יומן: יום שישי, 3 במאי 2002.
"בשבילי ההווה הוא הנצח, והנצח משתנה תמיד, זורם, נמוג.
השנייה הזאת היא חיים. וכאשר היא חולפת, היא מתה. אבל אינך
יכולה להתחיל מחדש מדי שנייה ושנייה. את צריכה לשפוט לפי מה
שמת." -סילביה פלאת
אחרי כמה ימים במכינה התיישבתי סוף סוף לכתוב, זה לא שלא היה
לי על מה, או שלא כתבתי גם ככה, אבל עדיין רציתי לתת לדברים
להדהד ולחדור לתוכי, רציתי זמן לעכל. ובכלל רציתי זמן. נכון
שעכשיו זה יהיה פחות עסיסי... אבל לפחות עכשיו זה מיושב
יותר... ואני סוערת פחות.
ביומיים האחרונים אני קוראת את היומנים של סילביה פלאת שקניתי
לי לפני כחודש, עד עכשיו הייתי עסוקה בקריאה של דברים אחרים,
ולמרות סקרנותי לא היה לי זמן להתחיל לקרוא ספר של 714
עמודים... אבל ללא ספק ידעתי שהוא ישפיע עלי. סילביה פלאת
בראשי היא קודם כל אשתו של טד יוז... אשתו שהתאבדה... עליה הוא
כתב את השירים הגדולים ביותר שקראתי שלו (למשל "לא אהבת את
ספרד"). טד יוז הוא אחד מהמשוררים האהובים עלי, "שועל המחשבה"
שלו הוא אולי מבין ספרי השירה שעיינתי בהם הכי הרבה, אולי השני
במעלה אחרי כל כתבי יונה וולך באשר הם. דרכו הכרתי את סילביה
פלאת ואת סבינה מסג', סילביה הייתה אשתו הראשונה, היא התאבדה
כשהייתה בת 30 בשאיפת גז והותירה אחריה ילדה ותינוק... ושירים
מופלאים במיוחד. רק עכשיו אני מתחילה לגלות אותה, שלא דרך
שיריו מלאי האהבה והסדיזם של יוז, פלא... כנראה שזה יוצא ככה
כששתי הנשים שאתה נישא להן מתאבדות... בסילביה הוא בגד, עם
השניה אני לא ממש זוכרת מה קרה. אבל ללא ספק זה חלק ממה שגרם
לשיריו להיות כה מחורפנים אך עם זאת כה נוגעים, כה קורהנטים
וממשיים עבורי. יש משהו בנגיעה במוות שתמיד עורר בי הזדהות או
תגובה אמוצית כלשהי. גם אצלו וגם אצלה המוות הוא משהו חזק,
אולי אפילו חזק מן החיים עצמם. אני עוד ממש בתחילתו של היומן,
אחרי הקדמת המתרגמת ארוכה במיוחד, התחלתי לקרוא את מילותיה הכל
כך עמוקות וכל כך חודרות של אותה משוררת מוות שהטביעה עצמה בו
עוד מינקותה כמעט, וניסתה להתאבד כבר בגיל 21. אני מוצאת עצמי
מתחברת אליה בכל כך הרבה מקומות, שיחות שניהלתי לאחרונה עם
אנשים ממש כתובות למולי, ואני משתעה ורצה לקרוא את מילותיה
לאותם בני שיח, שמע יבינו אותי טוב יותר כעת... היא כותבת
נפלא, היא מעוררת הזדהות עצומה, ודווקא מתוך העבר שלי, ומתוך
העתיד שלה במהלך חייה הקצרים, אני מוצאת את נקודות ההשקה
והכאב, את הנקודות שכה מפחידות אותי, וכל כך נוגעות בי-בה.
ידעתי שאוהבה מהרגעה בה הבטתי בתווי פניה, זוהרת באור נוגה
וכחול מתוך הכריכה הורודה סגלגלה... כל כך הרבה כתבה, ואני
שתמיד אהבתי יומנים ידעתי שאשקע אליה. מאז "הנרי וג'ון" שהוא
חתיכה מזערית מיומניה של אנאיס נין, (ספר ששינה את חיי ואת
הווייתי המינית), שקראתי לראשונה בגיל 14, לא מצאתי יומן שחלחל
אלי כל כך. אני חושבת שההתחלה המודעת שלי בכתיבת יומן מחדש, או
איסוף הרשימות שמאז ומעולם קשקשתי, היה מתוך אהבתי ליומנים,
מתוך הקריאה בספרי יומן. אני זוכרת שבזמנו נתקלתי ביומנה של
ורדה רזיאל ויזלטיר (כיום ז'קונט), אז לא ידעתי שהיא
פסיכולוגית, וזה היה הרבה לפני שהפכה לסלבריטי מהסוג הנתעב
עלי... כל מה שידעתי אז, היא שהיא גרושתו של מאיר ויזלטיר (עוד
משורר שדפי ספריו הצהיבו תחת אצבעותיי מרוב דפדוף...) ואני
זוכרת כמה התאכזבתי מהקריאה בו, עד אז כל יומן שקראתי, בדיוני
או אוטוביוגרפי של מישהו (לרוב מישהי) נגעו לי נורא, ואהבתים
כאילו היו מחשבותיי ויומני שלי, איכשהו ממנה התאכזבתי, ולקח לי
זמן רב לחזור לקריאה יומנאית... שבוע שעבר הרבה אחרי שכבר
קניתי את הספר ראיתי ביקורת שלה על היומנים של סילביה פלאת,
היא היללה את הכתיבה ואת הספר כולו, ודיברה על התחברות,
וכ"ו... ואני חשבתי לעצמי על הביוגרפיה הדומה שלהן, של שתי
נשים שהיו נשואות למשורר עצום, נערץ ומשכיל שבגד בהן, על
ההתכנסות של פלאת, ועל המוחצנות (המגעילה לטעמי) של רזיאל,
והרהרתי לעצמי היכן אני אמצא את נקודות ההשקה שלי עם פלאת...
