יומן: יום שלישי, 2 ביולי 2002.
יצאתי לחפש אהבה, תכף אשוב...
איש חדש נכנס לחיי, בינתיים נקרא לו מדיאס, מזכיר לי את ההתחלה
התמימה של "מדיאס הכונס" - סיפור מאת ערן ב.י (מורה שלי
מהמכינה וידיד, אחד החברים הטובים של דיויד) שיצא בספר
הביכורים שלו "בקרוב". (עתה אני יושבת וקוראת טיוטת שלושת
הפרקים הראשונים של ספרו השני - וחושבת שהבן אדם מוכשר
בטירוף).
מדיאס, ילד עם גיטרה ששוכב פה במיטה, הוא נשאר לישון, ועכשיו
הוא ישן באמת... אני התיישבתי לכתוב, הוא ישן, יש לו גוף של
גבר, השמיכה עוטפת אותו באופן מוזר והוא נראה כמו ציור, כשיקום
יהיו לו סימנים של ריבועים קטנים על הגוף, זכר לשמיכת פיקה
שנתתי לו... יש בו משהו מיוחד במדיאס הזה, אני לא יודעת להצביע
בדיוק על מה.
עברו שבע פרות רעות ושבע פרות טובות בתוך שבוע אחד, איש
הנדודים עזב ונעלם; לא מצאתי עבודה; המאהב נפל עלי עם השטויות
המטורפות שלו; והסתובבתי ברחבי ת"א ללא כוח, רציתי לישון,
רציתי לחשוב. ואז הוא נכנס לי לחיים, בדיוק ברגע הזה של בין
השמשות, מזכיר כל כך את איש הנדודים, גם הוא הגיע בעת כזו,
שבדיוק הייתי זקוקה לו, למישהו שיקרא אותי למישהו ינחם, והוא
קרא. והוא כתב, וזה תרחיש מוכר של משהו ידוע, והם מזכירים זה
את זה, ואני חשדנית, בודקת...
איך זה הגיע לזה שהוא ישן עכשיו פה? אני לא יודעת, כנראה היה
בו משהו מיוחד מספיק כדי שאקפוץ לתוך ספונטניות שכלל לא מתאימה
לי, ובשיחה של לילה, אחרי מספר כאלו באותו יום - אני, שמסרבת
לתת את הטלפון של ההורים שלי, שאי מייל הוא הכלי תקשורת העיקרי
שלי - אמרתי לו "אתה רוצה לבוא לכאן מחר?" והוא השיב בחיוב,
נסע חצי מדינה, רק בשביל לראות אותי, בלי לדעת מי אני בכלל,
ועכשיו הוא כאן, עייף, פשוט, מופשט על מיטתי.
אני מנסה לא לחשוב על הדימיון ביניהם, יודעת שהם שונים מאד,
ורק הראש שלי עושה את החיבורים, אני משערת שהוא מפחד מזה
בדיוק, שזה מה שאני מוצאת בו, שאני מחפשת את התחליף למי שהוא
טוען שהתאהבתי בו, לי עוד קשה עם המילים הללו, הן גדולות עלי
מידי. אבל אני יודעת שטוב לי, שהרגשתי אתמול טוב, שהרגשתי היום
טוב, שזו הייתה אחת משבע הפרות הטובות של הימים האחרונים.
מצאתי דירה, בדיוק היכן שחיפשתי, המרכז של מרכז תל אביב במחיר
מצחיק, עכשיו רק צריך שאבא יאשר את זה, ואני יוצאת לדרך, הייתי
ביום הגאווה, התראיינתי לטלוויזיה, לא התחבאתי ממצלמות לא
ניסיתי להסתתר בהמון, אלא הרגשתי חופשייה, באמת, להיות מי
שאני, ולהיות גאה בזה, להיות חלק ממשהו. (ואז מה אם ההורים שלי
בחו"ל כדי שאני לא אפחד...)
איך שהגעתי לרחבה של כיכר רבין, מביטה לעבר הרחוב שעוד מעט
יהיה ביתי, נמלאתי חיוכים, העיר קושטה בדגלי הקשת הגאה, והמון
צבעוני שטף את הכיכר, לא יכולתי שלא להרגיש שייכת. מצאתי שם
חברים שלי, ואת החברים של המאהב שלי, שהפכו עם הזמן לידידים
שלי, הם כבר שמעו שאני הולכת להצטרף לחבורה באופן רשמי, שאני
עוברת לרחוב, ולבניין ממול, צילמו; חיוכו; נישקו, והרגשתי
בבית. זמן רב תעיתי במחשבות על אם ארגיש שיש לי מקום משלי,
ובכיכר היה לי, והיה לי טוב. רק המאהב היה חסר שם, הלך לעוד
אחת מהסדנאות שלו, הודיע לי לפני כמה ימים שהוא הולך להתחתן עם
החברה שלו, שהציע לה נישואין עם טוקסידו פפיון וכובע, וזהו, לא
ממש כיסה את שאר גופו, ככה, הוא, המטורף הזה. וכל זה אחרי
חודשיים שהם יוצאים, כשבאמצע הוא הספיק לבגוד בה איתי... אבל
זה הוא המאהב שלי, נסחף עם הרגשות שלו, זה הטבע שלו, ואני
שהשבעתי אותו שיקח את הזמן ויחכה, מקווה שהוא יעשה את הצעד
הנכון, סה"כ הוא בגיל המתאים, שיתן לזה קצת זמן, ואולי באמת שם
מסתתר עבורו האושר הגדול.
פגשתי את הבמאית הקטנה שלי בהפנינג שאחרי המצעד, האקסית
המיתולוגית, זיהיתי אותה לפי ההליכה שלה, היא לא השתנתה יש בה
עדיין את אותו הקסם, לא ראיתי אותה כבר שנה וחצי, לא שמעתי
ממנה דבר. היא השתדלה פה ושם להתעדכן עלי, וגילתה בקיעות
מרשימה במסלול שלי... עזבה את הצבא ועכשיו היא גרה אצל ההורים
של החברה החדשה שלה, מאושרת, מתכננת את החיים שלה, עובדת,
ומחפשת דירה בדיוק כמוני. לושלוש שלי, יפיפיה, אשת אהבתי.
דיברנו משך שעה בערך, סיפרתי לה על מחשבות שלי, על דברים
שעברתי, והבטתי בה, וכמה שרציתי ללכת ולהנתק ממנה כמה שיותר
מהר לא הייתי מסוגלת, זה הגעגוע שרק בלהביט בה, בלהזכר במה
שהיה פעם בנו, לראות אותה מנשקת את האהובה שלה, מחזיקה לה את
היד, אח"כ מצאנו את החברים שלי - שאני הספקתי לאבד בינתיים -
ונעלמנו זו לזו, מי יודע מתי היא תבצבץ שוב בחיי.
קניתי דגל גאווה לתלות במשכני החדש בתל אביב, ואני כבר פסע
מהשיחה המיוחלת, אולי סוף סוף יהיה לי אומץ לספר לאבא, מי
אני.
הוא מתהפך במיטה, התיקתוקים שלי על המקלדת נכנסים לתוך אוזניו,
מעניין אם לחלום, ואני מביטה בו בעיניים חדשות, בסוג של תקווה,
"יצאתי לחפש אהבה תכף אחזור"... זה מוזר, הלב שלי רקד אתמול
בלילה, בלי לדעת, בלי להכיר, רק מלראות, מלהביט ולחשוב. משחזרת
את כל ההרים שטיפסתי וירדתי בהם שבוע שעבר, את כל הגאיות,
מדמיינת אותו בהן, השטח הפרטי שלו, היער פה בחוץ לא עושה עליו
רושם, אבל הוא לא מהנודדים, הוא כותב. פורט על הגיטרה ונותן לי
להביט בו, קשה לו להשיב מבט, הוא שקוע בגיטרה, מתכסה בתלתליו,
מביט בי רק ברגעים שהעיניים שלי עצומות, ואני מוצאת את עיניו,
והוא מביט בי. יש לו שפתיים יפות, והוא ישן.
ממשיכה מהר מידי, דוהרת לאן שהוא? יש אנשים שזה לא יפתיע אותם,
יאמרו שאני כתמיד, פועלת בכמה מישורים בבת אחת. יש בי כל כך
הרבה רגש כבר כל כך הרבה זמן שמחכה לצאת החוצה, איש לא קיבל את
האהבה שלי, האקס שלי דחה אותה, איש הנדודים התחמק ממנה לפני
שהפכה להיות דבר ממשי, והיא בוערת בי, ועיני תרות על העולם
למצוא את הנקודה בה אמקד עצמי, אעניק את כל היופי הטמון עמוק
בפנים, היופי השרוט והחבול שעוד מפעם כל כך חזק, שרוצה לקרוע
את שורשיי ליבי, ואת מעטפת החומות שאני שמה לפני, ולצאת החוצה
לעולם, להתפרץ באלף דרכים ורסיסים...
הכנתי לו אוכל צבעוני, ככה זה צריך לצאת.
מישהי התחילה איתי במצעד, האי מייל שלה כבר הגיע ועכשיו היא
מחכה לצלצול ממני, אני שונאת לאכזב... הטלפון שלה מונח וממתין,
ואני לא יודעת מה לומר לה, היה לי ברור כל כך שנגמר לי מגברים,
שהם מאכזבים אותי אחד אחד, ושוברים לי את הלב, והאהבה הגדולה
שלי הייתה הרי לאישה, אז מה מוטב מאשר פשוט לחזור אליהן,
היפות, הפשוטות שאוהבות ללא סייג.
והנה גבר שוב איתי, וטוב לי, עוד מעט הוא יעלם. ואני אחזור
להירהוריי, אתפתה להאמין שיש פה משהו, אפחד להפגע כמו תמיד,
ואשנא את הפחד הזה כל כך, כך לא אוהבים, אוהבים ביושר. ובכלל
מוקדם כל כך לדבר על אהבה. אבל יצאתי לחפש, זה בטוח, היכן אמצא
השד יודע...
ואני קראתי אתמול בשמו של אלוהים כל כך הרבה, כופרת באמונה
המובילה שלי, האתאיסטית, וקוראת בשמו של שום-דבר, מהי אהבה, אם
לא ערימת אוויר דחוסה ברגש? מהי אמונה אם לא החופש לאהוב את
השום-דבר.
יש לי דירה! יש לי דירה! יש לי דירה! ומיליון מחשבות.. חייבת
למצוא עבודה, אבא חוזר היום, אני לא יודעת מתי אכנס אם בעשירי
או בחמש עשרה, אבל כשהם פה בארץ, אני חייבת לעוף, מה גם שאבא
לא נשאר יותר מידי באיזור... טס חזרה לעיסוקיו בעוד ימים מספר,
אני מתגעגעת אליו, אני אוהבת אותו, אני לא רוצה לאכזב אותו,
ואני כל כך הרבה פעמים כן.
עוד לא סיפרתי לו על כל הבלאגן עם הצבא, מסתירה ממנו כל כך
הרבה דברים על מנת שלא לפגוע, ומתי אפסיק לחוס עליו ולהיות
כנה? מתי אתחיל לסמוך עליו שישאר תמיד האבא שלי ולא יעלם כמו
שהיא עשתה, אל ערפילי השקט המשמים שלה, שמפלח לי את הלב, יותר
מכל האהבות השבורות שלי ביחד, שום דבר לא ישווה לשקט המקפיא
הזה.
