יומן: יום שבת, 8 ביוני 2002.

חיי אמן, ורגעים של בגידה עצמית.
בוקר שבת במכינה, הציפורים מצייצות מסביב, חום איימים, וגבר
עובר אורח ישן לי במיטה, ערום ומותש מבוקר וליל אמש. נשארתי פה
אחרי הרבה מחשבות, תהיתי אם לנסוע לתל אביב, להיפגש עם חש-בן
שהשאיר לי השבוע הודעה ארוטית ומעקצצת לחלוטין שגרמה לי להסמיק
ולחייך בערמומיות לעצמי; אם לנסוע צפונה לידיד שסיפרתי אודותיו
פעם קודמת, חושבת אולי הוא זקוק לי כעת; או לנסוע לחיפה לפגוש
חברים... בסוף החלטתי להישאר פה, החלטתי שלנסוע לחש-בן לא בא
בחשבון, אומנם לא ראיתי אותו כבר הרבה זמן, ועוד יותר זמן עבר
מאז שנצמדנו גוף אל גוף, אבל להישאר איתו דווקא עכשיו, במיוחד
שלמחרת אצטרך לקום בשבע בבוקר, נשמע לי רע מאד... מה זה דווקא
עכשיו? איש הנדודים בא עוד מעט, ואני מוצאת עצמי חושבת עליו
יותר ויותר, מתרגשת יותר ויותר, ונוזפת בעצמי יותר ויותר,
מרגישה איך רמת המתח בינינו עולה ממכתב למכתב משיחה לשיחה,
מצ'יטוט לצ'יטוט, לטוב ולרע, מתח שמורגש חזק באוויר. ויודעת
ששומרת את עצמי עבורו, כבר שלושה וחצי שבועות לא הייתי עם איש
כדי שאוכל להתמסר אליו בשלמות, יודעת שגם הוא מחכה לי, וכבר
הרבה יותר זמן, אין לי הסבר לצורך שלי להעניק עצמי לו, לתת לו
להרגיש את כל כולי, גוף ונפש, בשקיפות, שידע ללילה אחד שאני
שלו ורק שלו ושאין דבר בינינו, לא גברים אחרים, לא אהבות
נכזבות, לדעת איך זה להיות איתו, משערת שאם אצליח לעשות זאת
אדע וודאי מה טוב עבורי, הוא את הטוב שלו יצטרך לבחון לבד, וגם
זה ממרחק זמן, כששוב יחזור לנדודיו ויעלם, רוצה להתמקד איתו
ברגע אחד, ולהיות כל כולי. אז החלטתי להישאר, במקום זה אכתוב
את כל הר הדברים שעברו עלי, או את הסיפורים שצצו בראשי, ואארוז
את הדירה שלי, שאבא ייקח ביום שלישי, כי אחרת לא ברור מתי יהיה
לי זמן לטפל בערימות הארגזים והדברים שמחכים לי. ובעיקר יהיה
לי זמן ליהנות לבד מהמכינה, מן השקט שפה, להסתובב בשבילים חצי
ערומה ולחשוב לפעמים בקול רם. בשבת אסע להופעה באוניברסיטה
לזכרו של דיויד, ואחזור עם המכינה לצפון, ובבוקר ראשון אסע
לטיפול אחרון אצל השיננית, בלי לקום בשעות לא סבירות, בלי
להינתק מזרועותיו של חש-בן לחוש אשמה, לחוש בוגדת במי שאני לא
מחויבת אליו אפילו לא רגשית. ויודעת שלא אראה את חש-בן בחודש
הקרוב, ויודעת שלא ראיתי אותו קרוב לחודש, וביחד זה יצא
חודשיים שלמים וגם הוא וגם אני מתגעגעים זה לזו, אבל עם תחושת
הבטן שלי אין לי מה להתווכח.
ביום חמישי היה יום לזיכרון של דיויד, ה8.6 (היום) הוא יום
הולדתו, והוחלט לציין זאת במסע אופניים וטיול רגלי לזכרו. זה
היה מדהים, נסענו ונסענו במשעולי רמת הגולן, כששמש קיץ קופחת
מעלינו, אנשים ועוד אנשים, שכולם אהבו אותו, מחזורים על
מחזורים מהמכינה, ידידים שלו, משפחה, והיה איזה משהו מיוחד
באוויר, כשהחשיך (נסענו מ11 בבוקר עד 18:00) היה טקס, אותי הוא
לא ריגש יותר מידי, אבל הדמעות שם כל פעם שאני חושבת שהוא באמת
לא יחזור יותר, וכשמעתי את המילים שזרמו שם, ושוב חשבתי על
סוקרטס-דיויד שלי, הן כבר ירדו לבד.
שוב פגשתי את החניך ממחזור ג' זה שהתנחמתי בזרועותיו בשיבעה,
וידעתי שמוטב לי להתרחק, אחרת הוא עוד יזמין עצמו לישון איתי,
ואני הרי רוצה להישמר עכשיו, לא עלה על דעתי שאוכל אחרת. כבר
שם פגשתי את עובר האורח שמצוי עכשיו בין סידני המיטה בה אני
ישנה, וחשבתי לעצמי שהוא שילוב של החייל המאמין ושל אותו
מכיניסט מג' ושל עוד מישהו שאני לא מצליחה להתוות את פניו,
ומוטב לי לשמור מרחק.
כל השרירים של הישבן שלי נתפסו מהמסע אופניים, אני לא מצליחה
להבין בשום אופן מי המציא את הכיסא הכל כך לא נוח הזה של
האופניים, זה לא מושב זה סד עינויים, עד עכשיו הכל תפוס לי,
וכואב איימים.
בבוקר שישי כשהתעוררתי הסתבר לי שאני לא היחידה שנשארה במכינה,
איתי נשארו עוד שניים מהמחזור שלי, שאני מאד מאד אוהבת ומיודדת
איתם, עם אחד מהם ניהלתי לאחרונה שיחות נפש מעמיקות שעשו לי
טוב, והשני סתם פשוט חמוד. וחוץ מהם נישאר אותו עובר אורח,
מנפילי מחזור א' האגדי, שאיש באמת לא יודע מה הלך בו,
ומסתובבות עליו עשרות שמועות. אותו עובר אורח שלילה לפני זה
אמרתי לעצמי שהוא חמוד, ושלא אעז להתקרב אליו. חתול בשק.
ישבנו יחד ועשינו איזה חברותה על תעמולה עיתונאית, והוא הזמין
אותי להצטרף אליהם לרחצה בכנרת, ואני שגם ככה כל התחת שלי היה
תפוס החלטתי שאבוא, אחרי שסיימתי להוריד כל שערה מיותרת מגופי
לבשתי חצאית לבנה ואיזה חולצה מינימאלית עם בגד ים לבן מתחת,
כשהחום והזבובים פשוט אוכלים את גופי, וצולים אותי חיה, גם ככה
הייתי שרופה מהמסע אופניים. הבנים נעלמו, ולקח לי קצת זמן
למצוא אותם, ידעתי שייתכן לפי דבריהם שנתרחץ בעירום, ולא
יכולתי להרשות לעצמי להראות אחרת.
הידיד הטוב שלי אמר שהוא רוצה להיפגש עם חברים שלו, והורדנו
אותו בדרך, ממשיכים לחוף של כורסי, נכנסים למים שהיו חמים גם
הם, משפריצים צוחקים, מדברים שוב ושוב על המכינה, על השנה שלנו
על השנה שלהם, מנפצים מיתוסים, חבר הקבוצה השני שלי קבע דרך
הטלפון עם הידיד שלנו והחברים שלו שיבואו לאסוף אותו ושהם יעלו
למכינה יחד, אני ועובר האורח ממחזור א' החלטנו להישאר, ממילא
היה איתנו אוטו צמוד ולא היה מקום במכונית השניה... אמרנו
שנשאר עד שתשקע השמש...
וכך באמת היה, דיברנו עוד הרבה, הדלקנו מדורה והוא הכין קפה
לעצמו וצ'אי לי, והיה ממש נחמד, אחר כך הוא ישב וניגן הדיג'
שלו שזה כלי אוסטרלי נהדר עץ חלול שלא פשוט לנגן בו, והציע
שנקפוץ לעוד טבילה... אמרתי לו שאני לא מוכנה להירטב עוד פעם,
והוא הציע שנכנס ערומים, לא היה לי מה להפסיד, ממילא אני לא
מכירה אותו ממש אז אין לי מה לפחד ממה הוא יחשוב עלי, וגם
הכנתי את עצמי בצהריים עוד לאופציה הזאת, ולא עם מישהו אחד אלא
עם שלושה, מה גם שהספקנו לדבר עד אז כמה שעות טובות והיה לי
נוח במחיצתו, אז זה היה לי טבעי להוריד את החצאית שלי את
התחתונים של הבגד ים והחזייה ופשוט לדהור למים, שבינתיים
הצטננו עם השמש ששקעה והכוכבים שעלו, היה כבר חושך מוחלט, רק
האורות של טבריה והכוכבים ריצדו להם על המים, השפרצנו קצת,
צחקנו דיברנו, והתחבקנו, היה מוזר להרגיש את הידיים שלו על
הגוף שלי, שנינו רועדים מקור, מתחבקים לחמם אחד את השני,
בתחילה מרחוק, ואחר כך מקרוב, מעולם לא התרחצתי בים בעירום לבד
עם גבר, וזה היה דיי מרגש, וההתקרבות הייתה טבעית, הוא נישק לי
את הכתפיים, ולא זזתי, עלה אל הצוואר והתרחקתי קצת, וחזר והניח
את ראשו על כתפי, ואחר כך שוב מתקרב אל שפתיי, הסתתי את ראשי.
לא יכולתי שלא לחשוב על איש הנדודים, על הסיבה שנשארתי במכינה,
שיותר מכל הייתה כדי לא לסבך עצמי בלילה של תשוקה עם חש-בן,
וידעתי שאני עלולה לחטוא לעצמי, לאבד את מה שאני כל כך רוצה
לשמור עליו: על הרעב הזה, על התמימות הבתולית המתחדשת הזו,
להעניק אותה את כולה לאיש הנדודים, יודעת כמה זה חשוב לי, וככה
עמדנו שעות מחובקים נצמדים הרבה יותר, אני כורכת את רגלי
סביבו, ומדברים ושואלים וצוחקים, ואני מרגישה איך בתוך המים
האיבר שלו נוגע בי, בשפתיים, ולא זזה, נשארת, לא לכאן ולא
לכאן, ועדיין מדברים, המחשבות שלי טסות, מתעכבות על המספר
שמונה שוב ושוב ושוב, שמונה, שמונה, שמונה, שמונה... ואיש
הנדודים שכה רחוק מכאן, והמחשבה שלי שיולי זה זמן טוב לעבור
לתשע, שמאז מרץ עברו ארבע חודשים בדיוק, ושחמישה זה כבר מספיק
זמן כדי להפסיק עם עכבות מטופשות, וזאת ובמידה שלא אמצא אחד
להיות שלו, אבל יולי עדיין לא הגיע, ושמונה, שמונה, שמונה,
ואיש הנדודים, והתמסרות מוחלטת, ולכל השדים והרוחות איך זה
שטוב לי כל כך החיכוך הזה מתחת למים, הנגיעה הלא מודעת הזאת
שאני לא רוצה להינתק ממנה, רק לכרוך את רגלי עוד ועוד... אני
לא יודעת כמה זמן עבר, וכמה עוד ניסיונות שלו לנשק אותי עברו
עד שנפגשנו, הכוכבים ששטו על המים, התפשטו כבר על כל מרחב
הכנרת והשמיים, ואנחנו נסחפנו לנשיקה אורכה ארוכה תחילה
מהוססת, ואחר כך תובענית יותר, עומדים בתוך המים, עירומים גוף
נוגע בגוף, ואני ממלמלת מספרים, שמונה תשע לעצמי... והשפתיים
שלי פסוקות, הוא כמעט שם, אבל העולם שלנו מלא מחלות ואי אפשר,
גם אם אני על גלולות זה לא משנה, אני מורידה קונדום רק אחרי
בדיקה, אני מורידה קונדום רק כשאני אוהבת, ויש רק איש אחד
עכשיו שאני רוצה להעניק לו את עצמי, כל כולי בלי מחיצות, יודעת
שזה בסופו של דבר רק בחירה שלו אם לקחת... אז לא, ואסור ואי
אפשר, ויוצאים מהמים, חם וקר וצמרמורת ונעים והכל בבת אחת, על
החוף אני מסבירה לו את פשר המספרים ומבקשת להישאר על השמונה,
אומרת לו שאני לא שלמה עם זה, ושעכשיו כנראה זה לא הזמן,
שנשארתי במיצר בדיוק כדי שזה לא יקרה, הוא מבקש לראות אותי רגע
אחד לפני שאני שמה את התחתונים, להרגיש את זה שזה כל כך חלק,
בלי טיפת שיער עליו, בהתחלה רק מלטף, אחר כך יורד על בירכיו
ומבקש לנשק אותי, אני אומרת שלא כדאי, והוא אומר שרק את החלק,
לא את השפתיים, ואני מפשילה את החצאית, והוא מנשק, אחר כך נושך
עדין, יורד קצת למטה מלקק מהצדדים, ואני נרעדת, והוא על שפתי
ואני ברגליים סגורות, צועקת לעצמי בפנים לא לפתוח לא לפתוח,
והוא מנשק ויונק, ואז עוזב אותי, אומר שנסחף קצת, ואני מרימה
את התחתונים ומורידה חזרה מטה את החצאית, שתכסה את רגליי, ורק
אז מפסקת אותם, מרגישה את הבלגן של הרטיבות, וממלמלת שכדאי
שנלך. ואנחנו נוסעים להאון כבר רבע לחצות בלילה, אנחנו יצאנו
ממיצר בארבע, ובכל זאת עברו כבר כמעט שמונה שעות, והבנים כבר
חיפשו אחרינו, הטלפון צלצל כשהיינו במים... קנינו בירות וגלידה
וטים-טאם, לא אכלנו כל היום והתכוננו לארוחת שחיתות. הבנים
חיכו לי במשרד חניכים עם חיוך ממזרי, הוא הלך להתקלח.
"נו, מה עשיתם" הסתובבו אלי מהמחשב, "סתם שחינו ודיברנו", והם
עדיין מחייכים "ולא היה כלום?" "אוף, אתם מכירים אותי, מה
השארתם אותי לבד איתו!" אני מביטה בזה שעזב אחרון בתוכחה...
"כן, התנשקנו, התרחצנו ערומים, והיה קצת, אבל לא היה יותר
מידי" לא יודעת איך ולא מתכוונת לשקר להם. והם צוחקים "את ילדה
גדולה, אי אפשר להשאיר אותך לבד עם גבר?" ואני עונה להם שכבר
אתמול סימנתי לי לא להיות איתו לבד, אז מה הם רוצים... והם
חוזרים למשחק מחשב שלהם, צוחקים, אומרים שישמחו אח"כ לבירות,
ואני הולכת לספרייה לבדוק את האי מייל שלי, אולי איש הנדודים
התגעגע וכתב לי דבר מה, אולי כבר התפרסם משהו שכתבתי, אבל
התיבה מלאה במכתבים, אפילו החברה הכי טובה שלי מלאס ווגאס כתבה
לי, אבל איש הנדודים לא שם, לא במכתב ולא במסנג'ר, ועצוב לי
וריק לי מבפנים, ואז הוא מגיע מאחורי ומחבק אותי... ואני
מסיימת את ענייניי, ואנחנו הולכים למטבח להכין ארוחה, יושבים
לאכול צוחקים, מדברים, מדליקים נרות. בים הבטחתי לו מסג', על
המיטה כשסיימנו לאכול קיימתי, ערומים כי ככה הכי נוח לי והכי
טבעי, ואחרי שעה בין כפות ידי הוא מתהפך ומנשק לי, מבקש לגמול
לי, ואני מסרבת, אבל הוא כבר מוריד את התחתונים שלי, ואני
עוצמת את עיניי ומבטיחה לעצמי לא להיסחף, אבל אלו הבטחות ששוות
כקליפת השום, הוא מלקק ויונק ונושך ואני נאנקת, היד שלו נשלחת
הצידה, הוא פותח דבר מה, אני מתרוממת להביט, פוקחת את העיניים,
רואה חפיסה כסופה קטנה מבריקה בידו, סוגרת את רגליי, "לא, לא,
לא, אני לא יכולה, אני לא יכולה!" אני אומרת על סף ייאוש, כל
הגוף שלי משווע לדבר אחד, כל המחשבות שלי ממוקדות במשהו אחר,
לא תשע לא תשע ורק איש הנדודים, גם ככה זה יותר מידי, והוא רק
מתבונן בי, עוטף בו לאט לאט את האיבר שלו שעומד שם מתוח תורן,
"בים היה לנו רגע, ורק זה היה חסר..." והוא פותח את רגלי מאד
עדין, ואני עוצמת את העיניים להתנתק מהנשמה שלי, כי זה הכי
אסור שאפשר זה תשע זה תשע וזה לא איש הנדודים, והוא מגיע הנה
עוד יומיים ואני לא אהיה שלו, ורק שלו, הוא יכול להגיד מאה
פעמים שלא אכפת לו, ואני יכולה לומר עוד מיליארד שזה לא משנה
ושיעשה מה שבא לו עם כל מיני, אבל אנחנו יודעים שזה אכפת, אכפת
מאד, ואני עוברת עכשיו את הגבול הזה של התמסרות אליו, ועכשיו
אני סתם סמרטוט, ומישהו עולה ויורד בין רגלי, ואני שומעת את
עצמי גונחת, ובמחשבות שלי אני רואה את עצמי מול איש הנדודים,
אומרת לו שחיכיתי רק לו, כבר כל כך הרבה זמן וששמרתי את עצמי,
שאין לי הסבר מדויק למה, אבל זה נראה לי נכון, ואיך הוא מנשק
אותי, מפשיט אותי ועובר על הגוף שלי בליטופים ובשריטות, וחושב
שאני יפה בקול רם, ואחר כך כובש אותי בעדינות הזו שלו שיש בה
כל כך הרבה כוח, והתמונה מתמוססת לי, כי זה כבר לא יכול להיות,
ומישהו אחר עכשיו כבש את ההר והגבעות, ואני לא טהורה יותר, וזה
תשע תשע תשע, והנה הוא גמר. הגוף שלי שוכב שם, הוא מנשק אותי,
אני רחוקה מלגמור... רחוקה מלהיות מאושרת. מנסה לא לחשוב יותר
על כלום. יודעת שזה הכל אך ורק אשמתי ודי. והוא מלטף אותי,
ואנחנו שוב מדברים ואני נרגעת. בפעם הבאה כבר לא אחשוב על איש
הנדודים גם לא על חש-בן, אחרי הפעם השנייה אלך להתקלח קצת
בפאניקה, משהו עם הקונדום לא היה מאה אחוז בסדר, אבל על כל
מקרה אני על גלולות ואין חשש להריון, אבל עכשיו גם לתת את עצמי
לאיש הנדודים לא אוכל, כי הבדיקה שעשיתי שבוע שעבר כבר לא
מדויקת, ולא משנה שלא הורדתי קונדום בכל החודשים האחרונים, ולא
בלעתי בלי לדעת שמי שלפני נקי ושיש לו בדיקה תקיפה, לא עוזר
עכשיו... ואני שונאת את זה. אחר כך הולכים לישון, שלושה
מאווררים דולקים בחדר, הוא מחבק אותי. נוגע בי, כפית, תנוחה של
אוהבים, והוא יודע ואני יודעת שהוא לא יותר מעובר אורח בחיי,
ממספר תשע, זה שלקח ממני את השמונה שסימל עבורי כל כך הרבה,
שמונה ששמרתי עליו ארבעה חודשים שלמים, שמונה שהיה הגבול שלי,
והיה מפחיד ומאיים, ועכשיו נפרץ בפתיחת רגליים. ואני יודעת
שרציתי את זה, רק לא בטוחה שעכשיו ושזה נכון.
בבוקר אני מתעוררת והוא לא לידי, ואני לא בטוחה אם חלמתי או
הזיתי, או מה בדיוק קרה, אחרי חצי שעה אני שומעת אותו משתעל
מהחדר השני, קוראת בשמו, והוא בא עירום חוזר למיטה ומחבק
אותי... שואלת למה הלך, והוא מסביר שרצה לישון כמו שצריך,
וחוזרים לישון, אבל לא, ושוב הוא בין רגליי, והפעם טוב לי,
הפעם הקונדומים הם שלי, וזאת חבילה חדשה ואני יודעת שזה הכי
בטוח שיש, מרשה לעצמי להוביל ולצאת מהפסיביות שתמיד מעצבנת
אותי, ואנחנו גומרים ביחד, ואחר כך שוב, גוף בתוך גוף, למעלה
למטה ומהצד, כך שלוש פעמים, מסתבר שהוא היה רעב הרבה יותר
ממני, חיכה שנה, ובראש שלי אני מתגלגלת מצחוק, חושבת על איש
הנדודים, שאם אחד לא יכול שוב לחכות לי שנה, אלא רק כמעט חצי,
אז תמיד יבוא אחר... ויודעת שרק איש הנדודים יבין את המשפט
הסתום הזה.
והולכת להתקלח, הוא מציע גלידה, אבל אחר כך מתחרט, מבקש לחזור
לישון ואני יורדת למטה לכתוב, האינטרנט במשרד חניכים לא פועל
כמו שצריך... ושוב הולכת לספריה.
שבוע ארוך עבר עלי, שבוע של מחשבות, המכינה נגמרת וכל יום
שעובר קשה לי יותר אבל כיף לי יותר, זה היה שבוע נהדר, חוץ
מריב שהיה לי עם אחד מחבריי לקבוצה, מי שמדריך יחד איתי איכות
סביבה בבית ספר בעין גב, ואני שונאת לריב, ושונאת שצועקים עלי
בלי סיבה. איש הנדודים התקשר לא מעט לאחרונה, תכננו ביחד את
הפגישה שלנו, חשבנו שאולי הוא יצא לטיול עם המכינה שלי, מה
שנראה לי דיי מוזר, אבל איש הנדודים כשמו כן הוא, מדריך
טיולים,  אבל חטייר, שמח לבוא אבל מתעצל לישון, אז בסוף ויתרנו
על זה החלטנו בעידודי המסיבי שעדיפה לנו אינטימיות אחרי כל כך
הרבה זמן שלא ראינו זה את זו, ושאני אעשה הפסקה בטיול של 24
שעות של להיות איתו, מצחיק שכל כך הרבה חודשים לא התראינו,
ויודעת שאחר כך הוא ישוב לנדודיו למינימום עוד חודשיים וכל מה
שאנחנו מסתפקים בו זה פגישה של 24 שעות, התכתבויות וטלפונים,
ואני בעצמי תוהה אם בכלל יכול להתפתח מזה משהו, והוא כל הזמן
לא מבין מה אני אומרת, ונלחץ ומלחיץ את שנינו, הלוואי שהכל היה
יותר פשוט מזה.
והימים עוברים ואני מסכמת לעצמי את השנה הזאת שעברה. כבר שנה
אני כותבת יומן באינטרנט, שנה שחיי גלויים על מסך בפני כל, שנה
של מכינה, שנה של אהבות גדולות, של לאבד את הבתולים לבנים
ולהתגעגע נואשות לבנות, ובכל זאת לא לעשות עם זה כלום, שנה של
לבטים, של כתיבה מסיבית, של למידה שנותנת משהו לכל החיים, של
התבגרות עצומה, ידיעה מהו מוות, אחת מהשנים המשמעותיות בחיי,
והיא פרוסה בכתב, אולי במרחק שנים אראה אותה אחרת. מי חשב ששנה
אחרי הלימודים חיי יראו כך, שאשלח מכתבים לשר הביטחון כדי לצאת
מהצבא על פציפיזם שאנסח מכתבים כאלו בכלל, אני שדיברה שנים על
חובה למדינה, ולא חשבה בכלל על שירות לאומי, אך הערכיות שלי
צמחה מתוך עצמה, ואני עוברת כל כך הרבה, ולומדת כל כך הרבה,
ובכל זאת חיי מטורפים, בלי שנייה של שקט, חיי אמן. ואולי
מתישהו סוף סוף אמצא לי אהבה.

