צילמתי תמונה.
אלומה של אור בין אורנים.
קרני השמש החיוורות מציצות מאחורי העצים,
כמנסות לברוח.
והאורנים, איתנים, עומדים כך, חסרי מעש,
אטומים לחלוטין למה שקורה סביבם.
כל מה שחשבתי על העולם,
כל נשמתי, הייתה כלואה בין קרני הור האלו.
כל נשמתי הייתה כלואה מאחורי האורנים, מנסה לברוח...

כל נשמתי, כלואה בתמונה אחת, כזו קטנה.
ומה זה אומר עליי, אם תמונה אחת כולאת כך את נשמתי?
אם את כל מחשבותיי אפשר ככה להכניס בתמונה אחת פשוטה?
אני עוד ישות חסרת חשיבות, בעולם הזה.
עוד קרן אור, שמסתתרת בין האורנים, ומנסה לברוח.
ומאחוריי, כל קרניי השמש, כל הישויות המסכנות,
שנועדו לחיות כך, כעוד עורך דין, עוד רופא, או עוד מורה בבי"ס
יסודי.
כולם כלואים מאחורי האורנים, מאחורי החברה,
מנסים, נואשים, נאבקים לצאת החוצה...

ואני, רק עוד אחת מהם.
יושבת, וכותבת על התמונה שצילמתי.
מתבוננת על התמונה, ומרחמת על עצמי.
מרחמת על העולם, ועל החברה שבה אנו חיים.
איפה הן, כל קרני האור, שיוצאות מבין העצים?
מדוע אנו חייבים לחיות בצללים...?