ועכשיו כשאני קוראת אני רואה כמה שהיא צדקה, וכמה שנפלא לי
לחוש חיבור גדול כל כך עם יוצרת מהסוג של פלאת. וככל שאני
קוראת בה אני יותר ויותר מקווה שגם אני אוכל יום אחד לכתוב את
עצמי באותה חדות ובאותו יופי בו היא כותבת, רק שחיי לא יביאוני
לידי שבר כפי שחייה הביאו אותה. והיא יפה כל כך, זוהרת כל כך,
צעירה ומוכשרת כל כך.
חוץ מזה היה לי לא מעט להרהר בו בימים האחרונים, אני רבה עם
אבא שלי (בעיקר על כסף) אני לא יודעת מאיפה להתחיל בכלל את כל
העניין הזה של הדירה והעבודה, ועם כל הטיפולי שיניים הללו
שלוקחים לי כל כך הרבה זמן במכינה, וגם ככה עולים בערך כמו כל
הניתוח הפלסטי שלי... כך שאני מרגישה שהזמן מתקתק לי, ושהוא
מתפוגג ואיננו. וחוץ מזה החברה הכי טובה שלי (ימנית שירדה עם
ההורים שלה ללאס ווגאס, ועזבה את הארץ עם העלייה של ברק
לשלטון, לפני שלוש שנים) מגיעה בסוף החודש לביקור בארץ, סבא
שלה נפטר לא ממזמן, ואני לא ממש יודעת מה היא תעשה בארץ חוץ
מלהיות איתי ועם ידיד שלה... נראה לי שנשארו לה פה רק דודים,
ואם אני לא טועה הם בירושלים. אני מקווה שהמכינה תמצא חן
בעיניה והיא תתעניין במה שיש פה, כך שאני לא אצטרך לצאת איתה
להורים ולחיפה מלבד בסופ"ש, ולהפסיד פה ימים... אני רוצה שהיא
תאהב את החיים שלי כאן. גם ככה אני מרגישה שאני מפסידה הרבה
יותר מידי לאחרונה פה, וזה מציק לי מאד. כל כך התגעגעתי אליה,
מלבד הקשר דרך האינטרנט וטלפונים אחת לכמה זמן, לא התראינו כבר
שנה. והיא חסרה לי מאד. אני כל כך מצטערת שהיא לא נשארה וגמרה
איתי את הלימודים, החיים שלנו כל כך שונים עכשיו, ובכל זאת אני
אוהבת אותה אהבת נפש, כמעט כמו אחות, היא החברה הכי טובה שלי,
על אף המרחק והזמן.
השבוע העברתי שיעור חניך שעבר בהצלחה ומאד נהניתי מזה, אני
חושבת שאני צריכה לעשות יותר, להשתתף יותר, להיות יותר, כי כל
האוטופיה הזאת של המכינה אוטוטו נגמרת... ואחריו השירות
הלאומי, שעוד צריך להסדיר, עם כל הבלאגן שהצבא עושה, והוועדות
והעדים והעניינים שצריך להריץ, שעושים לי כאב ראש גדול גם
ככה.
ויש את המאהב שלי. שהוא אולי השוק הכי גדול של השבוע שחולף,
ואולי מי שרץ במחשבותיי הכי הרבה, וגורם לי להרהורים אין ספור.
בסוף שבוע שעבר מלאו לו 29, אני כמובן הגעתי לת"א וסידרתי את
לוח הזמנים שלי לפי המסיבה שדיבר איתי אליה שבועיים לפני...
ביום שישי אחרי אזכרה שהייתה לסבתא שלי ביקרתי אצל דודתי,
ובערב יצאתי להופעה משובחת שהגיעה אל גבולותינו למרות המצב, של
TY ודי-ג'י ביזנס העצומים במועדון התל אביבי החביב עלי,
מוסיקה שחורה שמרגישים אותה בכל תנועה בגוף, עם ליטוף כזה
גרובי, כל הסטים שהיו שם גם מהארץ וגם מחו"ל במשך כל הערב עשו
לי טוב, ומשם המשכתי לשחרית שאם הגוף שלי עד אותו רגע היה על
סף אושר מוחלט, ואנרגיות משתוללות, אז אותה שחרית העיפה אותי
לגמריי למחוזות החיוך, החיבור והטוב. כך שללא ספק נהניתי.
בצהריים כשסוף סוף התעוררתי, זזתי לי לכיוון הקופי אינטרנט
הקרוב והתכוננתי לי לקראת הפגישה עם המאהב... בתיק היה לי איזה
משהו שאמור להיות בגד, אבל הוא לא יותר מתחרה מינימליסטית שלא
משאירה יותר מידי מקום לספקות, שתכננתי ללבוש בלילה (היו לנו
תוכניות שזכרתי בפרוטרוט), ותהיתי אם להחליף עכשיו לחולצת
המסיבה שלי או להישאר נעים ונוח כמו שהייתי לבושה... הפור נפל
על לצלצל אליו ומשם לזרום... אחרי חצי דקה שיחה כבר הייתי בדרך
אליו, חמש דקות אח"כ כבר ראיתי אותו מנופף לי מהמרפסת הענקית
שלו, יושב עם כמה חבר'ה ומסמן לי לעלות... אני מכירה את האנשים
שלו, הם אוהבים אותי ואני אוהבת אותם, בעיקר בזכות המסג'ים
שאני מעניקה ביד רחבה... ובזכות התמימות שלי שנשתמרה לעומתם,
שכל כך נעימה להם, ילדה בין מחייכים.