תגובות:
נושא:         glowed to the screen
מאת:         MADCAP
תאריך: 10/6/02 3:51
Miky, I was glowed to the screen the whole story through.
amazingly written by someone who actually knows how to
express herself.
I don't know what to say about the situation. just wanted
you to know that I was amazed by you.
I wish I could be more helpful, but I guess you
understand...
take care dear.
(I wish I knew you...)

נושא:         הלוואי והייתי מכיר אותך
מאת:          bayshan
תאריך: 10/6/02 8:29
בוקר במשרד ואף אחד עוד לא הגיע. אני יושב וקורא את מה שכתבת
והייתי רוצה להתנתק מהכל ולהיות ככה חופשי. לאו דווקא איתך אלא
לקחת את עצמי ואת אישתי ופשוט לזרום, להתנתק מהלחצים ומהעולם
שלמרות שאני כל-כך אוהב, לפעמים רץ לי יותר מדי מהר. אין לי
עצה לתת ולאמר את האמת אני חושב שאת לא ממש צריכה ושלפי מה
שאני קורא, רק מבפנים מתוכך יבואו הפתרונות.
שימשיכו להיות לך חיים מדהימים.

נושא:         אהבה
מאת:         fle
תאריך: 10/6/02 11:56
היכולת לתרגם מחשבות ותחושות למילים זה דבר מדהים
מי יתן ואושר ואהבה יקיפו אותך כל ימי חייך

נושא:         זה משעמם וארוך בטירוף!!!!!!!! מה כאילו אין לך
חיים?
מאת:         mooranoosh
תאריך: 11/6/02 12:28

נושא:         מיקי...
מאת:         J.P
תאריך: 15/6/02 5:36
המון זמן שלא הייתי פה, חודשים שלמים. היומן שלך הוא הדבר
הראשון שקראתי כשנכנסתי. אני קוראת אדוקה ממש מן ההתחלה, סגנון
הכתיבה שלך הוא משהו שאני אפילו לא יכולה לתאר, משהו מיוחד.
אני כמעט ולא מגיבה ליומנים, ואף פעם לא הגבתי לשלך אבל הפעם
אני חייבת. בייחוד אחרי הפרק האחרון שכתבת. תוכלי לקבל או
לדחות את ההערה, זאת זכותך המלאה אבל חשוב לי שתקראי.
אז ככה: במילה אחת- השתנית. אולי זה נשמע לך מוזר, אבל בתור
אחת שעקבה אחרי היומן במשך תקופה ארוכה השינוי הוא ניכר. אני
זוכרת שבאחד מן הפרקים הראשונים כתבת על מסיבה מסויימת ועל
איזה בחור שהיה הראשון שלך ואחד הקוראים כינה אותך `שרמוטה` את
אמרת שמעולם לא נתקלת בכינוי אבל שאת מקבלת את זה. אני אישית
לא חשבתי שזה היה נכון מצידו לכנות אותך כך. "איש הישר בעיניו
יעשה", אבל אני כן חייבת לציין שהפרק האחרון לדעתי מהווה מן
תפנית. כלומר את מחכה למישהו, שומרת את עצמך ופתאום ברגע נתון
הכל מתהפך, הכל הופך חסר משמעות, הלב פתאום לא רוצה את הבחור
שאת מחכה לו, הראש לא פועל ואת מתמסרת לבחור שאת כלל לא מכירה.
תקראי לי שמרנית אבל אני לא חושבת שצריך להתמסר לכל אחד. לתת
למישהו לגעת בך, לראות אותך זה צריך להיות מיוחד (גם העניין של
השחייה בעירום), ואת יודעת את זה! הרי עם האהבה האחרונה שלך כל
נגיעה היתה מיוחדת. אז למה? למה לרדת ברמה? למה למסור את גופך
לזרים כשאת יכולה להשיג יותר טוב ולמסור אותו למישהו שבאמת
איכפת לו? למה לא להפעיל קצת שיקול דעת ולחשוב עם הלב? למה
פתאום המילה `סקס` הפכה יותר חשובה מהמילה 'אהבה'?

נושא:         אז ככה- במילה אחת: השתנתי!
מאת:         Mיקי
תאריך: 19/6/02 15:08
נכון, אני באמת מאד השתנתי בשנה הזאת, והשינוי הוא באמת באמת
ניכר אני מסכימה איתך במאת האחוזים, אבל אני לא חושבת שהמילה
אהבה איבדה מהמשמעות שלה, בטח שלא לטובת המילה סקס.
יש משהו שידעתי שיהיה מהרגע בו אקיים יחסי מין עם גבר לראשונה,
מתוך הכירות אישית של 18+ שנים (דאז), ידעתי לבחון על עצמי
תהליכים והיה ברור לי שגם התהליך הזה יבוא, ואכן ממרומי 19
ומשהו שנותיי, אני יכולה לומר שדייקתי ואכן הגיע שלב ניסוי
והרפתקנות ללא רוויה, שלב שחיי בי, עד שבאמת אני נתקלת מידי
פעם באהבה, שבאותו רגע כל כולי מתמלא בה מכף רגל ועד ראש,
וכשזו אהבה, וזו אהבה אמיתית, ההרפתקאות שלי יהיו אך ורק עם
הגבר/אישה שלי, ועד שאני לא אוהבת, אני משערת שייצר ההרפתקנות
שלי חזק יותר. וכרגע, מאז האקס שלי, עוד לא הגעתי לשלב אחר, בו
אני לא חייה בהרפתקנות.
אני לא צריכה יותר סקס מאהבה, אני לא צריכה סקס, אבל מה לעשות
סקס מאז ומעולם, היות ואני אישה מינית, גם כשלא קיימתי יחסי
מין, עשה לי טוב.
אבל כדי להבין באמת את האמור צריך להכיר אותי טוב, לכן אני לא
יודעת כמה המילים שאני כותבת הן ברורות כיאות.
בכל אופן, אני חולקת על אבחנתך, שברגע מסויים איש הנדודים לא
היה משמעותי, והוא נעלם לי מהמחשבה, תאמיני לי, אני לא יודעת
מה חשבתי יותר באותו רגע על המספרים שמונה ותשע, או על איש
הנדודים, אבל עצם זה שהוא עמד באותה חשיבות כמו המספרים ההם,
שמסמלים המון, תאמיני או לא, כבר אומרת עבורי לא מעט. ואני
בהחלט יכולה לומר שאני לא מתמסרת לכל אחד, וחוץ מזה המילה
התמסרות היא מילה גדולה, אני חושבת שמאז המאהב והאקס שלי ועד
אתמול בלילה (שעל זה אני כבר ארחיב ביומן) לא התמסרתי לאיש...
התמסרות היא דבר מוחלט. התמסרות היא דבר אמיתי, ודבר מאד גדול.
אז `להתמסר לכל אחד` hell no! ולרדת ברמה, זה כבר בעיני
המתבונן וכפי שכתבת `איש הישר ב-ע-י-נ-י-ו יעשה... ופה ללא ספק
נקודת מבטך/מבטי היא שקובעת... ואני ואת הרי יודעות מה עשיתי
ומה בחרתי. שיקול הדעת שלי פעל הייטב, והלב...? כל עוד אני לא
אוהבת את איש הנדודים, אני לא יכולה לבקש מהלב שלי להתערב, רק
מהמחשבה... אהבה כמו התמסרות היא דבר גדול, והתמסרות בעיני
לפחות היא תחילתה של אהבה.
נשתמע בעידכון הבא
Mיקי
מעריכה אותך מאד על עצתך וכנותך...
קוראת כתמיד, ואכן, השתנתי. מאד...

נושא:         תחייכי
מאת:          kerri
תאריך: 15/6/02 16:46
מדהימה אותי כל פעם מחדש.
אני מנוסה פחות, אם תרצי לקרוא לזה צעירה יותר- לו יהי. ובכל
זאת יש כמה דברים שאני מבינה. למשל שאולי זה הצד הטוב
ביותר,ואולי החיים שלך כ"כ יפים בזכות האושר שאת גורמת לעצמך,
ולא בזכות הסובבים אותך.
מאחלת לך את כל היופי שבעולם, ומקווה לשמוע ממך בעתיד.

נושא:         את מתחרטת?
מאת:          The stranger
תאריך: 19/6/02 1:55
אני חושבת שבתוכך זה מה שרצית וזה מה שעשית. הרי את לא ילדה
תמימה, למה חשבת שהשחיה בעירום תוביל? הרי סימנת לעצמך את
הבחור מן ההתחלה. ידעת שאסור לך להישאר איתו לבד ובכל זאת
נשארת ועוד שחית איתו בעירום, הרי היה ברור שתמצאי את עצמך
במיטה איתו. ואם את באמת אוהבת את איש הנדודים שלך לא היית
עושה את זה. כנראה שאת לא באמת אוהבת אותו ולא מאמינה שהקשר
שלכם יתפתח ולכן נתת לעצמך להיסחף ככה. והאמת היא שלמרות
שאנשים פה חושבים שאת מדהימה (אני לא מכירה אותך אז אני לא
אחלוק עליהם) לי זה נשמע שאת קצת מסוכסכת עם עצמך, מבולבלת ולא
ממש יודעת מה את רוצה. אני חושבת שאת זקוקה ליציבות בחייך.
אפילו שנפשך היא נפש של אומן. בסך הכל אני רואה הרבה דמיון
בינינו. בתקווה שתמצאי את דרכך.

נושא:          כן, באיזשהו מקום אני מתחרטת...
מאת:          Mיקי
תאריך: 19/6/02 15:21
קודם כל עלי להקדים ולומר שאני רואה שמפרשים מהר מידי את
המילים שלי, אהבה היא לא דבר של מה בכך, ועדיין לא כתבתי שאני
אוהבת את איש הנדודים...
שנית, בזמן האחרון באמת עברתי שלבים של חוסר ידיעה לגבי מה אני
רוצה ממנו, אם אני רוצה אותו בתור ידיד או בתור מאהב, או חבר,
או כל מיני דברים, מה שידעתי זה שאני רוצה אותו בחיים שלי,
ואני לא רוצה להקשות מידי על עצמי במחשבות ובעיסוק בזה, בטח לא
עד שאראה אותו שוב... חלק מכל המחשבות האלו כמובן כללו, את
המחשבה שאני לא באמת רוצה אותו, שזה סוג של משחק, ושאני מחכה
לו כי אני מפחדת באמת להמשיך הלאה, מה התשובה הנכונה על כל
המחשבות שלי? אני לא יודעת...
אולי בקרוב אחרי שאסע אם ארצה ואחשוב על כך באמת, אדע, בינתיים
טוב לי פשוט.
וכן, ידעתי שכל מהלך שעשיתי הוא מסוכן, ואני גם יודעת שאני
אוהבת לשחק באש...
במקרה הזה, בדיעבד, וגם באותו רגע די חשבתי כך (בטח אחרי עניין
הקונדום) שזו הייתה טעות, הייתי צריכה לחכות לאיש הנדודים,
הייתי צריכה להגשים את מה שייחלתי לו כל כך, אבל מצד שני, לנפץ
את זה בעצמי, גם היה דבר חשוב, כי מי יודע כמה הייתי מתאכזבת
אם הוא לא היה מביט אלי בעיניים בורקות משכיב אותי על המיטה
ועושה לי אהבה, מה פתאום אהבה? אם שני אנשים לא ממש יודעים מה
בכלל יש בניהם. והתמסרות זה דבר גדול, אז אולי מוטב שכך.
אבל, כן, כבר בכותרת "רגעים של בגידה" מתבטא הצער שלי, שעם
הזמן שעבר הפך ברור יותר. זאת הייתה טעות, אבל אין לי מה
להתחרט על זה... לפחות עברתי את מחסום התשע.
וזהו, בערך...
Mיקי

יומן: יום ראשון, 23 ביוני 2002.