והוא הרי לא יבין שזאת אהבה, מבחינתו אלו סודות משמרת של חוסר
אמונים, יש בזה גם צדק, אבל הפחד הזה נובע, מהיכולת לאבד,
מהרצון להשאיר אותו שלי תמיד תמיד, וגם אם דם מקשר ביננו, גם
בו יש הפרדה, קשרים מחזיקים מאהבה, ואני אוהבת אותו, רק לא
יודעת איך לאהוב אותו בכנות מלאה, יודעת ולא אומרת כל כך הרבה,
יודעת ופוגעת בו לא מעט, רק כי אני רוצה להיות אני, רק כי אני
רוצה להיות בת טובה, והוא אוהב אותי, והוא שלי, והוא האבא
היחיד שיש לי בעולם, והוא שלי יותר מכל, אבל אנחנו עוד לא
פישרנו לכדי כנות מוחלטת, לכדי יושרה אמיתית.
איש הנדודים נעלם לכמה ימים, כשחזר מצאתי ממנו מכתב, הייתה לנו
שיחה לא פשוטה על "מה עכשיו", של אחרי "יחסנו לאן" לפני
שנעלם... אני נשארתי לתהות, בינתיים דברים נשארים כרגיל, אבל
אני מרגישה שבאיזשהו מקום אני משחקת, הפכתי סרקסטית כלפיו, אני
משתמשת בציניות כדי לחפות על הפגיעה. ברור לו שהוא פגע, ולי
ברור שהאשמה תלויה בי, לא בו.
הוא התחיל לכתוב יומן, יומן שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן, יומן
שרציתי למצוא את עצמי בו עשרות פעמים, שנידנדתי לו עליו שיחות,
אבל כשהיומן הזה הגיע, זאת הייתה כמו חבטה בבטן, מזכירה לי
יומן של מישהו אחר, שמבליח לדפיי מידי פעם וקורא, זה יומן
חופשי, משאיר את שאריות הארס שלו ומכתים את תמימותי... אבל איש
הנדודים כותב על עצמו, ולא משתמש בדבר, ובכל זאת כאב לי שדווקא
עכשיו, אבל אני מתמודדת עם כל דבר, ושמחה שיש לי ערוץ חדש
אליו, בארץ נדודיו, דברים שאני יודעת גם ככה, או לא יודעת
בכלל. הוא מעריך אותי ואני מתגעגעת אילו, חושבת הרבה, תוהה מה
באמת יהיה לכשיחזור, יודעת שהמשחק ממשיך כל עוד הוא שם, אבל
החוקים השתנו בייבי, ואני כבר קצת אחרת עכשיו. עם הסרקזם
המטופש הזה שאני שונאת. כלי התגוננות מידיד שלי, ממישהו שנמצא
לי בתוך הלב.
ויש מקום לעוד?
אני חושבת שיש...
אני מקווה.
תגובות:
נושא: עם המון הערכה :)
מאת: kerri
תאריך: 4/7/02 18:51
יפה לך כל השפה הגבוהה הזאת... והתיאורים.... אבל גם אלה לא
יצילו אותך מהבעיה האמיתית שלך-חוסר ההחלטיות שלך, ההתנדנדות
הבלתי פוסקת בין הרגשות וחוסר היציבות הרגשי.
בהחלט יכול להיות שאני טועה, אבל כקוראת קבועה של החיים
המרתקים שלך -ולא בציניות- אני באמת חושבת שאת נוטה ליותר מדי
בלבולים פנימיים במקום לפשט את הדברים. לעשות בלי לחשוב
הרבה,בלי לנתח יותר מדי פשוט לזרום עם מה שקורה
נושא: לפי דעתי...
מאת: psycho girl
תאריך: 5/7/02 3:09
גם את נודדת איכשהו בעולם משלך, במציאות המסובכת והמדהימה
שיצרת לעצמך כמו כל אומן אחר.
והאהבה... כל אדם זקוק לתת ולקבל ולפי ההיכרות שלי איתך את עוד
תמצאי מישהו שיקבל את אהבתך כאחת מהמתנות המדהימות שהוא קיבל
בחייו, אל תתפשרי, את עוד תמצאי את הבן אדם שיסחוף אותך ואם
לא, אז יש הרבה נשים מדהימות עוד יותר (:
דרך אגב, מה אם האי מיילים?
תחזרי להיות בקשר בובה
שלך
פסייכו הקטנה
יומן: יום רביעי, 10 ביולי 2002.
"אני רואה אני שומעת חריקה של שער נפתח
בדרך אל האושר"
ימים ראשונים בתל אביב, עברתי לפה לפני יומיים, ואני יושבת
עכשיו בדירתי שטופת השמש ומלאת החום ולחות (כמו תל אביב כולה
בקיץ) וכותבת את שורותיי הראשונות... סוף כל סוף רגע של מנוחה.
המחשב עליו אני כותבת שייך לאחת משתי שותפותיי, והיא הרשתה לי
להשתמש בו אחרי שסיפרתי לה על היומן, ועל כך שנאלצתי להשאיר את
מחשבי מחמד ליבי בידיו הנאמנות של אבא... אחכה לזמנים טובים
יותר מבחינה פיננסית וארכוש לי אחד כזה מתישהו, אבל קודם כל
צריך לדאוג לכל כך הרבה דברים שעוד חסרים לי, ראשית עבודה, אי
אפשר לחיות כך על חסכונות ועל תרומות של אבא לנצח... ואני
חייבת לצאת לגועל נפש הלח שבחוץ ולהתחיל להסתובב עד שאעלה בידי
משהו. שנית אני צריכה מזרון. כרגע אני ישנה על מזרון יחיד
שהבאתי מההורים שמונח על מזרון קטן שמצאתי פה, ואם אני מתכוונת
לארח פה אנשים בקרוב (והרי יש לי את כל הכוונה בעולם) אני
צריכה למצוא כמה שיותר מהר מזרון זוגי נורמלי. אחרי זה נעצב את
החדר... כרגע הוא די שומם, הכל מסודר בארון (זכיתי בארונות
ענקיים) כך שאפילו סיפריה אני לא צריכה, אבל עד שלא יהיה מזרון
אני לא אוכל לשפוט אם לקנות פוף או משהו שאפשר לשבת עליו, או
שולחנון, או משהו... כי כרגע יש אשליית גודל, שהחדר שלי מה
לעשות לא התברך בה. אבל בשביל חדר ראשון בעיר הגדולה, משהו
להתחיל איתו, זה הדבר הכי טוב שאפשר.
אני לא מאמינה איך התגלגלו דברים, הכל דפק כמו שצריך, זאת
הייתה הדירה הראשונה שצילצלתי אליה, השארתי הודעה ואחת השותפות
חזרה אלי, זאת הייתה הדירה שהכי רציתי גם מבלי לראות אותה,
המיקום הוא נפלא, ברחוב שהכי רציתי לגור בו, ממש ליד בניין
החברים שלי, כך שאני לא לבד, וקרוב לכל דבר, האירועים הכי
מרכזיים מתרחשים פה, העבודות הכי טובות נמצאות מרחק 4 דק'
הליכה, ובכל זאת יש פה שקט, ויש פה ירוק... והמחיר פשוט מצחיק,
אני לא האמנתי שאני אמצא דבר כזה. מאחד מהחלונות שלי ניתן
להשקיף לגינה שבה פעם ראשונה אני והמאהב שלי התמזמזנו, ככה
בעצם הכרתי את הרחוב הזה בגללו, ועכשיו אני כאן, ואני חלק
מהמקום הזה, מההתרחשות הזו... ואין כמוני מאושרת באדם.
התחילו החיים האמתיים.
בבית לא יכולתי להשאר עוד יום אחד נוסף, אמא שלי עשתה לי את
המוות, הטרור שלה חזר לשלוט לי בלב ובחיים. ואחרי שנה של חופש
במכינה - בלי שאאלץ להתמודד עם השגעונות שלה - לחזור לחיי
בונקרים וצעקות (כי רובים אין) היה עבורי פשוט סיוט, ולא
יכולתי לסבול את זה. וכך ב8.7.2002 אחרי כמה ויכוחים עם אבא,
יצאתי לדרכי בעיר הגדולה.
הגעתי לכאן בצהריים, אבא היה בדרכו לנמל התעופה ולקח אותי עם
כל הארגזים ושלושה טריבולים (טריבול זה ארגז בגודל של ארון
בינוני), הורדנו אותם יחד לרחבת הכניסה וכאן אבא עזב אותי...
מנשק אותי ומאחל לי בהצלחה... שאסתדר לבד עם לסחוב את כל זה 3
קומות למעלה, ואגלה קצת עצמאות. התחלתי לפרק הכל, היו לי דמעות
בעיניים, מהפחד, לעלות קודם את הארגזים הקטנים ואח"כ להחזיר
אותם ריקים ולפרוק את הטריבולים, שאפילו לסחוב אותם בשניים זה
די קשה, אז לבד בטח שלא יכולתי. בטריבול השלישי הגיע אחד
השכנים שהיה מאד חביב והציע לי ארבע פעמים עזרה, בפעם הרביעית,
מזיעה כולי ועם פרצוף אדום ובכלל לא משהו, הסכמתי, והלינו יחד
אני הוא והטריבול שלוש קומות... וכך סיימתי להעלות את כל היאוש
הזה למעלה, היאוש שהוא כל רכושי עלי אדמות. ואז התחילה עבודת
הפריקה הגדולה... הבטחתי לעצמי שלא אצא מפה עד שאסיים והכל
יהיה מסודר ונקי, כולל ההפרדה למה שאני רוצה לתרום ביום חמישי
לנזקקים, ואכן עשיתי את זה, יום וחצי הייתי מסוגרת בין קירות
הדירה, יום וחצי שקועה בערימות של בגדים, ספרים ודיסקים, ועוד
מיני דברים שמזכירים לי נשכחות, ואיכשהו, אתמול בשעה תשע בערב
סיימתי והכל היה נקי ומסודר ואני הייתי מקולחת ונקיה גם כן,
אחרי שיחה עם אחת השותפות (שמתגלה כאדם חביב ביותר, תחילה
חשבתי שהיא בוסית קטנה ושתלטנית, אבל היא מסתברת כאדם חם
ואכפתי, פשוט היא דאגה לעשות את "פוזת המראיינת" שדיי הרתיעה
אותי, אבל זה עבר) יצאתי לאוויר הקריר והלח של הלילה.
ההתלבטות הגדולה הייתה אם לפנות קודם כל לכיוון הטלפון
הציבורי, לשיחה שרציתי יותר מכל בה, או האם לבקר קודם אצל
המאהב שלי, שהבטחתי לקפוץ אליו עוד לילה לפני... הפור נפל על
קפיצה למאהב, הוא גם יותר קרוב, השעה כבר מאוחרת, ומי יודע מה
הוא יעשה שעה מאוחר יותר עם הארוסה שלו, וגם יהיה לי אח"כ את
כל הזמן שבעולם לשיחת הטלפון שכה חשקתי בה, לקניות (שבסוף לא
היה לי כוח אליהן) ולקופי אינטרנט שרציתי לשבת בו.