אז עליתי, וכשהגעתי ישר נכנסתי למקלחת כדי לעבור לאווירה קצת
יותר סקסית, וקדם מסיבתית... וחזרתי כדי לנשק אותו, לשיר לו
יום הולדת ולתת לו את המתנה שקניתי לו (גם לשותף שלו היה יום
הולדת זמן קצר לפני זה, אז הבאתי גם לו משהו קטן), שזה היה
כאמור לא יותר מהקדמה... זה לא שאני רגילה לנשק אותו לידם
צרפתיות לוהטות, וזה לא שאי פעם דנו איתם בחיי המין שלנו,
לכולם ברור שאנחנו יותר מידידים, אבל גם ברור להם שהקשר שלנו
מבוסס על ידידות בריאה ובעיקר שכיף לנו ביחד, אם נכנס לשם סקס
או לא זה כבר ענייננו... כך שלא ציפיתי לאיזה סצנת אהבה שם
למולם, חיבוקים נשיקות, והתיישבתי... הייתי דיי צמאה וביקשתי
לשתות, הוא אמר שהוא צריך לומר לי משהו ולקח אותי למטבח, ואני
בשיא השאננות הלכתי אחריו, להכין שתייה, בלי לחשוב בכלל על מה
שנחת עלי שניות אח"כ... כשהוא מוזג מיץ פטל לתוך קוביות קרח,
המאהב שלי, בנונשלנטיות מוחלטת מבשר לי "עכשיו גם לי יש חברה"
כאילו זה הדבר הכי ברור עלי אדמות... ואני שממילא לא יכולתי
לבלוע שום דבר נאלמתי דום. כבר שבועיים שיש לו חברה, והוא נזכר
לספר לי את זה רק עכשיו, בלי הכנה בלי כלום... אחרי שהוא סיפר
כבר לחצי עולם. תמיד היו בינינו יחסים פתוחים, תמיד היה ברור
שלי יש את הבנים שלי (או הבנות שלא היו) ולו יש את הבנות שלו
(כולל החתלתולינה שלו, שמילאה את תפקיד "היזיזה"-חתולת המין
הקבועה, ובכך פטרה אותי מלהפוך למשהו סתמי) ושנינו ידענו
שאנחנו עושים מה שטוב לנו... יחד או לחוד, ושאין יותר מידי
סודות ברקע, הכל פתוח וחשוף, מתוך המון אהבה זה לזו. מדי פעם
הוא התחיל כל מיני קשרים שנגמרו די מהר, וסיפר לי עליהם, וזה
אף פעם לא הדאיג אותי יותר מידי, ידעתי שלי יש את המאהב שלי,
ושכל מה שאני צריכה לדאוג לו, הוא ששנינו נעבור בדיקת איידס
באופן קבוע אחת לכמה זמן. ושטוב לי איתו, וזה כל מה שאני
צריכה.
אחרי ההלם הראשוני, שאלתי אותו מיהי ומה היא ומאיפה היא...
והוא סיפר, צוחק מזה שהחוורתי, רוטן על ההלם שלי, וטוען שכשלי
היה חבר הוא לא עשה מזה כזה ביג דיל... הוא רק שכח שכשאנחנו
נפגשנו לי כבר היה חבר, הוא רק שכח שהפרידה הראשונה שלי מהאקס
שלי, הייתה על רקע תחילת היחסים בינינו כשהוא עוד חיזר אחרי...
הוא רק שכח שאחרי חודש שלא ממש היינו יחד אני והוא, חזרתי אל
האקס שלי וסגרתי את מערכת היחסים, ושבפעם הבאה ששוב היינו יחד
שלא בדרך הידידות, אלא מאהבים זה לזו, הייתה בלילה מלא הספקות
שלי, כשבגדתי איתו בגבר שאהבתי, מה ששוב החזיר את כדור השלג עם
האקס שלי, עד שבסוף עזבתי, ובאתי חזרה אל זרועות המאהב שלי,
והפעם בלי רגשות אשמה... הוא שכח שכל הזמן הזה היה זה הוא שתמך
ולחץ, ודיבר והציע, וששום דבר לא בא לו בהפתעה... ושתמיד
יידעתי אותו בכל. אז איפה הוא היה אמור לעשות בכלל ביג דיל?
אחרי ארבע וחצי שנים שלא הייתה לו חברה רצינית פתאום נופלת
מהשמיים הבחורה הזאת, ואני לא צריכה להיות בהלם... תהיתי אם
אני יכולה להישאר לישון שם בכלל, והוא בכלל כלי להניד עפעף
הודיע שכן, רק שעכשיו אנחנו לא שוכבים וזהו, סוויץ'. כן, כל כך
פשוט, רק שלי לא היה זמן ורגע אפילו להתכונן לזה, אני הגעתי עם
הבטחות של סקס פרוע וניסיונות שעוד לא מימשנו מעולם, אני חשבתי
שאנחנו הולכים לחגוג לו יום הולדת, ושהוא יחכה רק לי כשכולם
ילכו, יעמעם את האורות וילחש לי משפטים של אהבה כמו שהוא עשה
כל פעם, יחבק וינשק וילטף, כשאנו שוקעים זה אל זו בריקוד של
געגוע תאווה ורגשות שאנחנו אף פעם לא באמת תוהים על פשרם.
ופתאום "גם לי יש חברה" כאילו זה הדבר הכי ברור בעולם...
אני לא ממש ידעתי מה לעשות עם עצמי, כל הערב ההוא היה הזוי
לגמריי, מסתבר שהמסיבה בוטלה והועברה לכשיהיה חם יותר, ושעושים
ערב חברים כזה, ושכל מה שהיה, היה בעיקר אתמול... נו, נפלא,
טוב שמיידעים אותי. אני שקעתי לשיחות עם השותף שלו, ואח"כ עם
חברים שלו, ובעיקר הרגשתי כל הזמן את המחנק הזה בגרון עולה
וטופח... המאהב שלי... והוא, צועק בקולי קולות מסטול לגמרי,
במהלך הערב "שלא תחשבי שעכשיו נגמרו בינינו המסג'ים, מה שמגיע
מגיע, זה שאין סקס זה לא אומר", או בלשון אחרת "עכשיו אנחנו לא
שוכבים... אבל אוף איך שאת יודעת לרדת... אני חושב שלזה אני
הכי אתגעגע", או כשהוא פונה לאחד האנשים שהוא ניסה לשדך אותי
אליהם במהלך הערב "רק שתדע שהיא פצצה במיטה". מסטול מסטול אבל
יש גבול! ואני כל כך התעצבנתי, גם ככה העלבון צרב לי היטב,
מעולם לא חשתי לידו כה מושפלת. החברים שלו, שלא רגילים לפתיחות
הזו שלו ביחסים איתי, נזפו בו, ויצאו להגנתי שישמור על הפה
שלו, ושבכלל אחרי הודעת חדשות שכזו הוא לא יכול לצפות ממני
שאני גם אעשה לו מסג'... היה ברור לי שאני נשארת, ושזה חלק
מהhigh המטורף והמטופש שלו מהזוגיות החדשה, אבל הכי עיצבן אותי
שהוא ניסה לשדך אותי... כאילו שאני איזה סחורה שעוברת מסוחר
לסוחר, כאילו לא היה בינינו אי פעם משהו שהוא מעבר, כאילו אני
החתולינה שלו ברמת אפגרייד... באיזשהו שלב, לקחתי אותו הצידה
ושאלתי אותו מה הוא חושב שהוא עושה, ההערות שלו היו שוליות
במהלך הערב, אבל ברוח השדכנות והנדיבות ששרתה עליו ניתן היה
להרגיש היטב מכל כיוון בחדר, ואותי זה עיצבן. הוא אמר שהוא
אוהב אותי, והוא מכיר את החברים שלו, והוא רוצה שיהיה לי טוב,
והוא רוצה לתת אותי למישהו שהוא סומך עליו" לתת אותי???!!! מה
זה אמור להיות בדיוק? האמירה האומללה הזאת? הזכרתי לו שאני
אדון לעצמי, ושיש לי עוד גברים חוץ ממנו, לייתר דיוק שיש מישהו
מסוים שאני רוצה, רק שכרגע אני לא איתו והוא גם יודע למה...