שואפת אוויר רגע לפני...
קצת לפני שקופצים למים של תל אביב, קצת לפני שחוזרים לגברים
שלא באמת ממלאים תחושה פנימית, קצת לפני שמתחילים לעבוד,
ולשכוח מעצמי לתוך שיגרת חיים חדשה צריכה לסכם עבר, את מה
שהיה, את השבוע הזה, את הטיול, את השנה של המכינה שנגמרה לה
פתאום, את הביקור שלו, כשיודעת שהוא קורא עכשיו (מניאק לפחות
תצא מהצללים ותזדהה) ועדיין להישאר כנה, ועדיין להישאר אני.
ההרגשה העיקרית שניתן להצביע עליה כרגע ששולטת בחיי היא
בילבול, אני לא ממש יודעת מה הולך לקרות עכשיו, הצבא החליט
להיות סופר נחמד אלי ולהפוך את העולם, מאיימים בכל מיני דברים
שנועדו להפחיד אותי, את המכינה, ואת כל הסובב אותי בערך... אבל
למה להתחיל דברים מהאמצע?
שבוע שעבר התחלתי לכתוב בשעת שקיעה כחולה ומהממת את היומן
האחרון שלי במכינה, זה היה בדיוק שנה מאז הלילה הראשון והגדול
שלי עם האקס, כך שהמחשבות שלי נדדו לא מעט, ומצאתי את עצמי
מחייגת אליו, ודיברנו, הוא עדיין מתגעגע, ואני מנסה לעודד
אותו, עוד מעט אעבור לתל אביב ונפגש, הוא וזאת מארבע לפנות
בוקר עסוקים בלריב, אומר שהיא עושה לו מה שהוא עשה לי בזמנו,
ורק עכשיו הוא מבין איך זה מרגיש... ומוזר לי איך עברה שנה,
איך עברה שנה איתו, איך המכינה פתאום נגמרת, כמה ימים אחרי
מסיבת סיום, כמה ימים אחרי הריב הגדול שלי עם אבא, והריב של
אבא עם כל מיני אנשי צוות ומורים במכינה. הוא טוען שהתפספסתי,
אבל דווקא מה שבעיניו פיספוס בעיני זו הצלחה, המקום שבו באמת
ניצלתי את השנה הזאת. ובכל זאת אני מנסה לעכל את הרגשת הפיספוס
וההחמצה שיש לי מכל כך הרבה דברים אחרים, את ההרגשה כאילו לא
מיציתי עד הסוף כמעט בכל תחום, כאילו לא פתחתי דלת רחבה מספיק
למעמקי נפשי וניצלתי את החיים הללו שניתנו לי לשנה אחת. ועכשיו
כשנגמר אני מבינה כמה מעטים הם האנשים שבאמת מכירים אותי כאן,
אני בחרתי מה לשים על השולחן, בחרתי מה יראו, בחרתי מי יראה את
הפנימי שלי, וכשבחרתי, גם זה נעשה בדר"כ, ורוב הזמן, ע"י מילים
כתובות, פשוט כי בזה אני טובה. יודעת שלא מעט מהזמן פחדתי,
והפחד הזה לא זר לי, מלווה אותי מגיל כל כך קטן. רק בחודש
האחרון התחלתי לנהל ממש שיחות נפש עם מי שלא ידע אותי, מתחילת
השנה היו לי את האנשים שלי, אני הכרתי אותם והם אותי, אבל אני
חושבת שרק אחרי הגיחה, בשיחה שהייתה לי עם השותפה שלי למחקר
שהיא גם ידידה שלי, הבנתי שאני צריכה להיפתח לא רק לקבוצה
קטנה, אלא לגלות טפח ועוד טפח ולבטוח גם במי שזה לא הכי פשוט,
וכך עשיתי, והחודש הזה האחרון היה בהחלט מדהים, הפתיחות הזו,
הסקרנות, ההכרה האמיתית של אנשים אותי ושלי אותם, ובכל זאת,
זאת עדיין קבוצה, ויש פה כל כך הרבה אנשים שלא יודעים אותי,
שמכירים אותי ברמה השטחית של דעות פוליטיות, של צמחונות ומה
שאני אומרת במליאות, מרכילויות ומשטויות, אבל מי אני בעצם...
והייתה לי שנה שלמה, אז די לכתוב, יש לי רק עוד לילה אחד כאן
במכינה, אז מספיק לשתות, שתתי מספיק בימים האחרונים, - מהפחד,
שמשתק אותי - השקיעה כבר נעלמה מזמן, איש הנדודים מסתובב ביפו
בשלוש לפנות בוקר עם בחורה, אין לי כח לכלום, אני הולכת למצוא
את אחד החברים שלי ולדבר איתו עד שארדם... לנסות לזכך מן הפחד,
לנסות לזכך מתוך עצמי.
והלכתי, ולמחרת בבוקר נסעתי לטיול, הטיול האחרון שלי במכינה...
השבוע האחרון שלי עם המכינה, הראש שלי כאב, רציתי לישון, שתיתי
כל כך הרבה בימים האחרונים, סטוקים של בירות, את שאריות הוודקה
שלי, את שאריות הוודקה של אחרים, ובקושי ישנתי, אם זה בגלל
שיחות, ואם זה בגלל כתיבה, אם זה בגלל חזרות, או בגלל
הירהורים, ואם זה סתם מפחד, ששקעתי לתוכו, מוצאת עצמי בידיים
של מי שהיה הקרוב אלי ביותר בשבועות האחרונים, הוא בין ידיי
בתחתוני טנגה, חצי עירום, שוכב פרקדן על הבטן, מתהפך אחרי שעה
על גב, ואני מעסה אותו, מגשימים איזו עיסקה שהחלטנו עליה, ודנו
בה מתחילת השנה, ורק עכשיו בחודשים האחרונים ממש של המכינה
עזרנו אומץ להגשים אותה, כמו שני ילדים קטנים... הוא עמד בחלק
שלו, ועכשיו תורי, הוא מקבל מסג' שבועי, אבל זה הרבה יותר מזה.
בין עיסוי לעיסוי (והיו כאלה לא מעט) אנחנו מדברים, הוא שואל,
הוא מתקרב, הוא לומד להבין אותי כמו שלא הבין בכל השיחות שהיו
לנו במהלך השנה, מכיר את הגרעין, ואני מוצאת את עצמי בין ידיו,
בוכה, והוא מחבק אותי, מחזיק לי את היד ומלטף ברוך, מי חשב
שנהיה כך, אני שכל כך כעסתי עליו תקופה כה ארוכה, שחשבתי שיש
בו רק איום, ופתאום כל הרוך הזה, והקירבה, סתם ידידות, אבל זה
לא סתם, כי השנה נגמרת... ומה זה אומר?
וקמים בבוקר ומעבירים דברים אחרונים מהחדר למקלט, השותפה שלי
נסעה כבר, יש לה ניתוח והיא לא יוצאת לטיול... ושוב מסדר ועוד
אחד, ועולים על האוטובוס, ולי אין כח אפילו למבט אחרון על
הקיבוץ, אני שוקעת בשינה... מתעוררת לתצפית מדהימה, יורדים
להדרכה בקלעת נמרוד, ומשם מתחילים את המסע הארוך למטה... עוד
יומיים אראה את איש הנדודים, שכבר עכשיו במחשבותי.
היום מתחיל טוב, ההדרכות מצויינות המסלול מקסים, השיחה קולחת
עם מי שלידי, מדברים אידיאולוגיה, מסכמים איכשהו את השנה,
מדברים גם על התפקיד שהצבא ייעד לי, על הצו החדש שקיבלתי לא
ממזמן, ומה אני מתכננת לעשות, לא משערת לעצמי בכלל שעוד מעט
תגיע שיחה שתהפוך את כל הדיבורים הללו לדיבורי סרק, כן, שלחתי
כבר את המכתב, אני אומרה לקבל זימון לוועדה עוד מעט, מתכוונת
להלחם כדי לא להתגייס, ועוברים לשיחה על אלוהים, על שטחים של
ארץ, ודווקא לא ויכוח, סתם שיחה... ואיכשהו הגעתי קדימה, בין
השלושה הראשונים מתחמקת ממלחמת רובי המים שמתנהלת מאחור...
"Mיקי!, Mיקי!!!!!" מישהו מחפש אותי מאחור, אחד המדריכים, מסמן
לי לבוא אליו... יש לי טלפון מראש המכינה... שואל אם שלחתי את
המכתב שלי לצבא על דף לוגו... ואני אומרת שכן, רציתי שזה יהיה
מכתב רשמי, שאלתי איך אפשר לשלוח מכתב רשמי ואמרו לי עם לוגו,
אז שלחתי...  אחרי רבע שעה עוד טלפון, מסתבר שזה הפך חצי עולם,
הצבא רוצה לבטל את התקציב של כל המכינה לשנה הבאה, הצבא רוצה
שאני אשלם חזרה את ה16 אלף שקל שהמדינה השקיעה בי, הצבא מציע
לשחרר אותי על 21 נפשי אך מסרב לדון בבקשה שלי על מצפון, הצבא
אוסר על סרבני מצפון או כל מי שלא מוכן או יכול להתגייס לבוא
למכינות למנהיגות חברתית, הצבא, הצבא, הצבא, הצבא, לוגו, לוגו,
המכתב ששלחת, גיוס, 21, גיוס, סרבנות, הצבא רוצה, הצבא אוסר,
הצבא קובע, הצבא דורש,
אהההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
מה עשיתי??? הרסתי את המכינה, הפלתי את כל מה שהעלה אותי כל כך
למעלה, מאיפה לי 16 אלף שקל, מה פתאום סעיף נפשי, אי אפשר ללכת
ככה לשירות לאומי, והדמעות כבר זולגות לי מהעיניים, מתמוטטת על
איזה מדרגות סלע, אחת החברות שלי לידי מנסה להרגע אותי, להבין
מה קרה, ומפל של דמעות יורד לי מהעיניים, הקבוצה כבר הגיעה
למטה לבניאס קופצים במים ואני עם המאספים, מראש הטור לתחתית
המדרגה, בוכה ממלמלת, מיואשת, לא יודעת מה לעשות. ומתחילים
סדרות של טלפונים... לחברים שלי בבית, לראש המכינה, מהמזכירות
אלי, הלוך ושוב, ואני מדברת עם חברים מהקבוצה מנסה לגבש עמדה,
נאמר לי שיש לי כמה שעות להחליט... לחץ אטומי, ורעד בכל
הגוף... ולא יודעת מה לומר, ולא יודעת איך הגדיר את זה בכלל,
ומה קורה איתי, ולא מבינה לגמרי עד הסוף, רק חוזרת על מה שנאמר
לי, המחשבה הזאת על לקנות את החופש שלי ואת יכולת הביטוי שלי
בכסף, מאיפה יהיו לי 16 אלף שקל, אם אני בכלל לא יודעת איך אני
אעבור את החודשים הבאים בת"א, איך אני אמשיך את החיים שלי עם
תווית של 21 נפשי?! שאר היום עובר עלי בין זגוגיות דמעות
בעיניים וניסיונות אבודים להבין את ההיגיון הצבאי, כשבסוף היום
ברגע של צלילות עולה בדעתי שזה בלתי אפשרי בכלל, החוק מחייב
אותם לדון בבקשה שלי, אני מכירה את כל הסעיפים בחוק, וזה לא
משנה מהיכן אני באה, ואם אני חניכת מכינה או לא, הם מחוייבים
לדון בבקשה שלי... ו16 אלף שקל?! מה פתאום הרי איש לא חייב
אותי, או החתים אותי על מסמך הצהרת או חובת גיוס לצה"ל אם אני
הולכת למכינה, ואני הרי רוצה לתרום למדינה ע"י שירות לאומי, אז
מה פתאום 16 אלף, באיזו זכות? ולפתע הכל נראה לי יותר ברור,
עיקר הבעיה (וזה חמור מאד!!) שיצרתי היא במכינה עצמה, ה21 זה
ניסיון ליפות את המצב שלי, ולהוציא את המכינות נקיים (כאילו
שעשיתי משהו מלוכלך, הגיון אבסורדי ממש) זה לא שאני
מצפוניסטית, אלא אני סתם משוגעת, או מעורערת בנפשי, את זה אפשר
לבלוע, עם זה שר הביטחון שקיבל העתק ישיר ותצהיר ממני (ככתוב
בחוק) יכול להתמודד, אבל עם אידיאולוגיה, עם ערכי מחשבה...
חלילה.
ומגיע הלילה, ואני מדברת עם ראש המכינה שלי, מסתבר שיש לי קייס
וכל מה שאמרתי נכון, רק שהמכינה לא תעמוד לצידי אם אבחר להלחם,
עשיתי לא מעט נזק גם ככה, ואני מציעה לראש המכינה להתנער ממני,
ושנפעל במישורים שונים, אני את השנה במכינה סיימתי, והוא לא
צריך להגן עלי גם עכשיו, אני לעומת זאת אעשה ככל שביכולתי אם
יידרש כדי שהמכינה לא תנזק, למרות שהנזק הגדול והוודאי ביותר
כרגע הוא שמהרגע בו שלחתי את המכתב שלי תהיה חובת הצהרה וכוונת
גיוס כתנאי קבלה, ובעיני זה אסון. מונע מהרבה אנשים טובים לא
להגיע לדבר הגדול הזה שנקרא מכינה.
לילה, כל החברים שלי הלכו לישון על הדשא בבית ספר מדהים שנקרא
הר וגיא, נחל עובר באמצעו, ופיכפוך המים מרגיע את נשימתי, אני
מצלצלת לאיש הנדודים, ברגעים אלו אני כל כך זקוקה לנחמה,
לחיזוק, ואפילו שהוא אולי האדם הכי לא מוסבר לרגע הזה, אני
והוא והוויכוחים שלנו, (הכרתי אותו דרך ויכוח, זה מן אפקט