ואכן כך היה, את המאהב שלי מצאתי שזוף בתחתונים, באמצע אכילה,
אני שהייתי מורעבת ולא אכלתי כל היום הצטרפתי אליו בשמחה, אחרי
כמה דקות הופיעה גם הארוסה שלו, שאני אישית לא יודעת מה אני
יותר מפחדת ממנה או מתעבת אותה... אבל שני הדברים יעברו לי אני
מאמינה, אני אוטוטו אכיר אותה ואתרגל, הם כבר קבעו תאריך
לחתונה, ואני מוזמנת לשמחתי הרבה, לחתונת החברים הראשונה
שלי... רק מי היה מאמין שזה יהיה הוא, מי היה מאמין שדברים
יתגלגלו כך, אבל הוא נראה מבסוט אז שמחתי עבורו... לרווחתי
הגיע ידיד שלי עם הכלבים שלו והציל אותי מהמבוכה של להיות איתם
יותר מידי זמן לבד, והיה לי הרבה יותר נוח בחברתו, כמובן
שהשמחה הייתה רבה על מעברי, אבל עוד לא הזמנתי אותם אלי כי עוד
לא מסודר סופית פה, ואני לא רוצה להזמין אף אחד (מלבד החבר הכי
טוב שלי ומי שאכתוב עליו תכף, שלא אכפת לי איך הם יראו אותי,
אחד כי הוא כבר ראה אותי בכל מצב אפשרי, ושני כי אני פשוט לא
אעמוד בגעגועים) עד שיהיה מסודר פה.
אחרי חצי שעה התקפלתי לי ונעלמתי חזרה אל "חשכת" (אלק - אף פעם
לא חשוך בת"א) הרחוב רצה ברגליים קלות, כאילו אף שריר משרירי
לא תפוס, לעבר תא הטלפון הציבורי הסמוך... מחייגת דרך הכרטיס
חיוג שלי, מקישה את המספרים, ושומעת סוף כל סוף את קולו, זה
שרציתי לשמוע כל כך בכל אותם יומיים, מי שהתרוצץ לי במחשבות
הלוך ושוב כמו כלב משוגע.
מדיאס.
אין לי מושג מה עובר עלי, אין לי מושג מאיפה זה הגיע, ואיך זה
בעוצמה כזו, שממלאה את כולי באושר סוחף ועצום, אין לי מושג למה
זה קורה דווקא עכשיו, אבל הוא אומר שיש סיבה שהוא נכנס לחיים
שלי, ואני ברגעים מסויימים מתחילה לחשוב שזה אולי כך, שאולי
הוא באמת נחת פה מסיבה, דווקא עכשיו...
אין לי איך להסביר את הרגשות שלי, אני יודעת שזה משהו חזק,
ואני יודעת איך זה מרגיש, ואני יודעת שבום כזה אני לא חטפתי
כבר קרוב לשנה, והפעם האחרונה שהתנהגתי ככה, שהכל קרה כל כך
מהר וכל כך ברור וכל כך אינטנסיבי, היה לפני למעלה משלוש שנים
עם הבמאית הקטנה שלי, ואז זה נגמר באהבה הכי גדול שהייתה לי אי
פעם, בזוגיות הכי יציבה, ובהתחלת הרומן שלי עם תל אביב, עכשיו
זה קורה כשאני מגיעה לפה, והוא חוזר מעולם אחר, נבנה מחדש כאן,
והכל זה סוג של צירופי מקרים מטורפים, אבל אולי זה דווקא מה
שמראה שזה נכון.
אין לי הסבר לרגשות שלי, אבל לראשונה מזה שנתיים אני מרגישה
יציבות בכל מה שקשור לחיי הרומנטיים, אני לא מסתכלת לשום
כיוון, ושום דבר לא מעניין אותי, חש-בן נזנח ויוחזר לדרגת
ידיד, את המאהב פגשתי ואפילו לא התכווץ לי הלב, והאקס שלי ישן
איתי, הצהיר לי אהבה ואמר שהוא מוכן לעשות הכל כדי שנחזור
ומוכן להוכיח לי שהוא אוהב אותי בכל דרך, הוא חיבק אותי, אבל
חוץ מלעצבן אותי, ולעורר אצלי את כל הזכרונות של הפגיעה, זה לא
הרטיט כלום, בן אדם שהייתי מאוהבת בו משך כמעט שנה, וכלום, שלא
נדבר על איש הנדודים שפשוט נעלם לי, וזה לא מטריד אותי בשיט...
האבל עליו נגמר, וגם המחשבות המטורפות של איזה סוג של מערכת
יחסים תהה לנו עכשיו, אני מכווננת, אני יודעת מה אני רוצה,
ופתאום אין לי ספקות, ואין לי בלבול, אני חוזרת, אין לי בלבול!
יש בי רק רצון להתגלגל עם זה הלאה, ולראות מה יקרה מחר, הכל כל
כך ספונטני ביננו בין כל מה שקרה, שלא אכפת לי להמשיך כך, אני
את דרכי המילוט שלי משאירה פתוחות, אבל אני נותנת לעצמי להסחף
לתוך זה עד סוף החודש, בסוף החודש כבר אדע אם הוא נשאר בחיי,
ואם סוף סוף אכנס למשהו יציב לשם שינוי, או שהוא יחזור להיות
אחת מהצלליות בחיי, בינתיים מה שאני בטוח יודעת, לא קשור
לאהבה, ולא קשור ללב המתהפך שלי, או למין או לכלום, אני יודעת
שאני מרגישה בטוחה, ואני יודעת שאני מאושרת, ולמען האמת זה
מספיק לי.
פגשתי השבוע את החבר הכי טוב שלי, כהרגלנו נסענו ליער
(השתכללנו עם השנים - פעם פשוט היינו הולכים) וישבנו עם זוג
בירות (שממש התאימו לו) ודיברנו ודיברנו ודיברנו, שש שעות, הוא
הבן אדם שהכי קרוב אלי בעולם, ויודע כל מה שאפשר לדעת, וגם אם
לא ראינו אחד את השניה חודשים, אז בשיח כזו אנחנו עושים השלמות
כי הוא פשוט מרגיש אותי, ולא צריך לומר לו יותר מידי (למרות
שאליו אני פשוט מדברת בישירות ובהכי פשוטות שבעולם, כמה זמן
שזה רק יקח) כדי שהוא יבין אותי, את כולי, גם אם זה הדברים הכי
סבוכים שיש.
וישבנו ככה, וסיפרתי לו על רוב מה שעבר עלי לאחרונה, על אמא
שלי, על המכינה, על דיויד, על הצבא והשיקולים שלי (זה היה רוב
השיחה שלנו) וגם על אהבה, על כל מה שעברתי בחודשים האחרונים.
יש לו את החושים הכי חדים שאפשר כשזה נוגע אלי, הוא יודע
להצביע בבירור על דברים שיתגלו כמדוייקים מאוחר יותר, את האקס
שלי הוא לא אהב מההתחלה, והוא צפה את כל הפגיעה שלו בי, אבל
אני הייתי עקשנית, ואמרתי לו שהפעם הוא טועה, והוא יראה ושאני
אוהבת אותו ועוד כל מיני בולשיט, ובסוף נכוותי, ושוב למדתי
בדרך הקשה, עכשיו כשהוא (האקס) מחזר אחרי אמר החבר הכי טוב
שלי, אני צריכה להתרחק ממנו. הוא יודע אני לא משאירה אנשים בצד
אלא אם כן ננעץ לי משהו חד בגב, אבל הוא גם יודע, שהאקס שלי
פשוט לא יעשה לי טוב, בשום דרך ובשום מובן. לעומת זאת על מדיאס
הוא אמר דברים טובים מאד, דיברנו על תחושת הבטן שלי, על מה
שעברתי וחוותי עד עכשיו וכל מה שחשבתי, והוא אמר שזה נראה לו
טוב, שזה מרגיש לו טוב, שזה מרגיש נכון, ואת זה הוא לא אמר מאז
תקופת המאהב, רק שאז נוסף על התשבחות נוספו אזהרות והתרעות,
והפעם הם פשוט לא היו, הוא אמר לי להסחף עם זה, הוא אמר גם כמה
דברים שנראו לי קצת תמוהים, כגון שכדאי לי לעבור עכשיו לגור
איתו (ולא לעבור לדירה שעברתי אליה) ושזו אופציה מצויינת דווקא
עכשיו בתחילת הקשר, ואני הסברתי לו שזה הרבה יותר מידי עבורי,
ומהר מידי, אבל הוא אמר שאם אני לא רואה את זה עכשיו אני אראה
את זה בעוד חצי שנה, ושאף זוג הוא לא זוג אמיתי עד שהם לא
שוברים צלחות ביחד... ואני חושבת על מה שהוא אמר, ועדיין חושבת
שעשיתי את המעשה הנכון, לדון עכשיו בכלל במעברים נראה לי
מטורף, והייתי צריכה לעזוב, כמה שיותר מהר, מה גם שאני לא
יודעת אם זה בכלל יקרה באמת, ואם הוא רואה אותי באותה רצינות
בה אני לוקחת אותו. ככה זה עם בנים, והפעם עד שאני לא אשמע את
המילים אני לא אניח או אסיק שום מסקנות, אני את הלקחים שלי
למדתי, לא מחכה חצי שנה, ולא מחכה שמונה חודשים, ולא מחכה
בכלל, אני זורמת עם עכשיו, ובסוף החודש זה או כן או לא, וזהו,
אין פה משחקים, ואין פה ניסיונות שניים. זה אני והוא, מול
עצמנו ומול היחד שיכול להיות.
ועכשיו אני מחכה שיתקשר, תוהה אם הוא צילצל ולא שמעתי...
מה אני אומר? נראה שדברים התחילו להסתדר לי בחיים סוף כל
סוף... ואני שמחה כמו שזמן רב לא הייתי, ובטוחה כמו שזמן רב לא
הייתי, יש לי את הדירה שלי, את החדר שלי, את המקום שלי בעולם,
אני יכולה לבוא מתי שבא לי ללכת בכל שעה, לעשות כל העולה על
דעתי בלי לדפוק חשבון לאף אחד, ואני לא חייבת כלום, אני של
עצמי ותו לא. ואני מאושרת, התחילו החיים האמתיים.
תגובות:
נושא: למיקי
מאת: Lucid Dream
תאריך: 10/7/02 20:13
שמחה בשמחותייך ומתרגשת לקריאת חוויותייך
כל טוב ובהצלחה במיוחד עם מדיאס
נושא: גם אני קראתי!
מאת: mccoy
תאריך: 12/7/02 1:40
הלו מיקי! מה נשמע? תסלחי לי שאני לא משלים את כל הפערים, אבל
עכשיו אחת וחצי בלילה, אז את סולחת נכון?
בכולאופן - קראתי אתהפרק הנוכחי שלך, ואני שמח עבורך.
ואולי גם קצת מקנא.
ואולי גם הרבה מקנא...
אבל גם שמח.
וכמה שאלות: הידיד הזה שלך, נראה לי גם מאד (מאד) תמוה שהוא
חושב שלעבור לגור עם החבר החדש זה רעיון מצוין, כי לי זה נשמע
רעיון חרא! מה יקרה אם אחרי שבוע תפרדו? אולי את צריכה לבסס
יותר את הקשר (פחח, כאילו אני מבין ;-)) איתו לפני מעבר? וחוץ
מזה, למה לך לעבור, הרי אמרת שטוב לך בדירה החדשה לא?
משהו מאד מסריח בידיד זה, הייתי נזהר מלשמוע לדבריו...אז כן,
אולי אני מקנא בידיד בכך שהוא ידיד שלך!