והוא אמר לי "שלחכות אי אפשר לנצח, ושאני צריכה חבר, ושהגיע
הזמן..." סליחה? וכש"חיכיתי" במשך הזמן שהייתי איתך זה היה
שונה מעכשיו? פתאום כשלו יש מישהי אוטומטית גם אני צריכה חבר?
ואולי טוב לי עם הלבד שלי, ואולי נחמד לי "לרקוד על כל
החתונות", ולא בא לי על מחויבות? כל כך התעצבנתי, כל כך
נעלבתי, אבל שמרתי את הכל בפנים, לא יכולתי לומר לו, לא יכולתי
להעליב אותו דווקא כשהוא כל כך שמח, דווקא כשיש לו יום הולדת,
ועוד כשכל החברים בחדר שליד. אבל בפנים הייתי כואבת ודואבת,
בעיקר על עצמי, בעיקר מתחושת הפספוס שהתעצמה בי מרגע לרגע
איתו.
ובערב, לבשתי חולצת פיג'מה (בגדים זה משהו שאני לא רגילה אליו
כשאני הולכת לישון איתו) נכנסתי ותפסתי את הצד שלי במיטה, הוא
עוד דיבר עם השותף שלו על המרפסת, ואח"כ נכנס עירום לגמריי
וחיבק אותי "לא מפריע לך שאני ישן איתך ערום נכון? את רגילה
לזה... ואני שותקת... רק המילה חברה רצה לי כל הזמן ומהדהדת
באוזניים...
בבוקר אחרי שהתלבש, וזרק ש"החזה שלי גדל"... תפסתי אותו לשיחה,
שאלתי אותו מה עכשיו בינינו, והוא אמר שהוא לא רוצה לאבד אותי,
ושאם היה רוצה שאלך -עכשיו זה הזמן הקלאסי ביותר, אבל שאני
מכירה אותו אולי מכולם הכי טוב, ואת איך שהוא חי, ושהוא רוצה
שאשאר, ההבדל היחיד הוא שעכשיו נהיה רק ידידים... משהו בי ביכה
אותו באותו רגע, ואני אמרתי לו, שלא קל לי עם כל זה, ושאני
בעיקר לא מבינה למה הוא לא סיפר לי בשבועיים האלה, למה הוא לא
הכין אותי מראש, הרי כבר הייתי אצלו מאז שהוא פגש אותה... אבל
לא זה באמת מה ששינה...
עוד מעט שנה מאז שנפגשנו אני והמאהב שלי, ובשנה הזאת התפתחו
בינינו כל כך הרבה סוגים שונים של רגשות, אבל הרגש היחיד שלא
נתנו לו להתפתח עד הסוף, הדבר היחיד שלא ניסינו באמת הוא להיות
ביחד, לאהוב... ואמרתי לו את זה באותו בוקר... וזה בעיקר מה
שחשבתי עליו באותו יום, על הפספוס שלי אותו... בהתחלה כי פחדתי
מהגיל שלו, ואח"כ כי לא ממש ידעתי איך לעבור מהאקס שלי כי
הבנתי שאני מאוהבת בו, וכשחזרתי אליו סגרנו את מערכת היחסים,
ושוב לא יכולתי להיות כך עם המאהב שלי... ומהעזיבה שלי את האקס
התאוששתי לגמריי רק לאחרונה, כך שתמיד זה היה יחסי און ואוף של
אהבה בינינו, תמיד הייתה שם ידידות חזקה ומוצקה, תמיד הייתה שם
תאווה ותמיד היה שם רגש, רק שאף פעם לא פענחנו אותו עד הסוף,
אף פעם לא נתנו לעצמנו באמת צ'אנס.
אני לא יודעת כמה זמן זה יחזיק איתה, עבורי הוא תמיד יישאר
המאהב שלי בראש, הוא כנראה הגבר שלימד אותי הכי הרבה על עצמי
ועל מין אי פעם... ואולי הגבר (מלבד החבר הכי טוב שלי על כל
מגוון קשרינו) שאיפשר לי להרגיש הכי טבעית הכי נינוחה, והכי
נאהבת בכל מצב ובכל שלב, שנתקלתי בו... שזכותו אני משערת
הצלחתי לשעות לאחרונה את מה שמשך שנים אני כבר מנסה לעשות,
לשבור את כל הטבואים שלי, הפחדים והחששות, ומעגלי הבכי. כך שעל
אף הכעס והזעם שלי עתה, אני לא מתכוונת ללכת לשומקום, ההפסד
יהיה גדול מהרווח, למה לי להעניש אותו. אבל נראה לי שלמדתי לקח
גדול... אם ויבוא היום שהם ייפרדו (כי בינתיים כל מה שאני רוצה
זה רק שיהיה לו טוב), ואני עד אז אסיים לברר את עתידו של
הפוטנציאלי היחיד שאני מהרהרת בו (וזה ייקח עוד כמה חודשים
טובים), נראה לי שהדבר הטוב ביותר עבורנו, יהיה לבדוק את מה
שלא העזנו מעולם. וזה להפוך ממאהבים לנאהבים... וזה הבדל קטן
אבל עצום. במיוחד בינינו, אבל זה נראה לי צעד נכון. ואם לא,
(כי הוא כבר בגיל של נישואים, ולי תמיד יכול לקרות ויגיע אחד
יותר נכון) גם כך טוב לי, כי סה"כ הוא נפלא. אפילו אם עכשיו
הוא פגע, ואפילו לא מעט...