שמלווה אותנו) אני תמיד אהיה "יפת נפש" לעומתו, הצימחונית
הסרבנית לעומת איש ה"אכילת בשר היא הדבר הכי קרוב אצלי לדת"
ו"הצבא שלנו הוא עדיין הדבר שעומד ביננו לשואה הבאה, ועדיין
כור ההיתוך הטוב ביותר שיש למדינת ישראל" (תעקם את הפרצוף
בשקט, אני יודעת שאחטוף על זה שטיפה, אז ראה סוגריים למעלה!)
ועדיין מצלצלת אליו, הוא, מלבד החבר הכי טוב שלי, האדם היחיד
שאני רוצה לדבר איתו הלילה, דיברתי כל היום מספיק ובכיתי, ואני
רוצה להוציא את הכל ולהרגע. לדבר איתו, כי אולי מחר אני אחליט
לא לצאת אל הטיול ואסע לגולן לסדר עניינים, ואולי אני לא אגיע
אליו שלישי בערב... אז נכון אנחנו שונים, ונכון הוא לא באמת
מסכים עם השטויות שרצות לי בראש, אבל הוא מבין אותי, ומכיר
אותי, וזה מספיק... ומחייגת, והוא עונה, אחרי כמה ניסיונות גם
מצליח להשיג אותי בטלפון הציבורי, ואני מספרת לו את כל תלאות
היום שלי, הוא מקשיב לי, הוא צוחק, הוא מצחיק, והוא מרגיע,
גורם לכל מה שנראה עד עכשיו גדול ואימתני להראות לא כל כך
נורא, לכל מה שהיה עלבון עד עכשיו להפוך למיני גאווה, ואני
נרגעת, ואני מתגעגעת אליו, ואני בודקת אותו... שוב מתבלבלת
ברגשות של עצמי.
בשבועות האחרונים לפני בואו חשבתי עליו כל כך הרבה, כמעט כל
יום, וזה לא רק בפנטזיות ובהזיות על מין, אלא באמת לחשוב עליו,
לחשוב עלי, על עלינו שמפחיד ומרתק כל כך, והיו ימים שידעתי שרק
כשיבוא אוכל לבחון את זה, והיו ימים שחשבתי שזה נכון ואני רק
צריכה הוכחות, ושראבק אני לא מחכה כבר חצי שנה סתם בשביל שום
דבר, והיו ימים שהתגברו והלכו, ובאו בעיקר אחרי ה9 ההוא ששכבתי
איתו, שחשבתי שאני עושה טעות, שהוא לא מתאים לי, שהוא לא נכון,
שאני לא באמת רוצה להיות איתו, שהוא מפלט מחשבתי שלי מן הפחד,
מן ההכרח להיות לבד - למול האופציה לשנות את זה, הפחד מהאופציה
לשנות, כשכל כך נוח לי שהוא איננו, והוא רחוק, וזה רק תמונות
ואי מיילים וצ'טים ופעם בכמה זמן שהוא מתקשר מנדודיו, אבל
כשהוא יהיה כאן זה יהיה אחרת, וככל שחשבתי על זה, זה נראה לי
מופרך יותר, כאילו אנחנו לא באמת מתאימים, וזה לא זה, זה לא זה
וזהו, והוא יבוא, ונשכב והוא יחזור, ואני אעלם, כי זה פשוט
בלתי אפשרי... או שסתם נהיה ידידים... של "פעם ב" לצאת לאן
שהוא.
והוא הרגיע אותי, ועם זאת השיחה איתו נתנה לי תחושה שאין סיכוי
שיהיה משהו, אנחנו כל כך שונים, ואני מרגישה כל כך ילדה לפעמים
איתו, והוא מחפש משהו כל כך שונה ממני, כל כך אחר, ואפילו שיש
בו קצת מכל הדברים שאני רוצה, אני לא בטוחה שזה יהיה נכון...
ובאותם רגעים הרגשתי כמה טוב לי שהוא ידיד שלי, וכמה טיפשי זה
שאביט עליו כגבר...
ביום שלמחרת הייתי הרבה יותר רגועה, עשינו רפטינג, ירדנו מדפנה
ועלינו עד כפר גלעדי ומשם לקרית שמונה... ידעתי שלמחרת אני
פוגשת אותו, שיהיה לי פסק זמן לעצמי, שסוף סוף אחרי כל החודשים
האלו שאני מחכה לו הוא יגיע, ואני אוכל לחשוב סוף סוף
וברצינות. הוא חושב שאני "מתכננת עליו", הוא לא יודע כמה הוא
טועה, הוא לא יודע כמה אני מפחדת ממנו, וכמה אני מפחדת
להתאכזב, הוא לא מבין שכל כך הרבה פעמים אני נאחזת במיניות שלי
כדי לא להגלות, ושאני עוד לא סומכת עליו, אז לתכננן עליו, אם
כבר להביס אותו. אבל ניסע, ונראה כבר מה יהיה, פרפרים בבטן יש
לי כבר ככה.
ואנחנו יוצאים לעוד יום טיול, עולים למצודת כוח, משם אני נוסעת
למכינה עם הטנדר, הח'ברה ימשיכו לאיילת השחר לבריכה להתפנק,
ואני הולכת לפגוש את הנווד שלי, מתקלחת בחדר עזוב, מקרצפת את
עצמי מכל כיוון, חושבת על המילים שאמר כשהריח פעם ראשונה את
שערי, מתעצבנת שד"ר פישר החליפו את הנוסחה לשמפו לשיער
בלונדיני ועכשיו יש בה לימון וקמומיל ולא רק קמומיל שאהב כל
כך, מדמיינת את הידיים שלו בשערי, מדמיינת בפעם האלף את
הנשיקות שלו, נזכרת בחיבור שלו עם הגוף שלי, אז...
ומתלבשת, מעמיסה ציוד על הטנדר, דברים שעולים לירושלים,
מסתרקת, מברברת שיחת בנות עם המדריכה ועוד אחת מהקבוצה, את
החניך השני שבא הורדנו בדרך כשהחלפנו את הטנדר באינקה... ואני
מתקשרת אליו משפיים, אין לי מושג איפה הוא, אבל אני מתקרבת
אליו, לא מעיזה לאכול שום דבר, רוצה להיות יפה, רוצה להיות
מושלמת, שונאת את ההרגשה הזאת...
ואני יורדת בדרך, מחלף מסובים, הוא לא שומע אותי, רק אחרי
שלושה צילצולים ושני טרמפים אני מצליחה לתפוס אותו, והוא בא
לאסוף אותי, עם המשקפיים האדומות כתומות שלו, עם החום הבלתי
נסבל הזה. בחורף הוא נראה אחרת, אהבתי את המראה שלו עם המעיל
אז, אפלולי הרבה יותר, וכך הוא פתוח, הפעם אני מיישירה אליו
מבט, בלי כל ההסמקות ההן, איש הנדודים חזר סוף סוף... ואני
הולכת להיות איתו 24 שעות, ולהעלם.
כל כך הרבה תהפוכות עברו עלי בשעות איתו, הוא גורם לי להרגיש
כמו ילדה קטנה, אני לא מרגישה שווה אליו וזה משגע אותי, נשכתי
אותו, ואני לא יודעת אם זה טוב או רע, השארתי עליו סימנים,
ודיברתי לא מעט שטויות, נזפתי בעצמי כל כך הרבה פעמים איתו, לא
הצלחתי להיות טבעית השד יודע למה. הוא פשוט והוא בכל זאת מלחיץ
אותי, מכל מה שדמיינתי שיהיה שום דבר לא באמת היה, ובכל זאת
היה לי טוב איתו, הוא הצליח להקסים אותי, הוא הצליח להפוך אצלי
כל כך הרבה פעמים, הוא הצליח לגרום ללב שלי להחסיר פעימה,
והבטתי בו כל כך הרבה, פקחתי את העיניים ולא ידעתי אם הוא איתי
או אם הוא ריק, ומה הוא חושב, כל כך הרבה פעמים הרגשתי שאני
מאכזבת אותו, והרגשתי ילדה, אבל גם נמסרתי אליו, נתתי לו את
עצמי גוף וגם נפש לרגעים מסויימים, והרגשתי שלווה, להרגיש אותו
בגוף שלי בלי מחיצות כמו שרציתי, בפנים העולם מתפוצץ ואני שלו.
לשמוע אותו אומר ארבע מילים שהמסו אותי לגמרי, להרגיש איתו
אחת, להרגיש אותו מרוחק, והוא מבלבל אותי, ואני לא יודעת מה
אני רוצה, לפעמים אני רוצה אותו, אני רוצה שהוא יחזור ויבוא
אלי ולא ילך לאף אחת אחרת וירצה אותי ויקח אותי ויהיה איתי,
ושיהיה אנחנו, ולפעמים אני רוצה לבד, לשחק בו, לשחק איתו, לא
להישיר אליו מבט באמת, שהוא יתן לי את הגושפנקה הזו למשחקים,
ואני מרגישה כל כך ילדה, אבל המבט שלו בעיניים וארבעת המילים
שאמר שמתנגנות לי בראש, לא זוכרת מתי הביטו בי ככה, מתי הרגשתי
שרוצים אותי.
אני רוצה להתמלא בו, אני רוצה לתת את הגוף שלי לו, אני מתחרטת
ששכבתי עם ההוא ויודעת שלהקדיש את עצמי אליו היה הדבר היפה
ביותר שיכולתי, ובכל זאת אני שלו, ואני רוצה אותו, ואני מרגישה
את הנשימה שלו, את הציפורניים שלו, את המבט שלו, ופוקחת את
העיניים ומתבוננת בו, ומתמלא ומתרוקנת, ואין לי מושג מה אני
רוצה ממנו, ואין לי מושג איך זה אפשרי.
ומדברים על אהבה, ואוכלים, והוא לא מבין או לא רוצה להבין,
והוא אחר וכל כך שונה ממני, הוא לא בוגר ובכל זאת אני מרגישה
ילדה. והוא שואל דבר מה ואני מתבלבלת, מתחילה לענות על משהו
אחר... הוא מסיע אותי חזרה חברים שלי, הוא לא היה עומד במבחן
48 שעות, הוא לא אומר אבל אני יודעת, ומה אני אמורה לעשות עם
המחשבות שלי, שמצד אחד אני כל כך רוצה ומצד שני אני מפחדת
ממנו, ממש מפחדת, וכשהוא בנדודים שלו זה אף פעם לא ככה, אבל
כשהוא פה בשר ודם. פחד זה לא דבר טוב, פחד זה לא בסיס יציב,
הוא מוריד אותי ומנשק לי ואני רוצה להרגיש אותו עוטף אותי פעם
אחרונה לפני שהוא נוסע. אני מאושרת ואומללה ביחד, כי אני חושבת
שהוא לא רוצה, כי אני חושבת שאני רוצה אם אני אפסיק לפחד, כי
אני מבולבלת ואני שונאת להתבלבל.
והוא אמר שאני תמיד יפה בעיניו, והוא אמר שהוא חולם עלי
בלילות, והוא ליטף אותי בלי געגוע, והוא היה לי אחד, וזה היה
24 שעות שאין לי הסבר אליהן, הוא לא חיבק אותי בלילה, אבל
הייתי שלו, ולא יודעת אם זו פעם אחרונה.
יש לי דמעות עכשיו בעיניים, זה חלק מהעצב הזה של כל הסופים ושל
כל הסגירות, הוא לא יגיד מיהו, הוא ישאר אלום מול המסך, הוא
יקרא למרות שביקשתי שלא יקרא, אבל אני לא יודעת להסתיר. אוהבת
לא אוהבת, ולא יודעת מה לחשוב, שמחה ומאוכזבת, מאושרת ויודעת
שלא ירדוף... אולי עכשיו הנבואה ההיא תתגשם? לא רבנו... אבל גם
לא יהיה מרדף. עוד אי מיילים, עוד צ'טים, עכשיו יש גם תמונות
שלי, חושבת שדווקא התמונה על הספה כשאני מסתכלת על המסך המלא
בג'ולי, עם החולצה האדומה שהופשלה מטה, חשופה חצי, לא נוגעת רק
שקועה במסך, התמונה האמיתית, היא הכי יפה, אבל עוד לא
ראיתי...
נשארת בתור פנטזיה, לא יודעת אם יכולה לפרוץ את הגבולות.
השנה הזאת נגמרה ואני לא יודעת איך לסכם אותה, את הטיול המשכתי
אח"כ עש שישי, עם כל הסיכומים שלו, וכל השיחות הדינמיקות
וההרגשות, השנה הזאת הפכה ועשתה בי כל כך הרבה, אני עוד לא ממש
מעכלת שזהו זה, ששבוע הבא אני לא אחזור לקיבוץ, שעכשיו באמת
חייבים למצוא דירה וחייבים למצוא עבודה וחייבים למצוא את
עצמי.
אני רוצה אהבה, ואני אחליט בקרוב, אם זה לא הוא, ויש פה לא מעט
ספק, גם לפני שבא וגם אחרי, דווקא דרך הקריאה שלי אותו, אם
לחכות עוד חודשיים ואם לא, אז אני חוזרת לבנות. מספיק שנים
עברו מאז... ואני רוצה משהו שימלא אותי.
הצבא בני זונות, וזה מוחלט. את האקס שלי אני אראה אחרי שאעבור
דירה, אתמול אמרתי לו להפסיק ללחוץ עלי והא נעלב, הוא לא מבין
שאני צריכה אוויר, הלילה אני הולכת למחוק את שאריות איש
הנדודים, זו הוא שלימד אותי, שגבר מוחק גבר... לילה עם חש-בן
אחרי חודשיים שלא ראינו, שלא נגענו, וזה שימחת ידידות, אבל הלב
ריק, הלב שלי במקום אחר שאפילו אני לא יודעת מהו...
אני מבולבלת, אני לא יודעת מה יהיה איתי, אבל אני מקווה לטוב,
קופצת למים הגדולים של החיים, ולא מתכוונת לטבוע, גם לא להסחף.