;-P
או שאני סתם חסר טאקט...
אגב טאקט, באמצע הפרק שלך פתאום נזכרתי בסיפור מאד חסר טאקט
שקרה לי, אבל מכיוון שזה לא ממש רלוונטי לפרק זה, אני אחסוך לך
אותו. אבל אם תזכירי טאקט בפרק הבא, אני מבטיח לפרסם את
הסיפור.
עשינו עסק?
:-)
ומזל טוב לך. בחבר, בדירה, ובעיר האהובהשנואה עליך...
נושא: בהצלחה קושקוש
מאת: lgg1
תאריך: 12/7/02 23:11
מזל טוב וסימן טוב וסימן טוב ומזל טוב.
אני שמח בשבילך. על הכל. בעיקר עליו.
נחמד לקרוא כל כך הרבה אנרגיות חיוביות בפרק אחד.
לא נעלמתי. טוב, אולי קצת. אולי התפקיד שלי נגמר. מורידים את
הדמות שלי משיקולי תקציב וחוסר עניין לציבור.
אולי אני עוד אחזור בתפקידי אורח, אולי אני אקבל תוכנית משלי,
משהו בפריים טיים של יום שישי בערב.
אוקיי, נסחפתי קצת עם המטאפורה הזאת.
המון טוב
אני
יומן: יום ראשון, 14 ביולי 2002.
ז'יטונים אדומים של אהבה
כבר לא יודעת מה לכתוב, חשבתי כל כך הרבה בימים האחרונים,
ניסחתי מיליון מחשבות לתוך ערימות של מילים ולא כתבתי כלום,
ועכשיו הדף פשוט זועק לי. מדיאס נעלם לאן שהוא ואין לי מושג
איפה הוא, ואחרי אתמול אין דבר שאני יותר רוצה ברגע זה מלדבר
איתו. היו לנו כמה ימים קשים, אין לי מושג למה, ואין לי הסבר
אליהם, אצלי זה מתח עקבי שנובע מבן אדם אחד, שאני לא מאמינה
שהוא שוב מפיל אותי למטה בחיים שלי, ואצלו, אני לא יודעת, אולי
הוא מפחד, הרי אני מפחדת. זה מצחיק התחושה הזאת של הביטחון
שמהולה בפחד, ביטחון של עכשיו ופחד מהעתיד, מדהרת הזמן שמגלגלת
את החודש שלנו...
האקס שלי החליט שהוא אוהב אותי, ושהוא מוכן לעשות הכל כדי
לחזור אלי, הוא מדבר עם אנשים, הוא מטרטר לי בשכל, הוא כותב לי
לאי סי קיו, והוא מלא רחמים עצמיים, על כמה שזה נורא שהוא
פיספס אותי, ואיך אני טועה כשאני מפספסת אותו, לא מבין שטוב
לי, לא מבין שמזה הרבה מאד זמן אני מאושרת, שנוח לי ושאני
מרגישה טבעית עם מישהו, שאני מרגישה סוף סוף שלא דורשים ממני
לקפוץ מעל הפופיק, ולהיות מישהי שאני לא רוצה או מסוגלת, אלא
פשוט נותנים לי להיות, ולומדים אותי, את מי שאני. הוא החליט
שהוא רוצה אותי אז "כמובן" שמגיע לו גם לקבל... קיבינמט שמונה
חודשים הייתי שלו, מזרת עד קודקוד, גוף לב ונפש, הייתי שלו בכל
מובן בהתמסרות מלאה, ורק חיכיתי לאהבתו ל"הוד אהבתו" שלא
הפציע, ובמקום זה הוא פצע אותי וריסק אותי, והכאיב לי והשפיל
אותי, וגרר אותי, וזיין אותי, והשאיר אותי לבד לילות לחשוב
עליו ולבכות, לנסות לשפר את עצמי עוד ועוד עבורו, זה חדש? לא
כתבתי את זה פה מעולם? אולי כי הרבה יותר קל היה לחיות את הטוב
שבקשר שלנו, את צידי האהבה, את מה שרציתי שיהיה ולגמתי ממנו
בטיפות מיניטוריות, את הרגעים בם אמר שהוא מתגעגע, את הרגעים
בהם הוא ליטף אותי כאילו אני האישה היחידה עלי אדמות, הרגעים
בהם הוא מילמל שאני היצור הכי מדהים בעולם וגנח ונאנק לי בין
השפתיים, את הרגעים בהם הוא ביקש שאשאר איתו עוד קצת שיגמור את
השמירה שלו עם המילים שלי... אבל תמיד תמיד על חשבוני, נסיעות,
טלפונים, מתנות, אביזרי מין, ורגשות, רגשות מבוזבזים, שנמעכו
שוב ושוב בהסתרה אובססיבית שלו, שאף אחד לא יגלה ואף אחד לא
ישמע עלינו, שאף אחד לא יראה, של לא לצאת מהבית, ובאירועים
להיות רחוקים כל כך. אז מה הפלא שבגדתי בו? מה הפלא שחיפשתי
נחמה, שחיפשתי אהבה.
אז עכשיו הוא ניזכר, עכשיו הוא מוכן "לעשות הכל" כדי להוכיח
לי, עכשיו הוא כלב לרגלי, רוצה ללקק אותי מכף רגל ועד ראש,
לטעום כל פיסה בגוף שלי, כששעות ניסיתי לשכנע אותו בעבר,
שסיפורי הבדים על הדגים זה שטות אחת גמורה, אבל לא, תמיד
להרגיש גועלית, ולא מושכת, ועכשיו אני הכי יפה בעולם, והדבר
הכי מדהים שקרה לו, ששינה לו את כל החיים, ששדרני רדיו צריכים
לשמוע עליו, שראפרים צריכים להפסיק הקלטות בגללו, כי אני במקרה
על הקו, והוא המום רק מלראות את השם שלי מהבהב, פעם יכולתי
לטלפן שעות וכל מה שהייתי זוכה לו זה "אני באולפן טרראח" כי
האהובה שלך חשובה פחות משלוש דקות אולפן, עכשיו פתאום אני שווה
יותר מכל הדוגמניות שלו, מכל נערות הארבע לפנות בוקר שלו,
עכשיו פתאום הוא התגבר, על המיתולוגית והשמיטולוגית, וזאת
שבגדה בו עם ההוא, וזאת שהלכה לו עם הזה, וזאת שהוא עזב כי
ככה, ופתאום הוא מוכן לקשר.
ואני כמובן צריכה לקפוץ לדום...
זה לא משנה שכבר חצי שנה עברה מאז שעזבתי אותו, מאז שקלטתי
שאין צעד נכון מזה לעשות, ושהתחלתי לחיות, זה לא משנה שיש לי
מישהו, שיש לי מישהו שאני אומרת לו שטוב לי איתו, "אבל יש לו
זין כמו שלי?" מה זה השטויות של הילד המפגר הזה??? ממתי אני
שופטת מישהו לפי הזין שלו, ממתי זין משחק תפקיד באהבה?
אבל הוא, עם המאנירות הקבועות שלו, מצפה שאני אאמין שהשתנה,
כשהוא אפילו לא מספר להם, לכל שדרני הרדיו; הראפרים; המפיקים
ובעלי האולפנים והמועדונים; החברים הכי טובים שלו, שהוא שיחק
בי שמונה חודשים, שהוא שיקר להם שוב ושוב כשאמר שאנחנו רק
ידידים, ולמה? כי להודות ב"אהבה" זה נורא קל, אבל להודות בזה
שהיא כבר הייתה לך בידיים, ושפיספסת, שהיה לך את הצ'אנס שלך
במשך לעזאזל שמונה חודשים, זה לא... כי הכבוד שלו שווה יותר
מאהבה... אז אני משתינה על ה"אהבה" הזאת, זאת אהבה שלא שווה
כלום, בטח לא את הדמעות שלי, ובטח לא את ההרס שהיא מקננת בי
שוב, הרס של משהו שיכול להיות, שצריך להיות.
מדיאס.
איך מסבירים את ההיסטריה? איך בערב שאמור להיות רק של שנינו
אני מרוחקת ממנו כל כך, איך בלילה שכל מה שאמור להיות לי בראש
הוא הוא, וכל מה שצריך להיות לי בלב הוא אושר, מתגנב היגון
הזה, שמפריד ביננו כל כך רחוק, איך זה שאני נכנעת לדמעות של
האקס שלי, שהוא מטריף לי את הראש בזמן שנמצא לידי בן אדם
שמטריף לי את המחשבות כבר ימים, שמבלגן לי את הלב, ועושה לי כל
כך טוב... וראבק אני הייתי מאושרת, באמת, הייתה לי דירה שלי,
היה לי מישהו שחיכה לטלפונים שלי, ואני חיכיתי לרוץ ולכתוב לו,
לרגעים בו הוא יהיה לידי, שאני אוכל להרגיש את הידיים שלו
מלטפות לי את הפנים והמקום בו הוא מחזיק עדין עדין כשהוא מנשק
את הנשיקות הקטנות והמדהימות שלו. והוא היה איתי שם, נבוך
כולו, רחוק מכל המהומה של המוסיקה והרעש וההיפ הופ והאנשים
שאני מכירה ועוד ועוד ועוד, ומכירה, והוא כל כך מנותק, ואני
אפילו לא יכולתי לחבר אותו, כי הייתה בי כל כך הרבה מהומה
פנימית.
והאקס מול עיני, מרים ידיים, ואומר שיעזוב אותי, מן פסיכולוגיה
הפוכה כזו שברור שמיד תצמיד אותי אליו מדאגה, ואני אומרת לו
שזה לא הזמן לסצנות כי מדיאס כאן, והוא מחוויר, לא חשב שכל כך
מהר אני באמת אצא עם מישהו, שיש עוד מישהו בעולם מלבדו שיכול
לחדור לי אל הלב.
עד אותו הרגע לא פחדתי, לא היה לי ממה לפחד, הרגשתי בטוחה,
ובאיזשהו מקום הרגשתי נאהבת, היה לי בטוח בין זרועותיו, לישון
איתו, להתעורר איתו, לשכב לידו ערומה ולדבר איתו, לאכול
ערגליות ולצחוק, להקשיב לו מנגן, להתעסק שוב ושוב עם התלתלים
שלו שצונחים לו על המצח בדרך כל כך יפה.
והנה הפחד, יוצא מהפינה ומזדחל... פחד בדמות אהבה נכזבת, פחד
בדמות ניצול נמשך ובלתי נגמר, עד שהכוחות שלי אזלו... אז נכון
פה זה קצוב ל30 יום, אם ירצה או לא ירצה הוא יהיה חייב לתת לי
תשובה בסוף החודש, להתחייב אלי או להפרד לצלליות. אבל מי נותן
לי ביטוח על הלב שלי? מי אומר שיש לי כוח עוד פעם להתפוצץ לאלף
רסיסים... איש הנדודים, האקס, בטחתי בהם, נתתי להם את עצמי,
אחד הלך פחות או יותר חלק, כי השלמתי עם מה שהוא אמר, אבל אין
ספק שיש בי הרבה כאב, אבל אני יודעת שנוכל להיות ידידים אפילו
קרובים אם רק נרצה, זה לא יהיה קשה, הלב שלי חורר קמעה, אך הוא
יכול עוד לרשרש, והשני פוצץ אותו לחתיכות קטנות, ולי נשבר
להחזיק ולתפור את הקרעים שוב ושוב over and over again אז
חתכתי, הפסקתי, ונעלמתי מחייו... הגעתי רק לביקורים חטופים של
טלפונים או אי סי קיו, ושתי פגישות בחצי שנה... אבל זה כואב,
כל כך כואב, ואין לי כוח לעבור עוד פעם בשנה אחת את הכאב הזה,
אין לי כח, אני לא מוכנה להציב את הלב שלי מול המשימה הזאת...
