הוא הציץ בשעונו. טוב מאוד. עוד חמש עשרה דקות. רבע שעה זה
תמיד טוב - במקרה אחד זה קצת, במקרה אחר זה המון. לפעמים זה
נצח, לפעמים זה הרף עין. חמש עשרה  דקות זה מצויין בשבילו.
כרגע.
השמש שקעה במהירות הערב. תוך מספר דקות התחלפו הדמדומים בחשכה
סבוכה, הצללים הארוכים התארכו עוד יותר לאור הפנסים שברחוב
תחתיו. עוד עשר דקות.
הוא נשען אחורה. במשענת הכיסא היה בורג רופף ששלח אותות של כאב
עמום בגבו.
הוא הרים את ידו והעבירה בשיערו. הגרגרים הקטנטנים של הג'ל
דבקו בה, והוא ניער אותה בחוסר סבלנות. המשקפת מונחת על ברכיו,
מוכנה. הוא הביט בה, משועמם, על הרחוב שמתחתיו. עוד שש וחצי
דקות.
לפתע התנער. למה הוא מחכה? אה, כן. שב ונזכר. היא באה עכשיו.
זה מוזר איך אתה מחכה זמן כה רב למשהו, ופתאום, לשבריר שנייה,
אתה שוכח מהכל. הוא הניח את המשקפת, והתבונן שוב בשעון. הזמן
לפתע הפסיק לזוז. מתי את כבר באה?
הוא קם, ואז חזר והתיישב. משנן שוב את המשפטים בראשו, ואז
בקול.
אני אוהב. אוהב אותך. מכאן ועד קצה גבול היכולת. אני אוהב
אותך.
הכוכבים קורצים לו, הם תמיד שם, כלום לא יזיז אותם, שום דבר לא
ישנה את עצם קיומם. עוד שלוש דקות.
הוא קם שוב, התמתח. מסדר את החולצה, מיישר את הצווארון, מעביר
יד בשיערו. למה היא לא מקדימה קצת? עוד דקה אחת.
אני אוהב אותך. מכאן ועד קצה גבול היכולת. איפה את?
הוא גוחן קדימה אל מעבר למרפסת, מנסה לזהות את מכוניתה בתוך
החניון הענק שנפרש תחתיו, אך מוותר על זה. הוא לא שמע שום
מכונית מתקרבת. למה היא מאחרת?
עכשיו תשע. איפה את?
בטלוויזיה זוג הוליוודי עושה אהבה. הוא רואה אותו מנשק את
צווארה, והיא מביטה אל המצלמה, ישר אליו. הוא מלטף אותה, והיא
ממשיכה להביט בו - דרך המצלמה, דרך האוקיאנוס והבניינים. הוא
מנשק אותה, ונאנח. הוא אוהב אותה. אבל היא ממשיכה להביט אל
המצלמה. חמש דקות איחור. איפה את? אני אוהב אותך.