אף פעם אל תגידי לי תודה...
אתמול בלילה חשבתי עליה.
איך תמיד, אחרי מחווה מרגשת שהיא הייתה עושה למעני,
הייתי אומרת בדמעות "תודה", והיא הייתה אומרת:
"אף פעם אל תגידי לי תודה... תודה אומרים למישהו שנותן לך שקל,
שאומר לך מה השעה, שפותח לך את הדלת. לי... אף פעם אל תגידי לי
תודה."
אז לא אמרתי לה תודה יותר.
מצאתי דרכים חלופיות שבהחלט היו נעימות יותר...
אחרי הכל, היא הייתה ותמיד תהיה, האהבה הראשונה שלי.
מי ידע  שאפילו על כוס קולה אפשר להודות
בדרכים מקוריות כל כך.
אז תודה יצאה מהתמונה, והאהבה הייתה בשטח.
אהבה אמיתית, כואבת שורפת מדגדגת מלטפת עושה טוב ורע בבת אחת.
בעיקר הופכת את עולמי.
הייתי מוכנה לתת הכל בשבילה. לאבד את כולם ושרק היא תישאר,
אם זה המחיר שאני צריכה לשלם.
והיה לנו טוב ככה, לי ולה, לה ולי.
המון אושר והמון דמעות, הכל ביחד, רק בלי תודה.

עד שזה בא, בסתיו ההוא.
בסתיו ההוא היא נהייתה עצובה
ושום דבר לא יכול היה לשנות את זה.
מה שלא ניסיתי, מה שלא אמרתי, איך שלא נגעתי, העיניים שלה
המשיכו לבהות בחלל אחר ולהיות חלולות.
חלולות ודומעות, מה שלא עשיתי.
היו ימים שלמים שהיא הייתה נסגרת, לפעמים פיזית,
בחדר שלה או בבית שלה, לא מוכנה לראות אף אחד
לפעמים נפשית,  כשהיא הייתה יושבת אתנו אבל כולנו ראינו
שהיא בעולם אחר.
הכי כאב לי, שהיא לא אהבה אותי יותר.
תמיד חשבתי שמה שלא יכה בנו, אותי היא תמשיך לאהוב.
שעליי היא אף פעם לא תסתכל במבט חלול. דומע.

בחורף נהיה יותר קשה.
בחורף היא כבר רצתה למות.
אבל לא היה לה איך. מסכינים היא פחדה, ובכלל,
היא לא רצתה לעשות סצינה.
גם ברצון למותה, התבטאה, כתמיד, הביישנות שלה.
יום אחד באתי לבקר אותה. היה לנו ריב, שקט אבל פוגע,
מאלו שאתה לוקח אתך לכל החיים.
ריב קשה, שבסופו אמרתי לה כמה שרע לי שהיא ככה,
וכמה שאני רוצה לעזור לה.
"אם את באמת רוצה לעזור לי, תעזרי לי ללכת מכאן."
חנוקה מדמעות ומכעס יצאתי מהחדר שלה, חושבת לעצמי שזהו,
שלכאן אני לא חוזרת.
אני לא אעזור לה למות, זה אנוכי אני יודעת, אבל את זה שתבקש
ממישהו אחר.
בלילה ירד גשם חזק, ואני לא זוכרת מתי החלטתי.
כמה ימים אחר כך התקיימה ההלוויה שלה.
אחרי שכולם הלכו ונשארנו רק אני והיא, הקבר והפרחים,
ראיתי את זה פתאום.
מבין הפרחים בצבצה קרן אור קטנה, מחייכת.
"לא לא," לחשתי לה, ספק בוכה ספק צוחקת:
"אף פעם אל תגידי לי תודה.."




בהשראת.... כרגיל...