הוא מת....הוא היה כל כך יפה,כל כך מושלם ואפילו עם פוטנציאל
להיות בעל הפי-אנד,ואז הוא מת....גם היום כשאני מתעוררת באמצע
הלילה אל התינוקת שלי שבוכה אני חושבת שהוא היה עדיף על
פניה....הוא היה עדיף על הכל!פשוט הכל,הוא היה מושלם!מעניין
כמה שנים וכמה תהפוכות אני אצתרך לעבור בחיים עד שאני אצליח
להתנתק-להתנתק ממנו לגמרי.
אני מצליחה להרגיש את הכאב הזה,את ההרגשה הזאת שמשהו נתלש
ממך,עוזב את הנפש שלך ומשאיר אותך לבד,כן,גם עכשיו,שנה ושלושה
חודשים אחרי,אחריה אחרי אותה תקרית,ההרגשה הזאת מזרימה בי
זרמים של כעס כל כך גדולים.
כשהודיעו לי שאני בהריון לא הגבתי,חשבתי שזאת הדרך להתמודד עם
זה-אדישות אבל לימים הבנתי שזאת רק בריחה ושהתינוקת הזאת היא
בהחלט שלי ושאין לי יותר מידי ברירות...רציתי למסור אותה,להעיף
אותה רחוק,למצוא את החסידה המזדיינת הזאת שהנחיתה אותה אצלי
ולדפוק בה מכות שרק תיקח אותה בחזרה ותוריד לי את הבטן
הבת-זונה שצמחה לי ושתיקח ביחד איתה את כל רגשות האשם והחרטה
שדפקו לי את הצורה.היא כל כך יפה התינוקת שלי,אין לי מושג ממי
היא קיבלה את היופי הזה....רק שהיא קצת עקומה ברגליים אבל זה
יעבור...כמו כל דבר,הכל עובר,גם ההרגשה הרעה שלי תעבור ואני
אתמודד עם המציאות שבגיל 17 באמצע החיים כבר יש לי תינוקת
ושהוא מת...
והיא תגדל התינוקת שלי ותהיה יפה וגם קצת מוזרה-זה עובר
בגנים,זה יבוא לה טבעי...נדפקה המסכנה....זה לא שרציתי להביא
תינוקת לעולם הזה ובטח לא תינוקת שתצתרך לגדול עם הגנים
הדפוקים שלי,ועכשיו היא כבר כאן ואין לי מה לעשות,היא פשוט
תשאר כאן....רק שתפסיק לבכות בלילה כי זה באמת עולה על
העצבים...אני בטוחה שיום אחד אני גם אצליח לאהוב אותה,אפילו רק
קצת,רק בשביל שלא תרגיש לבד כמו שאני מרגישה עכשיו,אחרי שכולם
עזבו אותי והשאירו אותי לבד ואחרי שהוא מת והשאיר לי את כל
האהבה הזאת אליו בלב....אהבה לעמוד על הבמה ולהיות מישהי
אחרת,להוציא את הטירוף שלי לאנשים תמימים שלא שואלים יותר מידי
שאלות ולא דוחפים את האף שלהם למה שקורה לי שם על הבמה,אבל
בשביל זה היא צריכה ללכת,זה או היא או הוא- והוא זה לא שיש
משהו שהוא יכול לחזור פשוט,אז הברירה זאת-היא,היא צריכה
ללכת....