ובינתיים אחזור לסילביה פלאת ואל אהבותיה היא, אולי לטבוע
ביומניהם של אנשים אחרים יפיג את ענני מחשבותיי, הרבה הרהרתי
השבוע, ואני יודעת שאני עוד הולכת להרהר... שבוע הבא אני יוצאת
לגיחה בת"א ועומדים בפני זמנים מעניינים. נראה כבר מה יהיה.
העיקר לא לפחד. לחיות.
תגובות:
נושא: מיקי...
מאת: Psycho lady
תאריך: 3/5/02 12:33
רק אחרי שמאבדים משהו, רק אז מעריכים אותו...
אולי זהו משפט קיטשי, אך כל כך נכון...
כפי שהבנתי ממך, היית איתו כל כך הרבה זמן והוא היה שם בשבילך,
אך לא אהבת אותו...
ואם פתאום חושבת לך על הפיספוס,תראי אם אין רגשות אז אין
אז, אולי נועדתם להיות קשורים בנפש
אפשר לנסות ולהוריד את הקטע של הסקס מהקשר,ובנתיים תמשיכי
להיות חופשייה ממחוייבות.
וכשתבוא האהבה, אז את כבר תידעי.
בכל מקרה כתוב מקסים כרגיל.
שלך
psycho lady
ובמיוחד בשבילך
psycho girl
נושא: לא הבנתי
מאת: tomoshe
תאריך: 5/5/02 3:16
למה יש לך טענות נגדו? ידעת כל הזמן במה בדיוק כרוכה ועל מה
נסובה מערכת היחסים שלכם - טבעי והגיוני שכשיש לו חברה אין מין
ביניכם. שאת היית במצבו זה היה אחרת?
נושא: יפה...
מאת: Lizardking
תאריך: 5/5/02 9:40
את כותבת יפה וארוך, מהלב
מה שאת צריכה זו רק אהבה אמיתית
שתבוא לך מהנשמה ותשנה לך את הכתיבה לכיוונים שונים,
הכתיבה שלך מיוחדת וחסר לה קצת פלפלון...
אבל חוצמזה את נשמעת שגעון!!!
יומן: יום רביעי, 14 במאי 2002.
בין הפינות עוד מחפשת זמן לנשום, עוד מחפשת רגע בלי תזזית,
בלי דמעה, את הפשטות שבי, שנעלמת.
"כל כך הרבה עבר עלי בימים האחרונים" כך התחלתי לכתוב אתמול,
את היומן לפני שקיבלתי שיחת טלפון שעשתה לי את היום מגרוע לעוד
יותר מלא בכי מאיך שהוא התחיל בכל מקרה. אז ל"כל-כך" הזה נוסף
עוד נדבך: לסבתא שלי יש סרטן, היום היא עוברת כריתת שד, לא
מספיק שהייתה לה מלנומה (סרטן עור) כשהיא הייתה צעירה עכשיו
היא "זכתה" ב"שניים במחיר כאב"... שבוע שכולם יודעים את זה ורק
אני מסתובבת לי בכל מיני מקומות מנותקת לגמרי לא יודעת כלום,
לא שומעת מכלום, לא ממש חלק מהמשפחה. אתמול אבא צלצל למכינה,
אותי תפסו בדיוק במשרד חניכים כשאני כותבת. התחלתי לכתוב עדכון
מתוך תחושת בלבול עצומה שאפפה אותי, אחרי בוקר בו התעוררתי
בוכה, כתוצאה ישירה מהלחץ הנפשי הגדול שאני נמצאת בו בזמן
האחרון. ואז ההודעה הזאת... לא יודעת איך בכלל הצלחתי לשמור את
מה שכתבתי. לפני שפרצו הדמעות.
זה כל כך כואב התחושה הזאת של הניתוק המוחלט, סבתא שלי, שאני
כל כך אוהבת, חולה כבר שבוע, ואני לא יודעת מזה, אני לא יודעת
על זה כלום. כולם באו לבקר ורק אני אי שם בצפון, לא מתקשרת לא
מבקרת, מנותקת. בלי יכולת לגעת לעודד או לחבק אותה כלל, בלי
שהיא תדע אם אני יודעת או לא. בלי קשר של ממש. וזה כל כך צורב.
כי זה לא רק מצב שאני נקלעתי אליו, זה גם מצב שאני יוצרת, גלגל
שמסתובב לו בתוך הוויה של יחסי המשפחה המעוותים שלי איתם ושלהם
איתי. כשאני זו איזו מובלעת. מנותקת. וחסר כל עניין של ממש.
וזה כל כך מתקשר עם ההרגשה הכללית שלי לאחרונה, שהיא שמחה מצד
אחד, מלאות, חייכנות, ביטחון פנימי. ומצד שני הרגשה חזקה של
יתמות, נטישה, חוסר ביטחון, פחד, בדידות, ועצב. אני מרגישה
עזובה ושלכולם אכפת אבל שבעצם לאף אחד לא באמת אכפת. בלבול
משווע, שנע בין השמחה הזאת הפנימית-חיצונית, לעצב שמוחבא
ומוכנס עמוק בפנים, הרבה מתחת לכל רובדי השמחה, גם אם הם רובדי
אמת. הבלבול הזה שגרם לי להתעורר ולבכות.
ופתאום שוב מתנפץ ומתפרץ לי מול העיניים הנתק הזה. ושוב אין לי
את הכלים לגעת, כי גם אצלי זה עוד מצולק וכואב, מגליד ונפתח,
צורב ושורף, כשברור שכולנו טועים, אני וגם הם. וסבתא שלי חולה.
ושעון הזמן שוב מתקתק לי חזק חזק, ואני מפחדת שלא אספיק. וזה
כל כך כואב.