תגובות:
נושא:         בהצלחה :)
מאת:          kerri
תאריך: 24/6/02 1:30

נושא:         קחי דקה ותירגעי...
מאת:         soul diez
תאריך: 24/6/02 3:11
כמה דברים לי אליך, שאולי יאירו את עינייך, עלמתי הצעירה:
ראשית, שמדובר על ידו הארוכה של צה"ל הכוונה היא לגיוס ולא
לתפיסת עוכרי הארץ.
שנית, פרופיל 21 אינו כתם לחיים ושום אדם לא יסתכל עליך אחרת,
בטח שלא בתחום האמנות ששנינו חולקים.
שלישית, כל מי שיאמר אחרת פשוט מתקשה להשלים עם העובדה שאף הוא
כמו רבים (כולל עבדך הנאמן) פריאר של המדינה.
לגבי האהבות, ובכן אני מתקשה להבין איך אפשר להסיט מבט מעיניים
אוהבות? איך אפשר לסוע שעות רק בכדי לספק את היצר? איך אפשר
לקום בבוקר וללכת? איך אפשר למחוק "גבר"?
כל הטכניקות והמתודות שהמין "החלש" אימץ ופיתח ושאני עדיין
מתקשה לפענח.
אם אלו החיים שבחרת - את לא צריכה להיות כ"כ מבולבלת.
שימרי על עצמך.