אבל מה אני אעשה שהוא באמת מוצא חן בעיני? אני אתן לפחד לשתק
אותי, אני אתן לעצמי להתאבל לנצח על זה שנשבר לי הלב, אברח
לנשים כי "הן לא יעשו דבר כזה" למרות שאת הכאב לב הכי גדול
עשתה לי אישה...
אבל אני מפחדת, מפחדת כל כך, לא מבולבלת, לא יוצאת
מפרופורציות, אני מפוקסת מאד, אני יודעת מה אני רוצה, אבל אני
מפחדת להסתכן, תוהה לרגעים אם לא עדיף להתקפל עכשיו ולשכוח מכל
זה "הדבר הכי טוב שיכול לקרות לי", לעזאזל עם זה. למה לא
להתכנס בתוך עצמי, אני זה הדבר הכי אמין שיש, אני זאת אהבה
גדולה, כי אין מישהו אחר בעולם שיאהב כמוני... לא אמא לא אבא
גם לא החבר הכי טוב... מצחיק שפעם שנאתי כל כך, והיום אני
מסוגלת לחבר את המילה אהבה.
הכתיבה מבהירה לי כל כך הרבה, זה בכלל לא הפחד ממנו, ממדיאס
שחזר בינתיים מהעלמותו, הוא באמת יכול להיות כל הדברים שחשבתי
שהוא, זה הפחד מהמימוש, מזה שזה באמת יהיה זה, הפחד מלהתאהב...
אני לא רוצה להתאהב, אבל אני הכי מוכנה בעולם לזה...
אבל באהבה אין ביטוח, וגם הפעם הלב שלי יכול לדמם... אני צריכה
לבדוק אם אני יכולה להשעין את הראש באמת ולשקוע לתוכו... כמו
בערב ההוא לפני הארוחה עם ההורים שביקשתי לבדוק, וראיתי שכן,
זה שם וזה מרגיש, ככה... גם עכשיו, לפני שנגמרת מכסת ה30 שלנו,
לבדוק אם אני יכולה לשקוע פנימה, וזה הדבר הכי מפחיד בעולם, כי
אם הוא יעזוב...
ולמה לי לסמוך עליו כל כך? מה יש בו שמעורר אותי כל כך? למה
אני עדיין לא יכולה להצביע על מה בו גורם ללב שלי לפעום? למה
אחרי כל הלילות והימים הללו אני יכולה לומר שאני מתגעגעת,
יכולה לתאר תחושה, אבל לא יכולה לומר למה, ולא יכולה להסביר
למה בעצם.
הוא אחר כל כך... ואמרתי לו את זה על משהו אחר לגמרי, אבל זה
ככה בכלל, הוא אחר, ולי אין הסבר לזה. אבל זה לא מפחיד אותי.
אני מוקסמת.
אבל אני רק מפחדת להרגיש...
אני חייבת לשכוח מהאקס ולהפסיק לדוש בו, אני חייבת לפתור את זה
ולהתמקד על מה שעושה לי טוב, לפני ימים כתבתי שאני בדרך אל
האושר, למה לתת לו שוב לעקב אותי? למה לתת לו שוב לאמלל אותי?
להרוס משהו ששוב לא תלוי בו. וזה תלוי רק בי.
מחר אני אסע לעיר זרה, אחרי שאחתום חוזה על הדירה... אסע אליו,
אל החברים שלו, שאין ספק שאני חוששת מלפגוש אותם, ואתמלא בו,
הוא יהיה איתם, ועם האלכוהול, והפעם אני זאת שתעמוד מהצד
ותתבונן. זה מרגיש, זה מרגיש מאד. וזה מפחיד. אבל אהבה
מהמרים.
וההימור שלי כואב.
אבל, אולי בסוף...
אני לא אשאר עם שולחן מלא ז'יטונים צבעוניים מפוזרים כקרעי לב,
אולי הפעם אוכל להחזיק אותם, ולומר "זה שלי..."
אחרי חצי סופ"ש אצל ההורים, וביקור בגולן, שהיה ביתי, ופתאום
מרגיש אחרת, אני חוזרת הבייתה, לתל אביב, חוזרת אל החיים
החדשים שלי, רגועה הרבה יותר... נגמר מחזור אחד... מתחילים
ימים חדשים...
תגובות:
נושא: ימים חדשים או שידור חוזר?
מאת: -A-19
תאריך: 15/7/02 19:16
את זה אני לא אוכל לומר לך.. תצטרכי לגלות בעצמך..
אבל אמרתי לך כבר בעבר.. לא תנסי - לא תדעי..
את הלב השבור קשה לרפא, והפחד שישבר שוב, גדול מאוד אצל כולם,
אבל לפעמים הדרך הכי טובה לרפא לב דואב היא אהבה אחרת.. מקווה
שתנסי לפחות.. ומקווה שיצליח..
-אני-.
נושא: מיקי
מאת: Sar
תאריך: 16/7/02 21:41
היי מיקי
שמעתי שאת כותבת כאן, סתם רציתי לשמוע מה שלומך, ואיך הולך לך
בחיים החדשים שלך...
בקיצור מיקה, שיהיה לך בהצלחה....
חושב עליך המון
גולדמן-
נושא: אוי ואבוי
מאת: Mיקי
תאריך: 17/7/02 18:14
גולדמן זה לא מצחיק!
אבל הייתי צריכה לצפות את זהמכיניסט יקר וסקרן שכמותך (מעניין
עוד כמה כמוך יש)
אני לא מעט בי-ם בזמן האחרון
אתפוס אותך בסיבוב
אוהבת אותך המון ומתגעגעת אין קץ
הMיקה שלך
נושא: בנוגע לאותו סיפור...
מאת: mccoy
תאריך: 18/7/02 0:37
אני מוחמא עד סומק מתגובתך ליומן שלי. תודה תודה. :) הלוואי רק
והיה לי משהו מעניין לספר בו.לא ממש הזכרת טאקט (או אולי
פספסתי? לא נראה לי...) אבל בכול זות, אני יספר את הסיפור (שגם
הוא קצת משעמם... ובכלל לא קשור!):
בכיתה ו`, הייתה לי מורה שמאד אהבתי - סטודנטית די צעירה (או
לא). תאמת - מזה התחלנו את כיתה ו` על רגל שמאל. היא לימדה
אותי גם בכיתה ה`, ואני לא זוכר למה, אבל מאד כעסתי עליה בסוף
השנה, והעברתי את השנאה גם ליום הראשון של כיתה ו`. בסוף היא
לקחה אותי לשיחה קצרה והכל עבר. אולי לא בבת אחת, אבל עובדה
שעד סוף השנה היא הפכה להיות המורה הכי אהובה עלי אי פעם...
איך שגלגל מתהפך.
בכול אופן, אחרי שכבר למדתי לחבב אותה, פעם אחת באמצע שיעור
שהיא העבירה (ואת הרי יודעת שביוסדי המחנכת מעבירה כמעט את כל
המקצועות, כך שאין סיכוי שאני אצליח להזכר בדיוק איזה... אולי
היסטוריה או חינוך...), נכנס גבר זר אל הכיתה, הם אמרו שלום
וגם התנשקו חטופות בפה (או לפחות כך אני זוכר, יכול להיות
שהמלודרמטיות מאפילה את זכרוני). בכול אופן, הוא הלך, וכנראה
שאני רק חיכיתי שהוא ילך, אולי קנאתי, אולי כבר ממש אהבתי אותה
בתקופה הזאת (לא אהבה אהבה, אלא אהבה כזאת ש... אין לי ממש איך
להסביר. כמו אימא או אחות. שאתה רוצה להגן עליהם ולראות אותם
מצליחות...), וברגע שהוא הלך, בעצבנות יתרה התפרצתי לעיני
הכיתה ושאלתי:
"זה החבר שלך?"
"כן..." היא אמרה במין פסימיסטיות שעד היום אני תועה אם היא
נובעת מאכזבה או מאושר.ואני בפשטות אומר: "יכולת למצוא יותר
טוב..."
ואני לא זוכר מה היא עשתה, אם איזושהיא תנועה של "מה לעשות" או
מין צחוק נבוך. אבל זה גם לא ממש משנה, כי שניה אחרי זה, אלה,
שכולם האמינו שתגדל להיות הסקסולוגית של הכיתה לפי השתתפותה
הרבה בשיעורי חינוך מיני, פנתה אלי ואמרה: "איזה חסר טאקט!!!"
ומאז אני חסר טאקט... :-p
לא שזה חשוב, בכול זאת - אני יהודי. והרי אין בעברית מלה
לטאקט. וגם אם היה - בלקסיקון שלי בטח שלא...
ואת רואה - בסוף דווקא נסגר איתה יפה. היא זכורה אצלי לטובה.
ואני מקווה שכך גם אני אצלה.
וזה מזכיר לי...
שאולי הייתי צריך להתנהג קצת יותר טוב אל רותם, ולגמור את זה
איתה יפה.
את מכירה קלפי טארוט? אז בכול אופן, כששאלתי אם אני אי פעם
יאהב שוב, שלפתי קלף שהיה כתוב עליו `הדחקה`. ואולי אני באמת
מדחיק. קראתי את הפירוש וזה אמר משו על רגשות אשמה. אז אולי
אני מדחיק את איך שאני מרגיש רע עם העניין של רותם.
אז אני מניח שמה שאני מנסה להגיד לך הוא, שתנסי לסיים את
העניינים שלך בצורה הטובה ביותר, כדי שלא תשלפי את קלף ההדחקה
בטארוט.
וואי, כתבתי כבר די הרבה שטויות :) רק תזכרי, שלא תמיד צריך
להקשיב לעצות. ובטח לא לכאלו שאני נותן. כמו השיר ההוא - wear
sunscream בקטע שהוא מדבר על כל ענייני העצות ומה זה באמת
עצה.
יאללה, ביי ובהצלחה לך...
מקוי
יומן: יום שישי, 19 ביולי 2002.
על אהבה שיש בה מילים שותקות, ורגש שיש בו פחד
ערב עובר על תל אביב, אני והמאוורר החדש ומלא האוויר שלי
מתישבים לכתוב.
הלב והראש שלי מלא מחשבות, ימים טובים עוברים עלי לאחרונה,
ובתוך כל ההמולה הזו גם הוא, ממלא ומרוקן את מגירות הרגש שלי,
מוציא מתוכי אלפי מילים קטנות וסגולות רק בשבילו, מסך המחשב
שלו נשרף, אפילו את השורות הללו לא יוכל לקרוא (ואולי טוב
שכך), ומקום זה אנחנו כותבים זה לזו על פנקסים קטנים שעיצבתי,
מדברים שעות, נפגשים, ימים שלמים זה בתוך זו, מכורבלים בחום
הנוראי הזה, מזיעים את עצמנו לדעת, בכל זאת, כל כך טוב לי
כשאני איתו, אני מרגישה בטוחה, ולפעמים אני מרגישה נאהבת,
מפחדת להרגיש עד הסוף, מפחדת לתת את כל מה שיש, יודעת ששנינו
פוחדים, ששנינו נכוונו ונשרפנו, וכאבנו, וזה לא עוזר עכשיו כדי
לעצור את הרגש, רק שם עשרות מחסומים קטנים בפני ההחלטה -
להשאר.