אז דיברתי איתה בערב. היא בסדר והיום הניתוח, לא רצתה לדבר על
זה יותר מידי, ולא אהבה יותר מידי את השאלות שלי, או את זה שלא
הגעתי או ידעתי עד אתמול... במקום זה העדיפה לנזוף בי על
הבחירות שעשיתי כלפי הצבא, לחקור אותי על חינוך ובעיקר לא
לחשוב... אני משערת שהיא מפחדת. ואני כואבת שהיא לא יכולה
להיפתח בפני כמו שקורה כשאני לידה. ואני בעיקר דואגת ומודאגת,
ומקווה שאראה אותה בהקדם. ויודעת שזה תלוי רק בי. אם לא אהיה
כל כך אנוכית, אם אתעלה על עצמי, ואפסיק לפחד כל הזמן. יש לי
רק משפחה אחת, רק סבתא אחת. ואני אוהבת אותה. סבתא אחת כבר
פספסתי מסרטן בלי שנפרדנו, אני לא רוצה לעשות את הטעות הזאת
שוב. והשעון מתקתק ואני מפחדת כל כך. ויודעת שאוהבת, אבל לא
בטוחה שהאהבה הזאת מספקת (גם בשבילי) כדי שבאמת אעשה עכשיו
שינוי.
ובכל זאת הזמנים עוברים. ועובר עלי כל כך הרבה. כל שבוע שעבר
הייתי בת"א בגיחה של המכינה שנקראת "חשיפה לציון", עוד אחד
מהשמות הפלצניים שהמכינה ממציאה למשהו מאד פשוט... אני ועוד
ידידה שלי מהמכינה יצאנו לחקור את הקהילה ההומו-לסבית בישראל,
במשך שלושה ימים נפגשנו עם ארגונים, אנשים פרטיים ואנשי ציבור
בשלל מקומות וחרשנו את העיר... שני הנושאים שעסקנו בהם היו
יציאה מהארון; זוגיות ומשפחה חד מינית. הגיחה הייתה מאד
מעניינת, ותרמה לי המון לידע האישי והכללי שלי, אבל היא גם
הפכה בי מבפנים... עצם העובדה שאבא שלי עוד לא יודע שאני
Bסקסואלית, משחקי ההסתרה וההדחקה שלנו, והפחד הגדול שלי הם לא
דבר שקל לי איתו, ולשמוע סיפורים במשך השבוע הזה, לקרוא ולקבל
רעיונות ואמרות שכל כך נוגעות ומשפיעות עלי היה לי בהחלט לא
קל. אני חושבת שטוב שהייתה איתי השותפה שלי למחקר ושהיא
הטרוסקסואלית, כי לעיתים מה שכל כך ברור לי, או מה שכל כך כואב
לי הוא דווקא מה שמסקרן אותה, ולפעמים מתוך מסך הדמעות שלי צץ
גם האלם, והאטימות הפנימית, אפילו אם זה הדבר הכי נוגע והכי
חשוב, דווקא בגלל שזה כואב. אז איתה אני מרגישה שהיה לי איזשהו
איזון, שהיה נכון מאד לעבודה בינינו, ולמחקר עצמו.
ולראות זוג לסביות מחובק אוחז בילד שלהם, מאוהב כל כך, מרגש כל
כך, עשה אותי מאושרת, גרם לי כל כך הרבה געגוע אל האהבה הטהורה
הזאת שהייתה לי עם הבמאית הקטנה שלי, את הכנות הזאת שהייתה
בנינו, וכל המחשבות שעברנו, וידענו, והזיכרונות האיומים
מהתהליך שבו הוצאה-יצאה מהארון, לוקחת אותי איתה למסע טראומתי
ומפחיד, של הורים שחציי מבינים יודעים וחצי כואבים, כועסים,
שונאים, מכוונים את החצים שלהם כלפי כל העולם וביניהם אני,
מפוחדת, איתה, מחובקת, רואה אותה נשברת, מתחזקת, אוהבת ונעלמת
מנוף חיי עם האהבה שלה.
ובכל זאת חזרתי מחוזקת יותר, אני מבינה שאני כנראה עוד לא בשלה
מספיק או מפוחדת מידי, אני מבינה שזה מטופש לא לספר לאבא כי
הוא מחכה לתשובה מאז המאמר ההוא שפרסמתי, שהודחק אל חללי השקט
שבינינו, אל עוד אחד מהדברים שלא מדברים עליהם במשפחה,
המחסומים שאנחנו צריכים לעבור גם אני וגם הוא עד שיהיו לנו
יחסי הורה ילד נורמאליים. אבל ככה זה עם המשפחה שלי, שום דבר
לא נורמאלי שם מידי. וגם זה. שאני לא יכולה להביא את עצמי לדבר
על משהו שאני כבר כל כך שלמה ובטוחה בו, שהוא כל כך אני בכל
מובן, ושכל העולם יודע עליו, מלבד אדם (או סביבה אחת) שמעולם
לא הסברתי או הודאתי בה, ב"חטא" שלי (וכמובן שזו ציניות!)
באהבה שלי, וזאת המשפחה, וזה אבא. וזה המוקש שאני תמיד דורכת
עליו. בכל נושא ותחום שבו אהיה. וזה תמיד שם, מקור הבעיות.
הפנימיות והחיצוניות. אני והסיבוכים שלי, אני והילדות המזורגגת
שלי, אני והצלקות שלא מגלידות... אפילו שכבר כתבתי על זה
מונולוג שלם. ושוב אני לא מובנת אבל לא נורא.
וחוץ מזה יש את הצבא, שאחרי טרטוריי אין קץ התחלתי לזוז איתו.
התצהיר יהיה מוכן עד סוף השבוע, ועד אז אני צריכה לסיים את
המכתב שלי, שכל כך קשה לי לכתוב עליו בלי לצאת "סובייקטיבית"
שזה מה שמכנה הצבא למי שיש לו בעיה עם צה"ל והכיבוש הספציפי
עליו דיברתי עד עכשיו, שהוא הסיבה העיקרית בעצם לטעמי המצפון
שבעיקבותם החלטתי לצאת משירות ביטחון וללכת לשירות לאומי, נכון
שיש לי אידיאולוגיה פציפיסטית, אבל היא חלקית בהרבה דברים
כיוון שאני בן אדם חושב ולא מסוגלת להתעלם מן העולם שסביבי.