נושא:         אז ככה,
מאת:         Mיקי
תאריך: 24/6/02 15:12
לעניין האהבות כפי שכינת אותו, כי אין לי כח להתווכח להסביר
שאני רוצה לתרום למדינה ולא לצה"ל...
אתה שואל איך אפשר להסיט מבט מעיניים אוהבות, העיניים של איש
הנדודים קצת מאד רחוקות ממני עכשיו, ואני לא יודעת מה יש במבט
שלו, ואם יש בו אהבה... אני מרגישה הרבה דברים, אבל אני יודעת
שאני לא שלו והוא לא שלי, ואני בכלל לא בטוחה שהוא רוצה אחד
משתי האופציות האלה...
הייתי קוראת לזה יחסים פתוחים אם היה ביננו משהו קבוע, אבל
אין, הוא יוצא עם בנות אחרות, אני שוכבת עם בנים אחרים, לצאת
אני לא יצאתי ממש כל התקופה הזאת (מאז פברואר) מסיבה מאד
פשוטה, חיכיתי לו, רציתי לבדוק, ועכשיו הוא היה פה, ואני צריכה
להחליט ולחשוב, ואולי להמשיך הלאה... אי אפשר לקרוא למשהו
מערכת יחסים, ולבטח אהבה, אם אין הגדרה של יחסים, ואנחנו לשמחת
שנינו עוד לא הגענו לשלב של השיחה הזו...
אני מבינה את שאלתך על הייצר, אבל יש דברים שאני לא כותבת, כמו
שלבן דוד שלי הייתה אתמול חתונה ונסעתי בעצם כדי להשתתף בחתונה
שלו, ויש דברים שאני כן כותבת ומשתמעים מכתיבתי כמו שאני יוצאת
לתל אביב לחפש עבודה ודירה, צריך לקרוא את כל התמונה, ולא
להתמקד רק במה שבולט לעין ע"ע `ייצר`.
אני לא נוסעת לתל אביב אף פעם רק בשביל הסקס, אני גם לא מבלה
לילה שלם עם חש-בן בסקס, יש לי דברים טובים מזה לעשות, בכל זאת
אחרי חודשיים שלא ראינו זה את זו, צברנו מספיק חוויות בנפרד
לדבר עליהן... הוא ידיד שלי, ולא יזיז, ואני מדברת ונפגשת איתו
כמו עם כל הידידים שלי, פעם ב, מתעדכנת, מבלה, רק שאיתו זה קצת
אחרת.
כך שאי אפשר לומר שאני נוסעת כדי לספק יצר, וגם אם כן, אני לא
רואה בזה פסול...
חוץ מזה שבאותה מידה אתה יכול להאשים אותי בנסיעה לאיש
הנדודים, הרי גם איתו שכבתי לא מעט ב24 שעות ההן, והוא הגיע
מחו"ל ואני יצאתי מהטיול האחרון שלי עם המכינה ונסעתי ממצודת
כח עד הדרום כדי לראות אותו, כדי להרגיש אותו... וגם כאן היה
מעורב יצר בעניין, וגם כאן יש ידידות... וכאן המרחק הוא הרבה
יותר גדול, ופערי הזמן הרבה יותר קריטיים.
לשאלתך איך אפשר לקום וללכת? פשוט, מתעוררים, מתנשקים, מדברים,
מתקלחים, מצחצחים שיניים, נכנסים לאוטו, הוא לוקח אותי לאן
שאני רוצה, ונוסע לעבודה, בידיעה שאדבר איתו שוב כמו תמיד ממש
בקרוב, שגם אם אנחנו לא רואים אחד את השני יש לנו תקשורת טובה
גם ככה, ושנינו יודעים שאנחנו לא צריכים אחד את השני, אבל
נהנים אחד מהשני מאד, ותתפלא, לא רק בסקס, סקס זה דבר שולי,
ויחסית חדש בקשר שלנו... כך שזה לא קשה לבוא, וגם לא קשה
ללכת.
לגבי למחוק גבר, כמובן שזה לא באמת מוחק את איש הנדודים, מוחק
את המקום שלו במחשבות שלי או בלב שלי, או בכלל מחיקת גבר בידי
גבר אחר. זה משהו שאיש הנדודים אמר לי פעם, ולא ברור כמה הוא
צריך להכתב כאן, אבל רק אנסה לומר ש"שאריות" מכוון למשהו פיזי,
וכשאני שוכבת עם גבר אחר, אז גבר אחר דבק בי, אין לי כח להסביר
זה סתם מגעיל. אבל אין פה איזה תאוריה משוכללת או מתודה מרתקת,
או טכניקה מסובכת במיוחד, סתם פיזיקה פשוטה...
אין לי מושג מה לומר על אהבה, רק יודעת שכשיגיע הזמן ומישהו
ירצה להיות שלי ורק שלי, ואני ארצה אותו, לא תהיה לי בעיה
לייחד את עצמי למונוגמיה מוחלטת, אהבה היא דבר פטאלי, אבל כשיש
בי כל כך הרבה בילבול וחוסר הבנה, איך אני יכולה לפעול אחרת?
פשוט צריכה להחליט,
ואז הבילבול
לפחות בחלק הזה של חיי יעלם...
רק בחירות שלי, כי אלו הם חיי...
Mיקי
משתדלת לשמור... (:

נושא:         חכי רגע...
מאת:         soul diez
תאריך: 25/6/02 10:48
בסדר... בואי נראה.
אין ולא הייתה שום כוונה להתוכח עימך בנושא צה"ל. אם זה לא היה
ברור; אני איתך בדעותיך ואולי אף קיצוני יותר.
השאלות ששאלתי, להן ענית בהרחבה, היו שאלות פשוטות שיכלו לחבור
לשאלה אחת - מדוע לבזבז את זמנך היקר על תסבוכת שכזו? את
מרגישה משהו אחר? את אוהבת את המתח בניכם?
אין טעם בלנזוף בי על שאיני רואה את התמונה המלאה כאשר ידך
מסתירה לי את חציה, נכון?
באשר לידידות ויזיזות, אני מאמין שנדרשת תבונה מסויימת להכיר
בעובדה ששני המונחים לעיל הינם תרוץ עלוב ליחסי-מין ארעים.
חלילה, אינני רומז לסדק בתבונתך את. באמת שלא. אני חושב
שמגיעים למסקנה הזו מתישהו. אין פסול בידידים אך בואי לא נשלה
עצמינו.
אכן צדקת - סקס הוא עניין שולי.
לגבי המחיקות, הלוואי וגם לי היה מחק-אנשים בין הרגליים. עד
עתה הוא מתפקד יותר כארכיון. פיזיקה או לא, אני מניח שאת אדם
יותר טוב ממני, ואל תכעסי...
אהבה... מי אני ואת שנדע? תזרמי ותשברי לבבות, אחרי הכל איך
נגיע לדבר השולי הזה... מממ... סקס?
הכל ברוח טובה אחות שלי. שומרים עליך עכשיו... תאמיני לי :)

נושא:         מיקי
מאת:         Lucid Dream
תאריך: 25/6/02 21:53
גם הפעם שקלתי אם להגיב,
ורק בגלל שכל מה שיש לי לומר ואיך שאני מתבטאת כאן מחוויר
לעומת הכתיבה המרתקת שלך.
אז רק שתדעי:
קראתי.
ולמרות ששונות בטירוף יכלתי בהחלט להזדהות אתך - הרי את מעבירה
את הדברים בצורה כל כך אמיתית ומשתפת אותנו בדברים כל כך
פרטיים ומהלב.
אני מקווה שתמצאי את דרכך בקרוב ולא הבלבול יהיה מנת חלקך אלא
האושר ואם תרצי - השלווה.........
כל טוב לך מיקי ובהצלחה בהתחלה החדשה בתל אביב וגם עם הצבא
ובכלל בהכל.

יומן: יום רביעי, 26 ביוני 2001.

איש הנדודים ימשיך בנדודיו...
כמעט שמונה וחצי בבוקר, התעוררתי בשש אחרי שינה טרופה, בכיתי
הבוקר, שתיתי הבוקר, בכיתי אתמול ושתיתי אתמול, בריתמוס כזה
אין אלא לשבת ולכתוב את כל מה שמתרוצץ לי בראש, אם יקרא או לא
יקרא, כי להסתתר ממנו אפשר, אבל להסתתר מעצמי אי אפשר, ואני לא
מתכוונת להטריף את עצמי לדעת עוד קצת. מספיק לי ששמעתי את עצמי
במשיבון מוקלטת ושתויה ב2 בלילה של אתמול, מנסה לנפנף את האקס
שלי שהתקשר איזה 5 פעמים והעיר אותי, היה כיף לגלות בבוקר
תיעוד של אחת מהשיחות שלנו, לשומע את עצמי, כמו בתסכית
רדיופוני מככבת על גבי המזכירה, הקול שלי צרוד מבכי, מותש
מעייפות ושואף לשינה, והוא כמו בתחינה מנסה להבין מה עובר עלי,
ואני רק ממלמלת לו, חצי מהדברים בכלל לא מובנים, אבל בסוף
מנתקת לו, בלי שמץ חמלה, עם כל האכזריות שבתוכי. כואב אז
נוראים.
מתחילים תמיד מההתחלה, ואני הרי אמרתי כבר מליון פעם שאני רוצה
לספר את הסיפור שלנו מההתחלה, אבל עכשיו יש גם לחלק מסויים
בסיפור סוף אז זה יוצר רצף, כמו כל כותבת טובה, מה גם שהוא
אישר לי לעשות מה שבא לי על הנייר, אז זה לא בלתי אפשרי.
הכרתי אותו דרך מילים, תמיד היו הצד החזק שלי, היומן הזה פתח
בפני עולמות שלמים של אנשים, היומן הזה פתח לי מקום שלם בעצמי,
ביפ כללית עשה לי הרבה טוב וגם הרבה בלאגן מהבחינה הזאת, אנשים
שנעשו אובססיביים, אנשים שלחצו, אנשים שהקסימו, אנשים שנמאסו
עלי, אנשים שחיטטו, אנשים שנשארו, אנשים שקוראים אותי ומגיבים
ומעולם לא פנו אלי אישית, והם האהובים ביותר, כי הם יוצרים
גבול משל עצמם (ופאק בבקשה שלא מאה אנשים יתחילו להעלב לי
פתאום, אני לא במצב רוח להיות פוליטיקלי קורקט) והיו גם את
אותם אנשים שנגעו לי, שרציתי שישארו, שרציתי שיהיו חלק מחיי,
יהפכו לחלק מהסיפור שלי. יש כאלו בכל רחבי האינטרנט, אני מוצאת
אותם בכל מיני פינות נחבאות. איש הנדודים היה אחד כזה.
בסוף שנה שעברה כתבתי מאמר על צמחונות בביפ, אחד ממנהלי האתר
פנה אלי בבקשה לכתוב אחרי שהתעצבנתי על איזה מאמר אופנה שסימל
את הפרווה והעור כפריט חובה בכל ארון שמכבד את עצמו, ואני בתור
אחת שמאד מכבדת את הארון שלה, אבל גם מאד מכבדת בע"ח ואת זכותם
לחיות, התעצבנתי... אז כתבתי רשימה "כך הפכתי להיות צימחונית"
לפי הכותרת שהוכתבה לי מראש, ומשם הפלגתי לי... אחרי כמה ימים
אי שם בתחילתו של ינואר מצאתי על הדסק-טופ של ביפ מאמר תגובה
מאיזה בחור שכינה את עצמו lgg1, מאמר מטופש להחריד שלא ענה על
חצי מהדברים שכתבתי, מלבד שכינה אותי מתנשאת, אני החלטתי להגיב
(בין ערימות הקללות שהוא קיבל, הטפות המוסר והבוז - קצת הפליא
אותי השנאה התהומית של אנשים אליו, ותהיתי אם אני עויינת
כ"כ...) כמובן שיצאתי מתנשאת ופטרונית, אבל כתבתי דברים
הגיוניים, הוא במהירות של שד הגיב שוב, הפעם אל המייל, בנימה
מרוככת יותר , ואני חזרתי ועניתי לו, משם התגלגל לו ויכוח,
מסתבר שהוא לא כזה טיפש... הוא אפילו משעשע... היה בו קסם אישי
בכמויות, היה בו צחוק, ואני באותה תקופה הייתי זקוקה בדיוק
לזה, המצב עם "הגבר שלי" היה בכלל לא משהו, ואני דילגתי לי
מהמאהב לגבר לחייל המאמין, הלוך חזור, ובדרך כל פעם מצאתי מייל
חדש מlgg1 שניגלה לי בינתיים בשמו, וגילה לי עד כמה הוא חינני.
המשכנו להתכתב, כתבנו על כל כך הרבה דברים, זה התחיל ממשחקי
הכוח שלנו, של מי יותר חכם ומי יותר אינטליגנטי, ועבר של
דיונים על פילוסופיה ומוסר וכל מיני נושאים אזוטריים שחוץ
מבמכינה לא דיברתי עליהם עם אנשים מחיי היום יום, והוא היה
שונה והוא היה אחר. לאט לאט גיליתי  שהוא בכלל לא כאן, שהוא
כותב אי שם מאירופה הרחוקה, ושהסיכוי שאראה אותו בקרוב הוא
קלוש. מה שאוטומטית פתח אותי אליו הרבה יותר, לא היה בו את
האיום, האי מיילים היומיומיים שלו (היו ימים שהיו שלושה ביום)
הם לא חיזור מטופש של עוד קורא, ונפתחתי בפניו. שלחתי לו את כל
מעקב היומן שלי, והוא נפעם ממנו, כתב וכתב, במקומות שהכי נגעו
לי.  כאב לי כל כך באותה תקופה, כאבי אימיים, והוא היה מסוג
הדברים שמתעוררים בבוקר ופותחים את האי מייל בגללם, שנותנים לך
קצת מרווח אוויר, וזמן לכתוב. וסיפרתי לו על הכל, על כל מה
שכאב לי, לילות שלמים בכיתי מול המסך אליו, והוא כתב, וכתב,
וכתב, ב26 בינואר עזבתי את הגבר שלי, שבורה לגמריי, וכתבנו זה
לזו, הוא ניחם אותי, הוא נתן לי הרבה מקום משל עצמי, לכתוב לו
את כל מה שהיה לי על הלב, בלי לבקר, ובלי לשפוט פשוט נתן לי
להיות, וכתבנו, וכתבתנו, והוא כבר לא היה lgg1 הוא היה עבורי
נסיך של שוקולד, והוא היה עבורי הזר שמעבר לים, והוא היה עבורי
זה שכותב כתבות מצחיקות ומרים את המורל הלאומי, והוא הפך להיות
חלק מחיי. ופתאום ידעתי שהוא בא, ופתאום ידעתי שנפגש, והייתי
לבד עכשיו, והוא היה עמוק בתוך הלב שלי בכל רובד, כי נחשפתי כל
כך, ופתאום כל כך רציתי לראות אותו. כשהגיע לארץ שמעתי את קולו
לראשונה, כמה לילות של שיחות טלפוניות, הוולנטיין דיי התקרב,
ואני עוד הייתי אפופה ב"גבר שלי" מנסה לעכל שהוא אקס, מנסה
לעכל שביום הולדת שלי אהיה לבד, שלא אהיה איתו. וכל הזמן lgg1
מסתובב לי במחשבות, זה היה השלב שהתחלתי לחפש לו שם שיהלום
אותו, שידעתי שאני חייבת להפגש איתו, שאני רוצה לראות אותו,
שאני רוצה להרגיש אותו לא רק בלב שלי, כי הוא היה שם כבר כל כך
חזק, לא אהבה, אבל רגש עז של נוכחות. הוא היה וידע וראה אותי,
כי הוא רצה למצוא, כי הוא רצה לראות, והוא יצר בי תחושה
מדהימה.
בקול שלו ליטף אותי בלילות, בימים כתבתי לו מכתבים מטורפים, את
כל כולי, וירטואלית, הראש שלו דומה באופן מופרך לראש שלי, אותם
תאוות, אותו אינטלקט חריף כתער, והוא עיניין אותי, באמת. לא
ידעתי איך להגדיר אותו, הוא היה מעבר לידיד, אבל איך אפשר
לקרוא למישהו ידיד אם אף פעם לא ראית אותו?! והוא היה חידה
בעיני, חידה בלתי פתורה, ואני הייתי חייבת לראות אותו. קבענו
תאריך, כמה ימים לפני היום הולדת שלי, ואני נסחפתי לגמרי
להכנות... יצאתי לפני זה, אבל הלב שלי לא דפק מעולם חזק כל כך,
מאז הפגישות הראשונות עם "הגבר שלי" אפילו החייל המאמין
שהסתובב אז עדיין בחיי לא הצליח להביא אותי לעוצמות כאלה של
היסטריה. מצד אחד רציתי כבר לדעת מיהו, ומצד שני פחדתי שהכל
יתפוצץ לי בפרצוף, שהוא לא יהיה יפה כמו בתמונה, שאני לא אראה
לו כמו אותה דמות שהצטיירה לו דרך המילים, ושהעניין של שנינו
יגמר. מפליא אותי כיום לחשוב על זה ולדעת שלא פחדתי להרגיש, רק
פחדתי להתאכזב.
כשכבר הגעתי לתל אביב, הוא עשה לי מיני התקף לב, ונעלם, אחרי
שכבר מהדרך דיברנו, הוא פשוט לא היה... אבל כשראיתי אותו, אני
פשוט לא יכולתי אלא להיות הלומה. הוא היה מקסים. דיברנו בערב
ההוא, יש בו משהו שמוציא ממני את הילדה הקטנה, וגם את הטיזרית,
הוא כבר ידע בפרוטרוט איך אני אוהבת ומה אני אוהבת, הוא כבר
הכיר אותי באיזשהו מקום טוב יותר מכל מה שידע למצוא בי אחר כך.