עוד אחד עשר יום נשארו לנו לחודש הזה, שלושים היום הקצובים לנו
עד שנחליט, ומיום ליום ההחלטה נעשית יותר קלה-קשה, והרגש נעשה
יותר חזק... הכל ספונטני מלבד זה, הכל בלתי ידוע מלבד תאריך
הסוף. סוף שטומן בחובו כך או כך התחלה חדשה, או התחלה של
התכתבויות שיקחו אותנו למקומות חדשים, וסוף של סוג של רגש שצץ
ביננו, או התחלה של קשר, של מחוייבות, דבר שלא היה לי כבר הרבה
מאד זמן, ואני רוצה בו מאד, אבל אין ספק - אני גם מפחדת.
הייתי אצלו השבוע יומיים, יומיים שלמים של להיות איתו בכל
מובן, אם זה בארוחות תחת עינה הבוחנת של אימו, חיפוש מתמיד
אחרי אביו הנעלם, שלא ברור למה אבל אני "צריכה" לחשוש ממנו...
אם זה בפגישות שכה פחדתי מהן עם החברים שלו (שהתגלו בדיוק
כמוהו - כמדהימים, אנשים טובים אחד אחד, מעניינים, ושונים מאד,
סוג של הרכבה של מה שהוא), של להקשיב לו, להתנגנות הקול שלו,
להתנגנות צלילי האהבה שלו (הגדולה באמת) על ולגיטרה שלו (אחת
מיני רבות שיושבות ומחכות רק למגע ידו בחדר, בדיוק כמוני)אם זה
הלילות שלנו, סוערים ורגועים בבת אחת, של להיות הכי טבעית ולא
לפחד מהעירום איתו. של לחוש אותו בכל מובן, להתכרבל בין
הזרועות שלו, ללטף לו את התלתלים ולהרגיש את הלב שלי מתרחב
ומתכווץ ללא שליטה, את פעימות המחשבה שלי, שאחריהן מגיע הפחד
הגדול שבהודאה שאני מרגישה, כל כך מרגישה, חיה כמו שלא חייתי
הרבה זמן באושר, בטבעיות, ואין מסכות, אבל יש שקט, של מילים
שלא נאמרות, לא לי, לא לו. למרות שאמר אתמול שאני לא "מתביישת
להראות ולחשוף את כל הרגשות שלי" לו היה יודע את העוצמה, את
ההגבלה שאני חיה בה כנגד עצמי, את הפחד הגדול שמכונן בי בדיוק
מאותו רגש, רגש הרסני שהפיל אותי כבר בעבר, ויכול שוב להפיל
אותי, והרי הבטחתי לעצמי להוריד ציפיות, להתאזן להתמתן, ולצעוד
צעד אחד אחורה ולא להסחף לזה כל כך מהר... אבל אני לא יכולה
ולא מצליחה, במיוחד שאני רואה שגם הוא עובר התפתחויות ומרגיש,
אז איך אפשר להתגבר על טבע של רגש, כשכל מה שאני רוצה ויכולה
לעשות לידו זה פשוט לחוש, פשוט להיות.
אתמול ביקרו כאן שני חברים טובים שלי מהמכינה, אחת ידידה טובה
שלי, שהפכה ממש לחברה כשיצאנו לשבוע גיחה, שהיה השבוע המשמעותי
ביותר במכינה עבורי, רק אני והיא לחקור את החברה ההומו-לסבית
בישראל, שבוע ששינה אצלי כל כך הרבה דברים ונתן לי המון, שבוע
שבלעדיו לא היה תלוי לי עכשיו מתנוסס בגאון מחלון החדר דגל קשת
הגאווה. וחבר קרוב שלי שעבר איתי תהפוכות לא מעטות בהמהלך
השנה, כמו רוב האנשים שבסוף השנה יצאתי עם ידיעה שאני אוהבת
אותם מהמכינה, כאלו שעברתי איתם סוג של מבחן, והתחזקות כתוצאה
ממנו... למרות שהסתבר לי שבמקרה הזה הנוכחי קצת זייף, ולא סיפר
לי משהו שידע שאם יגלה לי ירחיק אותי שוב ממנו, הרחק הרחק,
ויודע שעכשיו קשה לי להנתק ממנו, כי הוא בתוך ליבי, והוא יקר
וחשוב לי... אז עתה, כשאנחנו הרחק מהגולן, מצא את האומץ והצורך
לספר לי. ולא התרחקתי. אני יודעת שהוא עובר שסוג של שינוי
עכשיו, אז אולי בכל זאת זה לטובה, אני כידידה שלו, יודעת שאני
כאן עבורו בכל דרך שיזדקק לי (כל דרך ידידותית יש לומר - קנאה
כאן היא טיפשות מיותרת).
ובכן שניהם היו אצלי, כל חד לחוד ושניהם יחד, לא ידעתי
שהתגעגעתי כל כך לחברים מהמכינה, לא ידעתי שאתרגש כל כך לראות
אותם, שאשמח בהם כל כך, שאתמלא גאווה רק מזה שהם כאן, ושהמקום
הזה שלי ורק שלי. זה כמו ההתרגשות שעברה בי כשגיליתי שבוע שעבר
שאחד מהאנשים החביבים עלי במכינה נכנס לקרוא את היומן שלי (אני
יודעת שחלק מהמכיניסטים גילו את הכתובת אחרי שמצאו עותק של
היומן שהחייל המאמין שכח באיזה טרמפ, והגיע בסופו של דבר לפאב
של כפר חרוב, הרבה תחקורים עברתי... ועם הסקרנות הבלתי נלאת
שלהם, הם פשוט מצאו את זה, אפילו שנקטתי בכל אמצעי הזהירות
הנדרשים... בכל זאת לעקוב קצת אחרי ההתנהלות המחשבית שלי,
ופעימות הלב המואצות כשאני רואה אותם נכנסים לביפ, יכולו
להסגיר אותי... תוהה כמה מהם נכנסו, כמה מהם קוראים, לא קל לי
עם זה, אבל אני אוהבת אותם, ובמיוחד את אותו "גולדמן" שגם טרח
להגיב... אוהבת כל כך), זה משהו באנשי המכינה, בזכרון של מה
שהיה לי שם שהופך כל קורא מהם או כל אחד מהם שמגיע או יגיע
לפה, לחשוב יותר, ויקר יותר, זה אנשים שהיו איתי משך שנה שלמה
מהחיים שלי, שנה שלמה של תהפוכות, שידעו וחיו לא מעט מהדברים
שכתבתי עליהם, החל מדיויד וכלה בידיעות על חיי האהבה-מין שלי,
שעשו כותרות רבות ברחבי המכינה... פרובוקטיבית תמיד הייתי (-:
היה לי כל כך כיף שהם הגיעו, הצטלמנו, התחבקנו, התנשקנו,
התגלגלנו, וצחקנו אחד ועם השני, ציניות מטורפת של דינמיקה של
אנשים שיודעים ומרגישים אחד את השני כל כך טוב.
איתו עשיתי את מה שהפך להרגל שלנו - מסג', אני הרי למדתי
עיסוי, והוא טרח לנצל את הכישרון הזה שלי על בסיס קבוע. חלק
מהסכם מטורף שעשינו פעם במהלך השנה, כשחזרנו לדבר. ותוך כדי זה
הוא סיפר לי כל מיני דברים, היה לי טוב להאזין לו, בדר"כ אני
הייתי זו שדיברה במסג'ים שלנו, והוא היה שותק, מקסימום נאנח או
מקלל מידי פעם ומקשיב לכל מה שסיפרתי לו, והפעם היה בו מאגר
ושצף בלתי נדלה של מילים, שהראו לי כמה הוא השתנה ומשתנה, כמה
חשוב לו השינוי הזה, וכמה נכון מה שאמר ש"הרבה יותר נוח לי
איתך מחוץ למכינה". עד שצילצל הטלפון ומצידו השני של הקו הייתה
חברתי שאמרה שהיא ממש למטה, והוא התלבש, סופג פנימה בעיסויים
קטנים את שאריות השמן שעוד נותרו על גופו, בלי שבכלל הספקתי
לגעת לו בכל ברגליים, אף פעם לא הרשנו לאנשים להפריע לנו במה
שבעיני הוא כל כך אינטימי כמו מסג' ובטח שבטח בשיחה.
ופתאום היינו שלושה מכיניסטים שמשתוללים על מזרון בחדר שלי,
מדגדגים רואים תמונות צוחקים מקניטים צובטים, ואני הייתי כל כך
גאה בעצמי, על זה שזה פה, וזה שלי ואותי, והם כאן רק מסיבה אחת
והיא אני, והם באמת חברים.
אח"כ הוא הלך, אמר שיחזור שוב מאוחר יותר, אני לא יודעת אם
באמת חזר... כי אני והיא הלכנו לאיזה קפה אינטרנט פה במרכז
העיר, מה שהיה פעם קפה האינטרנט שלי, כדי לסרוק עבורה כמה
דברים, ולקשקש בדרך.
אהבתי שהם היו פה, נהנתי מזה מאד, זה הרגיש לי טבעי, זה הרגיש
לי נכון, זה הרגיש לי בית. וללא ספק זה היה שונה ובוגר יותר
מבמכינה, אותה מכינה שחשבתי עליה כל הבוקר, דרך הבכי והצחוק
שספר המחזור והחוברת לדיויד גרמו לי.
כתבתי למדיאס כל אותו היום, חיכיתי שיצלצל אלי, לי פשוט לא היה
זמן בין כל ההתרוצצויות שלי, כל היום הסתובבתי, פגשתי את בן
דוד שלי, שגם דאג לי למאוורר (כיף חיים!), הלכתי לחברים שלי,
שעתה הם גם שכנים שלי פה ממול, והעברתי איתם צהריים נעים
במיוחד, וסתם הסתובבתי... כך שכבר התקשרתי אליו, היה סביבות
אחת בלילה, עומדת בתא טלפון ציבורי צמאה ועם שלפוחית שזקוקה
להתרוקנות, ומחייגת את געגועי אליו, כי כל כך התגעגעתי, שלא
יכולתי לחכות יותר, לא עניין אותי הפיפי, וגם לא הצמא, רק
רציתי לשמוע את קולו, לדעת שהוא שם במרחק, לחשוב לרגע שאולי
הוא שלי.
אחרי רבע שעה לא יכולתי יותר וחזרתי הבייתה, הוא צילצל אלי
כעבור חמש דקות. השיחה של הטלפון הציבורי הייתה רגועה, שנינו
התגעגענו אחד לשניה, והוא אפילו חיפש אותי, לא טרח להשאיר
עקבות הודעה. השיחה שדיברנו שהייתי בבית הייתה טעונה הרבה
יותר, מלאה בכל הפחדים שלנו, בכל האמיתות הלא גמורות שאנחנו לא
מספרים זה לזו עד הסוף.