נכון שעפ"י הצו הקטגורי של קאנט יש לי את כל הזכות המוסרית
והמצפונית ביותר לסרב, אבל כשזה מגיע לת'כלס, אם אני הולכת רק
על הטיעון הפציפיסטי הכללי, אני עוקרת את עיקרי האמונה שלי.
שמתבססים דווקא על היותי חלק מהחברה הישראלית, ודווקא בגלל
שצבא ישראל הינו הצבא אליו אני אמורה להשתייך, והביקורת שאני
מעבירה הינה על מה שמכונה "צבא ההגנה", כך שקשה לי עם המכתב
הזה, ואני עורכת סביבו דיונים לא מעטים. ובכל זאת אני בטוחה
בצדקת דרכי. ומקווה שאצלח בה. ועדיין הבלבול והתסכול כל כך
גדול. כי אני מרגישה שאני הולכת עיוורת, ושאין לי הדרכה לידי,
ומישהו שבאמת מחזיק לי את היד מתוך ידיעה. אני מרגישה שכל מי
שאיתי במסלול צריך את היד שלי לא פחות משאני צריכה את היד שלו,
ואני לא יכולה להישען, דווקא כשאני כל כך צריכה משענת, כשאני
צריכה שברגעים אלו שלא אני אהיה החזקה לשם שינוי.
ועם זאת יש לי גם את השמחה שלי. האקס שלי עבר לי מהמערכת,
וכשאני מדברת איתו עכשיו זה כבר לא כואב, אני יכולה לסרב לו
מעמדה של יושר וכנות עצמית, המהלך שעשיתי היה הנכון. ואני סוף
כל סוף יכולה להגיד בביטחון שאני לא אוהבת אותו יותר... לא
יודעת כמה זמן עבר, וכמה זמן לקח לי להתגבר, אבל התגברתי, וזה
לא חדש. אני מעבר לו. זה אומנם עוד צובט לי בלב לפעמים, אבל
עדיין, החיים שלי הרבה יותר רגועים עכשיו, עם ירידות ועליות
שהם עצמם מזמנים לי, ולא שיגעונות של געגוע עצב כמיהה או אהבה
שתלויים במשתנה אחד שזה הוא.. אני אני וטוב לי עם זה. והוא
רחוק. ולא ממש חלק מחיי. ואני לא מצטערת על זה. לפחות לא בטווח
הקרוב. אני משערת שעוד נחזור להיות ידידים, כמו שהוא רוצה. אבל
זה ייקח זמן, ולא זמן מועט. אני צריכה את הזמן שלי ואת עצמי.
עצמי בלעדיו. וזה משמח. וזאת התקדמות.
אני משערת שהאהבה שלי אליו נתנה לי המון, ושכנראה בלעדיו לא
הייתי מתפתחת את כל התנופה האדירה שהייתה לי בחודש האחרון.
הטבואים שדיברתי עליהם. בדיוק כמו שהיה עם הבמאית שלי ואחריה,
פתאום יש התקדמות, פתאום אני יכולה לגעת, לאהוב את עצמי עד כדי
שבירה של הפחדים הגדולים שלי, פתאום אני יכולה לבטוח, בעצמי
ובאחרים. ואני יודעת שהרבה מכל זה קרה בגללו, גם אם לא היה לי
קל איתו, הוא העניק לי דברים שאף גבר לפניו לא הצליח. והוא היה
אם ידע או לא אחד הגברים המשמעותיים ביותר בחיי, ועל כך אני
שמחה.
אף פעם לא כתבתי פה על הפחדים שלי בכל מה שקשור במין, ואני
חושבת שגם לא אנמק אותם. תמיד נצטיירתי כמתירנית חוגגת, אבל זה
לא תמיד היה כך, וזה הרבה פעמים עלה לי בכאב, לא בגלל
שהצטערתי, אלא בגלל שזה היה להתגבר על פחד, לפעמים באופן הנכון
ולפעמים באופן הכי לא נכון, לפעמים מתוך הבנה עצמית ולפעמים
מתוך רצון להפטר כבר מכל המועקות ולהיות סתם בת רגילה
ונורמאלית עם חיי מין רגילים ושפויים. אבל התהליך שעברתי איתו
היה נכון לי. הוא נתן לי את השקט שהייתי זקוקה לו, דווקא בנושא
הזה, נתן לי להוביל ואהב כל דבר שעשיתי, הוא אהב את הפתיחות
שלי, והוא ידע על הכל, על הסיבות ועל הפחד, ונתן לי לנסות ולא
כעס כשלא הצלחתי.
ועכשיו כשסוף סוף הצלחתי לשבור מה שאני מנסה כבר שש שנים
לשבור, אני יודעת שבלעדי האהבה הראשונה שלי שנשארה לנצח טהורה
גם אחרי שטונפתי, בלעדי הבמאית שלי, בלעדי הראשון שלי (שהיה
דווקא לא מתוך אהבה אלא מתוך נכונות ומוכנות כי הוא פשוט היה
הבן אדם הנכון), והשני שלי הלו הוא "הגבר שלי" שלימים הפך
לאקס, שהיה אהבה כואבת אך פועמת וחזקה מספיק כדי לשנות... לא
הייתי מסוגלת להתפתחות הזאת, לכוחות הנפשיים הגדולים שיש לי
כיום כדי שאני אוכל לא לנסות, אלא לעשות דבר שכה הפחיד אותי
פעם... בטבעיות.
וממה פחדתי כל כך? זה לא משנה... ולמה פחדתי? זה כבר כואב
מידי. אולי "צלקות מגלידות" שכבר הזכרתי, יסביר את זה יותר, אז
נצרף...
