
מה הצורך???
זה הצורך???
התחנה שלי ... ???
כל זה בשביל התחנה שלי? ...

נפלתי חזרה...
רבבות אנשים מקיפים אותי.
התנועה עצרה מלכת.
עיניים ספקניות בוחנות אותי בעודי מתאושש ממה שזה היה...
"תמהוני" , לוחש ההמון בלי שום צליל.
"בחור תמהוני" ... קול רודף ... הוא לא שם , ורודף.
קמתי על הרגליים.
ניסיון כושל לדדות לי החוצה.
ושוב השמש זזה הצידה.
ושוב הפרחים היו לפרפרים.
ופיות קטנות מחייכות מלמעלה.
וקרחת היער גודשת חיים.