הוא חצי כעס חצי קינא חצי לא הבין את המסג' שלי עם אותו ידיד,
מסג' שלי נראה כל כך טבעי מובן מאליו ורגיל, חסר מיניות ואפילו
אופי מיני, לי זה עניין של בשיגרה שעובר תחת ידי גבר חצי ערום
כשגבו מופנה אלי, ואני "גוהרת" מעליו , מפעילה את כל השרירים
שלי ושלו בבת אחת. (נשמע מיני? כמובן שזה מכוון - מסג' יכול
להיות סופר אירוטי - אם רוצים שהוא יהיה, אבל הוא יכול להיות
גם לא יותר, מגופה מוטלת על מזרון מופעלת על ידי חוטים קטנים
של אנרגיות שחולפות בה - משחק. תלוי בעיני המתבונן ומה שהוא
רוצה לראות.) והוא והפחדים שלו ראה את הבגידה ואת הרמיה, את
המבט שלי בו ואת המבט שלו בי... שני אנשים מיניים אחד על השני,
רק שמיניות לא הייתה שם. הייתה שם שיחה. ומי שלא רוצה ולא מוכן
להאמין, לא מכיר אותי. כי לי אין יותר ממילים להסביר את זה,
וזו רק שאלה של אמון. לא יותר. ואין אהבה בלי אמון. יש רק
פחדים וסוף.
דיברנו עד שלוש או ארבע לפנות בוקר. הרבה שקט, הרבה פחד, והרבה
כנות, מילים שלא רציתי לומר לו, מילים שאני לא בטוחה שהוא רוצה
להשמיע, שני וידויים על אהבה, מוקדם מידי? אני לא יודעת... אבל
המילים הללו הטריפו לי את הראש. אני לא רוצה שהוא ילך, אני
רוצה שהוא יבטח בי בגלל מי אני, ולא יחשב דרכי את כל האקסיות
שלו, אני רוצה להיות בין הידיים שלו, בין העיניים שלו, בין
השפתיים שלו, ולהיות שם רק אני, בלי שובלים של נשים אחרות.
ואני הרי יודעת שגם הוא נחבל משובלים של גברים אחרים... והימים
רודפים זה אחרי זה, ויחד עם הטוב רובץ כל הזמן הפחד. והאושר
מועב על ידי החשש.
ומעולם לא חשבנו שזה יהיה קל. אבל מצד אחר זה כל כך טוב ופשוט,
כשאנחנו יחד, כי אין דרך אחרת לתאר את הזמן שלנו יחד מלבד טוב.
פשוט טוב לנו יחד. רק אחר כך נכנסים כל השדים שלו. אני לא
יכולה לחשוב על רגע שהיה לי רע במחיצתו, אני לא יכולה לחשוב על
רגע שרצתי להיות במקום אחר בלעדיו, טוב לי איתו, טוב לי כל כך.
ולוותר על כל זה תמורת ערימת דברים שלא קוראים, ערימת דברים
שלא חלים עלינו בינתיים, חששות מטורפים אך ראליים, זה פשוט
בלתי נסבל.
אחד עשר יום, שזזים מהר, אחד עשר יום של שעון חול מתקתק...
ובינתיים החברה הכי טובה שלי נחתה בארץ, ואני הולכת לבלות
במחיצתה לא מעט, מתרגשת לקראתה. ובאמצע מחכה לנו ט"ו באב, חג
של אהבה ולבן... והיום שוב אסע אליו ליומיים, ובאמצע כל הפחדים
הללו, שמשתקים. שתיקות שאני לא רוצה בהן. לפחות לא איתו.
תגובות:
נושא: מיקי...
מאת: psycho girl
תאריך: 22/7/02 18:22
כפי שהבחנתי (וגם את כתבת)
עוברת עלייך תקופה של התרגשות חדשה והרגשה חיובית, נכון שיש את
כל התיסבוכים אבל העקר שהסתדרת בת`א...
ודרך אגב אני כועסת אלייך בקשר לאי מיילים (:
שלך פסייכו
נושא: מיקי
מאת: NARKO
תאריך: 27/7/02 16:56
אילו יכולת לראות את פני עכשיו.. פני הדומעות... דומעות מאותו
פחד..
יכולתי לקחת את סיפורך ולחבר על שלי.. השוני יהיה בתלתלים..
חזרתי לפה כדי לעקוב אחרי משהו ישן.. (אם את זוכרת מי אני..)
ונזכרתי בך , שכותבת כ`כ יפה והחלטתי להכנס
בדיעבד זו הייתה טעות
כי נהיה לי רע
דיברת עליהצבעת עלי ועליו
והצבעת על הפחד שלי , שלנו
על הטירוף הזה
על הלילות המטורפים לילות חסרי המעצורים
ושוב הפחד שדוחק אותנו הצידה, שממתין שם בפינה
שמרתיח אותי
אני מצפה שוב, אני מנסה יותר מדי שוב, אני מקווה לכ`כ הרבה
דברים
והוא...
הוא פשוט עוצר את עצמו כמה שאפשר..
כדי לא להפגע
שגעון של אחה`צ בשבת מוזרה שכזו.... הרשתי לעצמי כי הוא רחוק
ממני עכשיו
ואני אעצור כאן
את כותבת מדהים
אני אחזור
שלך
NARKO
נושא: מחכה שתחזירי
מאת: Mיקי
תאריך: 29/7/02 16:04
מחכה שהוא יחזור
מחכה שאתם תחזרו
ריגשת אותי...
אוהבת
Mיקי
יומן: יום שני, 29 ביולי 2002.
חלום ליל קיץ - סיפור על אהבה ועצבים, על כמה חלומות קטנים
שמתגשמים ומתנפצים לי...
התחלתי לעבוד, ובין בירה אחת לבירה אחרת (ולא מהסוג האלכוהולי)
בין שיטוט ברחובות החמים והלחים, לבין אוטוסטרדת שיטוטי
המחשבות המשייטות בראשי, ואוטוסטרדות הכבישים, התיישבתי לכתוב.
ימים חמים עוברים עלי, הרבה אנרגיה הרבה תשוקה ולהט. עבודה
חדשה, ממלצרת בבית קפה מסעדה על חופיה של תל אביב, מתחברת אל
הים התיכון שמחבר אותי אל אירופה הרחוקה, בה עוד שוכן איש
הנדודים שמסתבר שהתחלתי להתגעגע אליו, מנסה לעשות קצת סדר
ושפיות בבלאגן הפרטי שלי, ומתגעגעת ללכתוב לו, למצוא את האי
מיילים המחויכים שלו, ולחייך קצת בעצמי מגיבובי ה"שטויות"
המקסימות שהוא כותב.
במקום זאת אני שקועה בכתיבתו המתאחרת של מדיאס, שממלא ומסעיר
אותי קצת יותר מידי לאחרונה. עוד יומיים זה נגמר. עוד יומיים
תהיה לי תשובה. עוד יומים אפסיק לאהוב עצמי לדעת, או אתחיל
להרשות לעצמי לאהוב מישהו אחר, בעוצמות שרק אני יודעת שאני
מסוגלת אליהן, שהתגעגעתי אליהן כל כך, עוצמות שכפי שאני רואה
אותו בימים אלו, הוא שווה להן.
איך להסביר אותו? איך אפשר לדעת שנפגעתי עוד לפני שזה בכלל
התחיל? רזומה של שתי פגיעות ביננו, שתיים גדולות-קטנות אחת לי
אחת לו, ועוד עשרות קטנות של פיצוצים בין אישיים ביננו לבין
עצמנו, בלי לשים לב ובלי לדעת, ובכל זאת, אי אפשר שלא לדעת
עמוק עמוק בפנים על אף כל ההתנגדויות המורעות והפחד, שהאיש הזה
עושה לי טוב, שינשוף הלילה הזה ממלא אותי אושר, במבט כלבלבי
שהוא עצמו אפילו לא מאמין לו, בגעגועים אין ספור, ובמחשבות,
בין בירה אחת לבירה אחרת אני מתאהבת, בין פחד צלקתי, לפחד
מתקיים, אני נסה על נפשי ממנו, חזרה הביתה, וגם כאן הוא מחכה
לי, על מיטתי, מוקף נירות ושירבוטים, ומילים שלא ברור מעין הן
יוצאות, או שמע ברור מידי שהן יוצאות מתוך הלב.
להרגיש אותו נכנס לתוך הגוף שלי, יוצא כפרא מתוך הלב, וחודר אל
מעמקיי, מוקף באוקיינוס האדום והמיימי של אהבתי אליו,
במילמולים שלי שהן מוסיקה מחרישה לאוזניו, לא מבינה איך באיחוד
הזה הוא לא תופס אותי ואומר את כל המילים שיש לי בראש, שאני כל
כך רוצה לומר כשהוא בי, כי אין יותר עמוק מברגע הזה, ואחר כך
הוא אומר שזה "סתם"... ואחר כך הוא עושה טעויות שפוגעות
בשנינו, אני עם המילים החדות כתער שלי, והוא עם המבט שלו שגורם
לי להרגיש כמו כדור מכווץ של קוצים מן שמוליקיפוד קטן, שצורח
וצורח בפנים ש"גידי לא אוהב אותו יותר" מתמלא בעסיס תותים אדום
ומדמם של כאב, ומוגלה של מחלה שמתפרצת מכל האקסים שלי ביחד,
לתחושת השפלה, איחוד שמוליגידיקיפוד כזה, ואז הניבים נחשפים,
ואני נושכת, נושכת את בדידותי ההרסנית, מכלה עצמי-עצמה כחיידק
טורף הרסני, מכלה את הימים, ונשארו כאלו רק שלושה.
זה נשמע כאילו אני כועסת עליו, כאילו אני אומללה, לא כתבתי כבר
לא מעט זמן, ולתקצר את כל מה שהיה בימים האלו נראה לי מגוחך
עכשיו, רק אומר שכואב מי שאוהב, אלמלא אהבתי, אלמלא הוא היה
מדהים כל כך; יקר כל כך; מיוחד כל כך, ומשרה תחושת ביטחון עד
לכדי שאתן מעצמי אליו, ולוא במעט; לא הייתי מרגישה שמינית ממה
שאני מרגישה עכשיו. מהכאב והפחד ומהאהבה שביצבצה לה והרימה
ראש, גם כשאני מנסה למעוך אותה ולדרוך עליה, ולמחוק אותה כי
החשש גדול מידי, שעון חול מעצבן, שיגמר כבר הכל ואוכל לחזור
לשיגרה שלי.
את חש-בן לא פגשתי כבר המון זמן, לא ברור למה... שנינו עסוקים
ככל הנראה, עסוקים מידי. ברור לי שאברח אליו, אפתח את הרגליים,
גם אם לא ירצה, אני כבר אמצא תחבולה שתפשיט אותו, הוא אלוף
בתחבולות כאלו, אז למה לא אני? אחרי שאגמור לשסות את כל הכאב
שלי באקס שגם ככה מייצר אצלי בלוטות הרס חמורות, כך שעוד קצת
כאב וזעם - גם אם לא באשמתו - לא יוכלו להזיק, אזרוק אותו מכל
המדרגות ואגמור עם היצור המעוור הזה שקוראים לו אהבה. אחר כך
אני בטח אשתה את הויסקי המתוק שמחכה לי על המדף, לאיזו הזדמנות
חגיגית של יגון, ואכתוב כמו שלא כתבתי כבר הרבה זמן, כנראה שזה
יהיה הרגע לנצל חזרה את האי מייל הססגוני של איש הנדודים
ולהפציץ אותו, אולי לכתוב כמה פיסות חדשות ולפזרן ברחבי הנט.
