הרגשתי יד מנענעת את כתפי.
התעוררתי.
חיים הסתכל לי בעיניים וחיכה לתגובה.
"מה?" רטנתי באדישות.
"בוא. אנחנו חייבים ללכת עכשיו. אם לא עכשיו אז אף פעם
כנראה."
הייתי כבר לבוש וקפצתי מהדרגש. היה חושך ולפי הירח שיערתי שכבר
אמצע הלילה.
הלכתי אחרי חיים.
"אתה בטוח?" שאלתי אותו בחשדנות.
"הם פיטמו אותו כל השבוע בניסוי. הוא צריך להיות מוכן עכשיו
לארוחת מלכים."
גרגרתי לי בשקט. כאב ישן שהפך כבר להרגשה קבועה בקצה העליון של
הבטן התעורר שוב. ריר מילא את פי. אוכל. פאקינג אוכל סוף סוף.
יצאנו מהצריף. חיים התחיל לזחול ואני אחריו. קלטתי את הצללים
של הקצינים הגרמנים וכלבי הגהנום השחורים מהלכים בחצר. זחלנו
ככה במשך חצי שעה עד שהגענו לצריף.
"זה כאן." חיים סימן בידו לכיוון הצריף.
נכנסו פנימה.
30 גברים בחדר צר וארוך. ריח רקוב של פח זבל לח עלה מהדרגשים.
חיים הלך בבטחה בין הדרגשים ונעצר ליד אחד מהם כאילו במקריות.
הוא הוציא מטפחת מכיסו, הרטיב אותה עם הנוזל מהבקבוק שסחב
ממחסן הציוד בו עבדנו בחודש האחרון וכיסה את פיו של הבחור.
הוא נראה קצת שונה מרובנו. בהיר, שמן, לא אופייני.
"בוא תעזור לי לסחוב אותו."
גררנו אותו, מלמולים ונחירות מקיפות אותי מכל עבר.
הוא היה חלק מהניסוי החדש של גיבלר, מפקד המחנה.
הוא למד פסיכולוגיה באוניברסיטה של המבורג והתעסק בעיקר בחקר
ההתנהגות האנושית ושורשיה הפסיכולוגים והפיזיולוגיים. חתיכת
סדיסט בן זונה.
הוא לקח כמה יהודים שנראו קצת ארים ונתן להם אוכל טוב, עבודות
קלות, בחורות והכול כדי להראות לנו שהיצרים החייתים שלנו חזקים
מכל אחוות בני אדם.
הבן זונה פיטם אותם והם התנהגו בהתאם. נהיו מפוטמים בשחצנות
נאצית ועליונות ריקנית מלאה בגז רעיל וריח של גופות.
חיים ואני לא היינו חכמים כ"כ אבל היינו רעבים.
"לאן עכשיו?"
"למשרפה."
למזלנו המשרפה הייתה קרובה לצריף. הכנסנו אותו לתנור. שמענו
אותו כשהתעורר בוער ונצלה באש התופת של המשרפות.
חיים סגר את הדלת. הוא לא סבל את הצרחות של השרופים. הוא עבד
במשרפה כמעט חצי שנה לפני שסולק משם. הוא אמר לגיבלר שהשרופים
צורחים עליו בשינה וגיבלר באקט לא צפוי של רחמנות והתחשבות
(מידות שלא האמנתי שקיימות בחלאה נאצית כמוהו) העביר אותו
למחסן החומרים הרעילים.שמעתי שמשרפה זה גם לא טוב לספירת זרע.
אחרי רבע שעה חיים שלף אותו מהתנור והתחלנו את הארוחה.
קילפנו את העור, כדי להוריד את השיער, (רותי, אשתי שתחיה,
אוהבת דווקא את העור וזה מזכיר לי אותה כל פעם) פירקנו את
הידיים והרגליים (להביא לילדים) ושלפנו את האיברים הפנימיים.
זו הארוחה האמיתית, לב וטחול נופים דם, כבד גדול ומפוטם מושחם
קלות ע"י הבעירה העצומה בתנור, הקישקע, הכליות. מעדן אלוהי וגם
כשר.
חיים הסתכל עלי מחייך ואני השפלתי מבט ונתתי עוד ביס בכבד.
כשגמרנו זרקנו את השאריות לתנור, נטלנו שק ששמנו בו את הידיים
והרגליים (לילדים...) ויצאנו בזחילה לצריף.
בדרך חזרה נזכרתי במסדר בו גיבלר הודיע על הניסוי. קשה לי
להודות בצדקתו של נאצי בן זונה אבל אדם לאדם זאב.