והוא נתן לי שוקולד, והוא נישק אותי, והוא היה ג'נטלמן מושלם,
והוא רץ לי במחשבות, והזמן רץ לי כשהוא שם, ואני איתו, והוא
מחמם לי את הגב בנגיעות קטנות, בנשימה, הכי עדין שבעולם, וזה
הכי ברור שבעולם, שמה שצריך לבוא יבוא, מהנשיקות שלו, מהמגע
שלנו, מהשיחות, מהכתיבה, מכל מה שהיה, זה צריך להיות... חודש
וחצי אחרי שהוא היה "מקדש בשר לדת" ודיבר דיברי הבל, פתאום הוא
נכון לי כל כך, וחכם כל כך, ואני יודעת שאני הולכת למאהב שלי
כי קבעתי אותו לאותו ערב, אבל זה פשוט היה מוכרח לקרות,
והיינו, והיינו משך שעות, וידעתי איך אקרא לו, וידעתי שהוא
נכנס לחיי, גם כשנעלמתי מאחורי דלתו של המאהב, ידעתי שזה כבר
לא ממש אותו דבר. כי ידענו אחד את השני. גם אם זה ללילה אחד.
והוא חזר לנדודיו, ואני התיישבתי לכתוב, פוסלת את כל השמות,
היה ברור לי שיהיה "איש הנדודים", בגלל מסעותיו האירופאיים,
בגלל הסיפורים שלו שמושכים אותי לעולם אחר, בגלל שהוא רחוק כל
כך, ובעיקר ובגלל שהוא נודד במחשבותיי כל כך הרבה, הלוך ושוב,
בין הטוב אל הרע, וחזור, נודדים יחד בין אי מייל לאי מייל,
לצ'ט, לתמונות וכתיבה, לרמות של טיזים שלא יאמנו, להכרות
והסתרה.
אמרתי לעצמי לזכור שיש בו משהו שונה... ותמיד היה בו. הוא אף
פעם לא דיבר על עצמו הרבה, וכששאלתי הוא סיפר לי דברים כל כך
עקיפים ומעורפלים, אני הייתי שקופה למולו, והוא היה "מתוחכם
ומעורפל" ואני נמשכתי אליו, וגם אל המיסתוריות שלו... וחשבתי
עליו המון, חיכיתי למכתבים שלו, הורדתי עבורו מסנג'ר שאני כל
כך שונאת, כדי למצוא אותו יותר, והוא היה נווד המחשבות שלי,
והוא היה איש הנדודים, ויום אחד אחרי כמה חודשים של שיחות
ומכתבים, התקשרתי לאקס שלי, זה היה כמעט חודשיים אחרי שנפרדנו,
לא דיברנו הרבה, אבל באותו רגע חשבתי שאני חייבת לספר לו,
אמרתי שאני קצת מבוהלת, שאני לא יודעת מה בדיוק קורה איתי
ולמה, אבל אני חושבת שיש מישהו שאני מסוגלת להתאהב בו. הוא היה
די המום, וזה גם די פגע בו, אבל זה לא מה שמשנה, עד אז הייתי
בכל כך הרבה בילבול, השטויות שלי עם המאהב, ניסיונות ההתגברות
על האקס, שצלחו אחרי חודש וחצי, ועוד כל מיני, ופתאום, אי שם
כשפסח מבצבץ באופק, והאביב בעיצומו, נבהלתי נורא, כי פתאום
יכולתי להרגיש כלפי מישהו אחר, ופתאום איש הנדודים היה קצת אחר
בנדודיו במחשבות שלי, אבל לא רציתי לחשוב על זה  באמת. כי יותר
מהכל היה שם פחד.
היום ההוא היה נקודת מפנה אצלי, כי מצד אחד רציתי להפתח בפניו
נורא, אבל מצד שני נסגרתי, העברתי את זה לכל מיני לבלים כדי
לבדוק אותו, כדי לבדוק אותי. אבל אחרי זמן הבנתי שהוא יכול
להיות נכון, ושזה יכול להיות הוא, ושאני צריכה לבחור מה לעשות
עם המחשבה הזאת. והחלטתי לחכות לו. ידעתי שהוא היה אמור לחזור
תוך חודשיים, אבל לא נראה שהוא הולך לשוב שוב בקרוב, והחלטתי
פשוט לראות מה יקרה. ואני חיכתי, לא ברור למה, אחרי זמן הסתבר
לי שיחזור ביוני, ובספטמבר ישוב לתמיד.
אפריל עבר, זה היה בתת מודע שלי, אבל המשכתי כאילו כלום,
מתחבאת גם ממנו וגם מעצמי, שולחת מסרים מידי פעם... מוחבאים
בין שורות היומן, או בין אי מיילים, אף פעם לא ממש בשיחות.
באמצע מאי, שהיה בערך חודש ומשהו מהרגע שבו עשיתי את השיחה
ההיא, הוא החל להתקשר יותר... ובאחת הפעמים סיפרתי לו, אני לא
זוכרת בדיוק מה, אבל אני זוכרת את הכאב שהיה בי אחרי השיחה
ההיא, הוא החליט שאני "מתכננת" עליו, מוכיח עד כמה הוא לא מבין
אותי בגרוש. אני אז לא ידעתי מה אני רוצה ממנו, אני לא ידעתי
מה אני רוצה מעצמי, אני לא ידעתי אם אני רוצה לאהוב אותו או
לא, הוא היה ידיד שלי, הוא היה איש הנדודים, הוא היה איש
שחלמתי עליו בלילות של תשוקה, ששחזרתי כל רגע איתו, שכתבתי לו
וחיכיתי לו, אבל הוא לא היה בשום אופן מישהו שבניתי לי עתיד
איתו בראש שלי, אני לא יכולה לבנות עתיד כשאני מפחדת, ופחדתי
להרגיש, ופחדתי לאהוב, פחדתי להפגע, כי כמה שהייתי חשופה
בפניו, כך הוא נותר חידה בעיני, חידה שעדיין לא פתורה, ובחידות
לא מתאהבים, ועם חידות לא מתכננים קשר, רק מעצם הסיכון להפגע,
רק מהסיכון של להפקיר שוב את הלב.
אמרתי לו שהוא פגע בי, והוא התנצל, אני חושבת שהוא הבין שאני
מבולבלת, ואני חושבת שהוא הבין שאני באמת מחכה שיבוא כדי לדעת
מה הלאה (אני לא יודעת כמה הוא מאמין בזה היום) אבל אני יודעת
בכל ליבי שזה מה שחשבתי וזה מה שרציתי, לא בשבילו, כדי להרגיע
אותו, אלא בשביל עצמי, כדי שאוכל להניח לעצמי להרגיש. או שאוכל
להניח לעצמי להבין שטעיתי, שזאת רק הולוגרמה דימיונית שהמצאתי
לעצמי, והוא לא מה שאני רוצה, לא מה שאני מחפשת, וגם אם כן,
יכול להיות שזה סתם יזיק לנו, ולא יעשה לי טוב. כן, אנוכית
מאד, חשבתי על טובתי שלי, אבל לא בחרתי לחכות ממניעים
אלטרואיסטים, והוא? המשיך לשתוק בנושא מעברו השני של העולם.
מאי גם הוא חלף, והגיע יוני, איתו הגיעו הספקות, בתקופה של
סיומים סיכמתי לעצמי את כל התהליכים שעברתי, ובתוכם כמובן שגם
הוא נדד במחשבתי, ולפתע הוא נראה לי כמו מקסם שווא, כאילו שרק
בגלל המרווח שהוא נתן לי להיות עצמי, ולהחשף בפניו, החלטתי
שהוא נכון, שאני בעצם לא בטוחה שאני יודעת מיהו, ומגלה כל הזמן
דברים קטנים שהם עקומים בעיני, עקומים וחינניים, אבל עקומים.
בעשירי הוא נחת, דיברנו, הפעימות לב כבר לא היו כמו בפעם
הקודמת, אין ספק שהתרגשתי, אבל הוא היה "סתם עוד אחד" שנאתי את
ההרגשה הזאת, אם זה אמור להיות הבן אדם שאני אמורה להתאהב בו,
אז למה הלב שלי לא גועש?
יומיים לפני שהגיע שכבתי עם מישהו אחר, אני חושבת שהמתח הכי
גדול עבורי היה לשמור עצמי עבורו, באיזשהו מקום זה בהחלט היה
מבחן של אהבה, ונכשלתי בו, זה לא היה לי חשוב מספיק ברגע
המכריע, אבל הוא היה מקסים כל כך, אני הייתי שבורה ממה שעשיתי,
והוא שלח לי אי מייל שגרם לי לחשוב חד וחלק שהוא באיש הכי
מקסים עלי אדמות, ואמרתי לו את זה. והפרפרים בבטן פירפרו, אבל
כשהוא היה פה, ודיברנו, הם החלו לשכוח, ולא הייתי בטוחה בכלל,
ידעתי שצדקתי בלחכות, וידעתי שצדקתי ושאני חייבת לבדוק, כי אי
אפשר לדעת כלום איתי ועם ההפכפכות שלי, במיוחד לאן זה ימשיך.
לרגע רציתי אותו בתור ידיד, ולרגע רציתי אותו בתור גבר, ובין
רגע לרגע כזה היה בי כל כך הרבה חוסר ביטחון.
ודיברנו, ונסעתי אליו. והייתי מאושרת.
היו רגעים איתו שהרגשי שזה הכי נכון שבעולם, והיו רגעים איתו
שהרגשתי כמו ילדה קטנה ושנאתי את זה, אני לא יכולה לחיות
בתחושה של אי שוויוניות, אבל הוא שוב היה כאן, והוא שוב היה
בי, ומקסים כל כך, וכל כך הוא, עם הגיטרות שלו והכל, עם המבטים
שלו, שהרגשתי דרכם הכי יפה וגם הכי ילדה בעולם. והייתי שלו,
והתמסרתי אליו, ורציתי אותו, וכעסתי עליו, והתמסרתי אליו! כל
כך הרבה זמן עבר מאז שהתמסרתי, מאז שבחרתי להתמסר, חצי שנה
שהוא מסתובב בחיי, נודד בהם, ובחצי שנה הזאת לא התמסרתי לאיש,
אני חושבת שמאז הלילה בו אני והאקס שלי השלמנו מהאולטימטום,
(וזה היה בתחילת דצמבר) לא נמסרתי בכלל, ועברו מאז כל כך הרבה
חודשים, ואליו, בחרתי להתמסר אליו, מכל האנשים בעולם... ומה זה
אומר? זה אומר שאני מסוגלת לאהוב שאני רוצה לאהוב, שאני רוצה
אותו, גבר בחיי.
ונסעתי משם מבולבלת, מלאת ספקות, בלי לדעת באמת איך ממשיכים,
בלי לפצח את החידה שנקראת בערימת שמות חיבה, אבל מכילה בתוכה
אדם אחד, שאני לא באמת יודעת.
והוא נסע, נושא אותי עירומה בפיקסלים של תמונות ממוחשבות, לוקח
אותי איתו, צלולויד, ומשאיר את האמת כאן. מעולם לא עשינו שיחה
אמתית על היחסים שלנו, הוא כתב על זה מאמר בביפ שהרתיע אותי
באופן מוחלט, ולא רציתי שהוא ישחק איתי משחקים. אז שתקתי כל
הזמן הזה, מחכה לראות מה יקרה.
ידידה ניבאה לו שנריב והוא ירדוף אחרי, אני לא יודעת אם הוא
ירדוף, או אם תהיה בכלל סיבה למרדף, אם אברח ממנו בכלל, אבל
אין ספק שאתמול התפוצץ ביננו משהו, אותו משהו שגרם לי לשתות את
עצמי בלגימות ארוכות וחריפות של סקוץ' און ד'רוק הום-מייד,
אותו משהו שגרם לי לבכות אחרי שנעלם למיטתו, שגורם לי לכתוב
עכשיו, תחילה וסוף של סיפור.
השיחה הגיעה, "יחסנו לאן" מאת lgg1 ויומנאית Mיקי... פעם
השתעשענו ברעיון שנכתוב יחד כתבה...
''זה בדר"כ בא לך בבום. זה יכול להגיע במהלך שיחת טלפון
תמימה, בזמן ארוחת ערב רומנטית ואפילו בסוף (ובמקרים קשים
במיוחד, בזמן) משגל סוער. אני מדבר כמובן על אותו תרגיל לוגי
מתוחכם המכונה במחוזותינו "שיחת יחסינו לאן".''
אז אצלנו זה הגיע במהלך צ'ט מסנג'רי "תמים", אחרי העברת תמונות
והתרגשות שלי על זה שכנראה מצאתי דירה, הוא סיפר על עבודה
מוחקת של 12 שעות (כל מה שהוא עושה מאז שהוא חזר לשם זה לעבוד,
המטורף, אפילו למסיבה ענקית שנערכה בכל רחובות העיר שלו ממש
מתחת לבית שלו! הוא לא הגיע...) שאלתי אותו אם הוא היה כבר
חנטריש, והוא שאל אם עידכנתי, מכאן התחילה לה שיחה, שהובילה
למחוזות אימיים, הוא בשום אופן לא הבין למה אני מתעקשת שלא
יקרא את היומן, ואם כן, שיזדהה, ומשם זה כבר המשיך מעצמו, רחק
הרחק משליטתי...
''זיכרון של פיל וחיבה לפרטים לא רלוונטיים'' מכיווני היו שם
בשפע, הוא מצידו עקב אחרי העצות של עצמו והיה שקט כל עוד אני
מזרימה מילים מבולבלות על מסך לבן ''היה רגיש מספיק בשביל לתת
לי לפרוק מתחים בשקט'' אם לצטט שוב מגוף הכתבה.  וגם הלך לפי
''אל תהיה צודק תהיה חכם'' שלו, מתמרן אותי בשקט לומר כל מה
שאני לא רוצה לומר, ב''הערכת מצב'' כבר היו לו מספיק נתונים,
ושלב החלטת ההחלטות עמד בפתח, ואז באופן חינני, הוא פתח את דף
המסנג'ר השקט שלו, וכתב וכתב, אני שלא הבנתי מה פשר השתיקה
ירדתי למטה לצייד את עצמי בחצי בקבוק וויסקי (הוא עוד לא
התרוקן אל דאגה, אבל עד הערב גרוני ניכר והעבודה מרובה) ומגש
קוביות קרח עם כוס משובחת... כשחזרתי, מצאתי סילוני מילים
בגוון כחול מוטלות על המסך שלי, והגרון שלי שנחנק מהדמעות,
הרובע מידית בשלוש כוסות סקוץ', ואז ידידי החביב ניזכר למסור
לי "אל תשתי", -"סורי בייבי אבוד"...
''מילת המפתח: כנות
הגיע הרגע הגדול שלך. עכשיו תורך לדבר ודיר באלק אם אתה מפספס
כאן כי זה יעלה לך בדם, יזע ובעיקר דמעות. אם אתה לא רוצה, כבר
אמרנו, זה הזמן לחתוך את זה יפה אבל אם כן תגיד לה. תגיד לה את
האמת, את כל האמת ושום דבר מלבד האמת. תשים את עצמך במקומה. אל
תגיד לה את מה שהיא רוצה לשמוע, תגיד לה את מה שאתה מרגיש
בשקט, בנועם בלי טררם. היא תעריך אותך הרבה יותר ואתה יודע מה?
גם אתה. אתה לא מורכב ריגשית כמוה אבל אתה לא דביל ומסוגל
להגיע לבד למסקנות ולהפיק לקחים לעתיד''
ציטוט מדוייק של מה שקרה שם, אמת ורק אמת, ואמת כואבת, אפילו
לשלב הפקות הלקחים הגענו.. ומה הוא כלל? סופרייז סופרייז, אני
שיקרתי לו! איזה כיף חיים נכון? אחרי כמה הסברים קלושים מהצד
שלי, ועוד כמה כוסות, הוא דרש לדעת שורה תחתונה מה אני רוצה
ממנו, ואני שאלתי אותו "לפני או אחרי מה שאמרת עכשיו" והוא
החליט משום מה שאני מתחכמת, השד יודע למה, "לא, כי לא השארת לי
פה יותר מידי ברירות u c" והוא עדיין התעקש נו, אז אמרתי לו,
לא סיפרתי לו את כל הסיפור כולו שמוצג כאן לראווה בפני כל
הקוראים, אבל סיכמתי את זה בבילבול, ברצון להכיר באמת עמוק, על
מנת שבעתיד יתפתח מזה משהו... אבל שאני לא יכולה להחליט אם אני
אוהבת או רוצה לאהוב, אלא אם אני מכירה את מי שמולי... בשלב
הזה, הוא החליט לחזור על עצמו, מה שאותי עיצבן כהוגן. דיבר
איזה משהו על חברות... לא שיש לי משהו נגד להיות חברה (ידידה)
שלו, אבל ברגע זה, yoyi, זה פשוט קצת לא ראלי לדבר על זה,
כששניה לפני זה גמרת לנפץ לי את הלב לרסיסים, כולל התראות של
בכי...
פאקינג חצי שנה חיכיתי, ולמען האמת אני לא מתחרטת על זה, אני
שמחה שהוא חלק מהחיים שלי, ואחרי שכל העצבים השתייה והדמעות
יעברו אני אצטרך לחשוב על דרך בה מצד אחד בערב אחד אני מתכוונת
לעשות את כל הדברים המופרעים שדיברנו עליהם בחודשים שעברו,
ומצד שני לחתוך ולהפוך ידידה שלו, כי הוא באמת באמת איש מיוחד,
ולא הוא לא מנייאק, ולא הוא לא שקרן, או מוליך שולל או כל מיני
גידופים שלא מגיעים לו, הוא סך הכל "טורף בשר, רגיש, ומפוחד,
שהיה פקוד של דיויד בצבא..."
אני חושבת שאי שם במהלך הלילה שלחתי לו אי מייל, אם עשיתי את
זה אז כתבתי שם שטויות שתויות... אח"כ האקס שלי העיר אותי
בשתיים לפנות בוקר, ובסוף התעוררתי בשש. עכשיו אחת עשרה בבוקר
ואני עדיין כותבת, כבר פחות שותה, לעזאזל מילים משחררות אותי.