שיגרע... כבר אמרתי. להזדיין-לשתות-להתעצבן-ולכתוב, לוו דווקא
בסדר הזה, למחוק את כל מה שהתרגלתי אליו בחודש האחרון, למחוק
בירה אחת מתוך השתיים ולהשאר רק עם זאת שאני אוהבת, מה לעשות
הדבר היחיד שאני אוהבת בשניה זה אותו.
אני רוצה לצרוח!
וזה גימגום לא מובן של מילים, שאי אפשר לעקוב אחריו בכלל, מה
שהרגש המחורבן הזה עושה לי. ואני אמורה לשיר את האושר שלי כי
אני באמת מאושרת, אבל אני גם מבועתת מפחד, והבעתה כנראה מוחקת
את כל שאריי הכתיבה שיכולתי לכתוב אולי אם הייתי נרגעת. ואני
רוצה לספר עליו, ועל הט"ו באב שלנו, שנגמר משום מה בזה שעל
היום הראשון שלי בעבודה חזרתי הבייתה אחרי שעתיים כדי להקיא את
נשמתי, לא ברור אם זה בגלל המאוורר המעצבן שדלק כל הלילה אחרי
שגמרנו להתמזג בפראות של שני שתויים נרדמים מכורבלים זה בזו
בעירום מוקף באוויר שצינן את שנינו; או אם זה מהבקבוק סמירנוף
שחיסלנו ביחד (אני מהול בתפוזים והוא נקי עם קרח שזלג ונמס)
שהעיר אותי עם בטן מתהפכת ואותו עם הנגאובר רציני; או אם זה
סתם מהפרפרים בבטן הבלתי נסבלים שעברו עלי מרוב פחד מהעבודה
החדשה. העובדה היא שחזרתי כדי למצוא אותו, לבוש בחולצה האפורה
שלו שאני כל כך אוהבת משום מה -יותר מכל מכופתרת שילבש, או
חולצות צבא שהוא אוהב ואני מתעבת- , עם שער אסוף אחרי שניקה לי
את החדר, שטף את כל המהומה שהשארנו, ורחץ את כל הכלים, יושב לי
בחדר, עם מבט תמוהה בעיניים של "כבר חזרת?!" ומחכה לאיש שאמור
לתקן לי את התריס שיגיע. חמוד כבר אמרתי?
ואני הלכתי להקיא את נפשי, מתמוטטת על המיטה ואחר כך לשירותים,
כשהוא עתיר בניסיון מציע לעזור לי, ואני לא יכולה אלא רק לרצות
לגרש אותו מכאן שלא יראה אותי ככה, ועם זאת רק לרצות שישאר
איתי, ויטפל בי, כי אני סחוטה ואומללה, ובעיקר מקיאה. הוא הביא
לי בגדים, נותנת לו לפלוש לטווח מדף התחתונים שלי, מביא
סמרטוט, ויחד עם השותפה שלי שחזרה מאיזה מבחן מודאג ממני, נותן
לי כל מיני עצות, מנגב אותי מהמקלחת שתפסתי, ובעיקר רוב הזמן
חמוד. קונה אותי בצורה שלא תשתמע לשתי פנים. ואני בוטחת בו,
מאמינה לו, מאמינה בו, רגע לפני שאני מתפוצצת לרסיסים.
הוא מקנא מאד בחבר שלי מהמכינה, אין לי מושג למה אבל הוא ממש
שונא אותו, לא אכפת לו מחש-בן, מאיש הנדודים ומהמאהב שלי ביחד,
אני יכולה לעשות איתם אורגיה אחת גדולה, אבל ממסג' חסר חשיבות
עם מישהו שחייתי איתו שנה שלמה במכינה, בלי שום עבר וללא כל
רצון לעתיד מיני, זה לא... זה כבר מוגזם. וכמה שלא אנסה
להסביר, הוא עקשן כמו פרד, מקנא בשום דבר. וכן - זאת טיפשות
שאין כדוגמתה, אבל זה גם פשוט הוא, ואותו אני אוהבת, אז כנראה
שגם בקנאה הזאת יש משהו חינני, רק מה, חינני אך מעצבן למדי.
ועדיף כבר לחסל את השטות הזאת ולהתכרבל איתו ביחד. משגע אותי
שהוא לא מאמין לי, וכשאני בוחרת לצאת עם הידיד שלי מהמכינה,
לשחק בילארד עם החברים שלו, אני מרגישה כאילו אני בוגדת בו, עד
כדי כך שאני שולחת את הידיד הבייתה, ולא מאפשרת לו להשאר לישון
איתי, עד פתח תקווה, רק בגלל שאני רוצה שהמדיאס שלי יהיה
מאושר, ומבין ומאמין. בלי יכולת לגעת בו בכלל, שלא לדבר על
לעשות לו מסג' כמו בן אדם, כל חיבוק או הקפת מותניים מדליקה
אצלי מאות נורות אזהרה, של "מה הוא יחשוב" ו"איך אני אסביר לו
את זה"... ומה שמעצבן יותר מכל זה שהוא בונה מתח ויוצר אותו,
משהו שלא היה בו מתח לפני זה, מיניות במשהו שלא היה בו מין,
ופחד במקום שבו היו רגש טיבעי. והכל בגלל הקנאה שלו. שלמען
האמת בכלל לא קשורה אלי, אלא לעבר שלו, שעליו לא אכתוב מילה.
אני שומעת את כוורת, ואני רוצה להיות אידיוטית. הוא במילא
הוכיח את עצמו כמטומטם.
אני סתם כותבת שטויות.
אני מחייכת עכשיו, הוא בטח ישן, או שהוא שקוע בספר שלו, שגם אם
אני אנסה אני בטח לא אצליח להבין, בטח שלא בשפה הזאת, אני בספק
אם נדבר היום, רמזתי לו אתמול שאנחנו לא חייבים לדבר כל יום,
ושאני צריכה יום חופש, זה לא משנה את העובדה שכל טלפון שמצלצל
אני מזנקת עליו, ושאני חושבת עליו מהרגע שהתעוררתי. אבל מילא,
זה גם ככה נהפך להרגל.
טוב לי בתל אביב, היום הראשון לעבודה אומנם נגמר מזעזע, אבל
הימים שבאו אחריו היו טובים. אני מרוויחה כסף לא רע, וההרגשה
של להסתובב עם ארנק מלא דיי משמחת אותי, נמאס לי להסתובב כמו
תפרנית.
עדיין אין לי מיטה, ישנה על מזרונים. אפילו שאתמול ברחוב ראיתי
אחלה מיטה מעץ אפילו לא רחוק מכאן, אבל לא היה לי מי שיגרור
אותה איתי, כיוון שאף אחד מחברי הגבריים הסמוכים אלי לא היה
בבית, ואני הייתי מותשת אחרי 8 שעות עבודה.
הוא קנה לי ספר לטו באב, אני חושבת שאני כבר זוכרת את ההקדשה
בע''פ מרוב שקראתי אותה. את הספר עוד לא פתחתי לצערי, אני
שקועה בדברים אחרים שקשורים אליו, ממלאה עצמי בדברים קטנים,
אבל זה כמו לחוש שהוא כאן. למצוא תלתל שלו בחדר, לשקוע לתוך
המזרון ולהריח את הריח שלו, שאני כל כך אוהבת, לדמיין את פניו,
את הנשיקות שלו. היה איזה יום שהתנשקנו עשרות נשיקות קטנות
מתוקות כל כך, או סתם לטייל עם ידי על גופו, ללטף אותו כשהוא
ערום לידי, לדבר איתו. כמו בשיחת טלפון ההיא שרק הימהמת, מלאה
בו כל כך, מקשיבה לכל הגה שיוצא מהפה שלו. או סתם לדעת שהוא
מנגן עכשיו את הגועל נפש שהוא מקשיב לו ונהנה מהחיים... זה
דווקא גועל נפש איכותי, אבל אני לא אוהבת אותו. אבל אני אוהבת
לשמוע אותו מנגן, לראות את הידיים שלו משוטטות על הגיטרה, כמו
ששוטטו קודם על גופי, בתאוותנות הזו שלו, וכשהוא עוצם את
העיניים וצולל עמוק לתוך עולם הצלילים הפרטים שלו, רואה את כל
הצבעים שנעלמים מעיניו כשהן פקוחות ומתבוננות, הוא יפה כמו
מלאך. עצרתי עצמי כל כך הרבה מלנשק אותו ברגעים האלו.
הוא אומר שיש לי גוף של גיטרה קלאסית - טוב להתחרות עם האהבה
שלו אני לא אוכל, אבל זה חוסך ממני את הקנאה, היא האישה של
חייו מה לעשות, אישה-גיטרה שחורה ומנוסה, ונאמנה כמו שאף אישה
אחרת עולם הזה לא הייתה אליו. והוא מלטף אותה, מאוהב, ואני
שבויה בו.
אני יודעת שאני כועסת, ואני יודעת שאני מפחדת, אבל העובדה היא
שכמעט עשרה חודשים לא הייתי מוצפת רגשות כמו שאני עכשיו, וכבר
הרבה מאד זמן לא איבחנתי בעצמי את האותות הללו. ונשארו רק עוד
שלושה ימים, לחלום המתמשך הזה, על גווני אושרו וגווני סיוטיו,
וכמו שהקספרים שרים לי ברקע "אני אחלום לנצח, אולי אחלום לנצח"
עד שאמצא לי אהבה. ואולי הנצח זה עכשיו.
תגובות:
נושא: את כותבת כל כך יפה....
מאת: אלה100
תאריך: 29/7/02 17:57
מצטערת שאני לא מגיבה על התוכן, אבל סגנון הכתיבה שלך פשוט
הדהים אותי...
נושא: לקרא אותך
מאת: Lucid Dream
תאריך: 30/7/02 17:21
אוהבת
מרגישה כל כך עמוק
מפחדת
נוגעת
ושוב אוהבת אוהבת אוהבת
זה כל כך מרגש. אני מחכה לקרא מה היה ואני כל כך מקווה שזה
יהיה רק טוב.
נושא: לא הבנתי כלום....
מאת: BUBA 16
תאריך: 31/7/02 19:40
את באמת כותבת יפה... אבל יותר מידי לדעתי.. ואני לא מתכוונת
ליותר מידי מילים... אלא שזה יותר מידי עמוק... וגם נוראאאא
קיטשי! וככה לא ניראים החיים... לא של אף אחד.. החיים זה לא
מזמר, את יודעת! אבל בכל מקרה אני מקווה שזה יצא לטובה...
נושא: כשתגדלי תביני
מאת: הרשע
תאריך: 4/8/02 11:33
נושא: כמה יומרנות אפשר להכניס לדף אינטרנט אחד?
מאת: fhfhfhf
תאריך: 1/8/02 17:35
מסתבר שהרבה.
נושא: מיקי..
מאת: אדווה
תאריך: 1/8/02 20:13
מיקי, חבל לי לראות אותך הורסת את מה שאת אוהבת כל כך..
תתני לחומות שבנית סביבך להתמוטט, תשחררי את הפחד, ותחווי את
הרגע...
זה ברור לעין שאת מאושרת עם מדיאס, אבל הפחד להכוות שוב לא
מניח לך, וחבל...
זוהי התחלה חדשה, בעיר חדשה, עם מישהו חדש...
תאהבי, תזרמי ותהני, זה מגיע לך... ותמשיכי להתבטא כל כך
יפה..
| 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.