איש הנדודים ימשיך לנדוד לי במחשבות, אני משארת שגם אני אנדוד
קצת ואעלם מאופק המחשב שלו... אהבה היא דבר הפכפך, ועכשיו
כנראה אחרי שברור שאין למה לחכות, ואין פה יותר מידי ממה
להתבלבל, נראה שאצא לחפש אהבה ברחובות העיר אליה אני עוברת...
חזרה לנשים, לסיים עם כל האכזבות המהלכות הללו שנקראות גברים,
סתם נשבר לי ככה הלב שוב ושוב, ובטח שזה באשמתי, עם כל המשחקים
האלו.
אני רוצה שקט, אני רוצה לאהוב ולא לפחד, ולא להיות מבולבלת כל
הזמן, אני רוצה להיות מאושרת ושיהיה לי טוב.
איש הנדודים ימשיך בנדודיו...

תגובות:
נושא:         קראתי את שלך, וקראתי את שלו...
מאת:         J.P
תאריך: 26/6/02 17:54
ואני בוחרת דווקא להגיב לשלך. אני מניחה שזה בגלל שעם היומן
שלך יותר קל לי להזדהות, ובכלל להתחבר למה שאת כותבת.
אז כן אהבת אותו... לא אהבת אותו... בעידכון הקודם הדגשת
ש"אהבה" היא מילה גדולה מדי. צודקת. אבל השורה התחתונה- זה
נגמר, וזה כואב, וזה ניפץ את הלב שלך לרסיסים, ואהבת אותו.
"הוא לא מנייאק, ולא הוא לא שקרן, או מוליך שולל או כל מיני
גידופים שלא מגיעים לו". אמנם אני לא מכירה אותו, וגם לא אותך,
אבל בואי נתייחס אליו לרגע. איך בנאדם הוא לא מנייאק ולא שקרן
אם הוא טוען שהוא ידע מה את מרגישה כלפיו אבל בחר לשתוק? אם
הוא לא מנייאק, למה הכנות מגיעה רק בסוף בסוף, כשנפרדים (והוא
עוד טורח לציין את זה בכתבה, שילמדו ממנו). למה, אם הוא אדם כל
כך ישר ולא שקרן, הוא לא יכול להיות כנה מן ההתחלה?
אז אוקיי, הוא אומר שחשב שאפשר לבנות אהבה, נדלג על הקטע שזה
טיפשי לחלוטין לחשוב ככה (לדעתי) כי זה או שאוהבים או שלא.
אהבה היא לא משהו שבונים, או רוכשים כשבא לך. דילגנו. הוא היה
איתך, למד להכיר אותך, ונחשפת בפניו על כל המשתמע מכך. הוא
מודה שידע שרצית יותר, למה כבר אז לא חתך? פחד לפגוע? לא נראה
לי... כי עכשיו הוא פגע יותר. ואולי הוא "איש מיוחד" או
"חינני" כפי שכינית אותו, אבל אם היה ידיד אמת לא היה גורם לך
לסבול ככה, כשיודע שמשהו קורה וזה לא הדדי. ולכן, אולי כדאי לך
לבחון מחדש את הגדרתו כ"ידיד".
מיקי, אני מאחלת לך את כל הטוב והטוב שבעולם, אני באמת חושבת
שאת ראויה לכך, אל תאבדי תקווה במין הזכרי (ואל תאחזי כל כך
בנשי), כי מי יודע מה צופן העתיד...
שלך,
J.P