אין לי אהבה חדשה, אין לי גבר חדש, המאהב שלי עדיין עם האהבה
החדשה שלו, ואני נמנעתי מלפגוש אותו בשבוע הימים שהייתי בעיר,
ובכל זאת חזר לי לחיים מישהו, ועושה לי טוב. גם אם בתחילה
הייתי עקשנית ולא הסכמתי לקבל את זה, כי הוא ידיד שלי, וכי זה
לא בסדר, וכי יש לי עוד מיליון איסורים שלא הצלחתי להינתק מהם
בראש... את חש-בן (עירוב של חשיבה, חוש, בן, בינה, מחשבים ועוד
כל מיני קונוטציות שהוא מעלה שקשורות למחשבה, חשבון, מחשבים,
וחושים, כי ככה אני ממציאה מילים וכינויים) מצאתי לפני יותר
משנה באחד ממיני המקומות האינטרנטיים שאני מסתובבת בהם, ואני
מה לעשות תמיד אהבתי אנשים חכמים, ותמיד אהבתי מוסיקה, והשילוב
שבניהם תמיד עשה לי טוב לסקרנות. לאט לאט התרקמה בינינו ידידות
אבל עם זאת, לקח לנו הרבה זמן להיפגש. והוא היה חכם, ואני
הייתי "ילדה", ואנחנו היינו ידידים, ובכל זאת באחד מהלילות
הצלחנו לחבר הרבה בלאגן, מעט מחשבות, וסוף שתחילתו פעילות
גופנית למיטה אחת, וכך נכנס לו בוקר בהיר אחד המתח לעלילת
היחסים שלנו. מתח שלא היה חדש לי עם ידידים, אך היה לגמרי
מיותר איתו. נפגשנו יותר, נפגשנו פחות. ולו הייתה חברה, ולי
פתאום היה אסור לבוא לישון יותר. גם כשהיה לי חבר, והיה ברור
שלא יהיה כלום. דברים שאני אף פעם לא הבנתי. ועדיין ידידים,
לפעמים קרובים יותר, לפעמים קרובים פחות. ובעיקר דרך המחשב,
כמו פעם.
ואז הוא נפרד ממנה, והאיסור איבד את טעמו, ושוב יכולנו להיפגש
מתי שרוצים איפה שרוצים באיזה שעות שנוח. ושוב מצאנו את עצמנו
באותה מיטה. רק שאני באתי לישון, והוא מסתבר רצה קצת יותר
מזה... אחרי גערות, פרצופים, והרבה, "אוף איתך", הצלחתי להירדם
סוף סוף... הוא שיחק לילה שלם מול המחשב מעלים סיגריה אחרי
סיגריה, הוא ומחשבים תמיד הלך יפה יחד, בעיקר כשמדובר בלשחק.
ואני ישנתי מכורבלת, וגם קצת זעופה. מנסה להרגיע את הבעירה
שנוצרה בי שהייתה לטעמי ממש לא במקום, כי "דיברנו על זה".
בבוקר, שוב חזר תרחיש הבוקר ההוא, הפעם הייתה זאת אני שנכנעתי,
ושוב נמלאה המיטה פעילות גופנית, ואני נמלאתי רגשות אשמה. אבל
גם תחושה עצומה של שחרור ושל כיף. עד הפעם הבאה שנפגשנו לקחתי
לי זמן קצת לחשוב על זה וקצת לדבר על זה, והשתחררתי מכל הרגשות
המטופשים של אשמה, ונותרתי עם הכיף, כיף שהיה לי נוח איתו,
דווקא כי אנחנו ידידים. כיף שהיה לי נוח איתו, דווקא כי היחסים
שלנו כל כך ברורים, ואני כל כך לא אוהבת שנכנס אליהם מתח. ושוב
באתי לבקר, ושוב באתי ללילה, רגועה הרבה יותר, פתוחה עד למאד.
והיה לי טוב. טוב בכל צורה. ויום למחרת היה את כל הבלאגן עם
המאהב שלי. והחברה החדשה שלו. ואני נשארתי עם הזיכרון של טוב,
טוב של הלילה שלפני.
ואז הגיע שבת האחרון, הזה, אני הייתי שבוע בת"א, אחרי התעסקות
של כמה ימים טובים בהומוסקסואלים לסביות B, ומה שביניהם והייתי
זקוקה להפסקה, למנוחה... והיה ברור לשנינו שנפגש, חמישי, או
שבת, אבל נפגש. ובאמת, נסעתי לי להפגנה, אמא של דיויד דיברה
שם, ואני הרגשתי שהקריאה לצאת מהשטחים היא לא רק שלי, ומי יודע
כמה עוד יש מלבד הקרוב למאה אלף איש שעמדו שם, וצעקו, ובאתי
אליו שמחה... בלי כאבי שיניים שיפריעו לי, בלי מחשבות מיותרות,
ועם הרבה כיף.
חש-בן חיכה לי מחויך, כבר פיתחנו לעצמנו דינמיקה של מגע, כי
עכשיו כבר מותר, הוא דיבר איתי לא מעט לאחרונה, ותכננו לצאת
לאיזו מסיבה, שלי לא ממש היה חשק אליה, אפילו שכבר החלפנו
בגדים ושהתאפרתי. הייתי עייפה ורציתי אותו. חשתי איזה חובה
לפצות על כאב השיניים שהיה לי שבועיים לפני. כך שנשארנו.
חודש סוער היה לי, חודש של שבירת טבואים, ועכשיו אני יכולה
לעשות כל דבר על פני אדמות, והוא ידע את זה, ראה כמה התרגשתי
שבועיים לפני, כמה גאה והמומה הייתי מעצמי, ידע כמה שימח אותי.
אם הפעם שלפני זה הייתה תענוג של יותר משלוש שעות, הפעם הזאת
הייתה אושר מוחלט, לילה שלם, שש וחצי שעות של שני אנשים שכל מה
שאכפת להם זה שהצד השני ייהנה, סימפוניה של תשוקה וקולות שאותי
שימחה לגמרי, הרגשתי פשוטה, הרגשתי יפה, הרגשתי משוחררת,
וסמכתי עליו כ"כ, אני הייתי ילדה קטנה והוא היה חכם, והוא הביא
אותי למקומות שאף גבר לפניו לא הביא אותי, למקומות מעורפלים כל
כך, מחויכים כל כך, רטובים כל כך, של שימחה וביטחון ושלמות
פנימית. שאחרי שש וחצי שעות רצופות של מהומה, כל מה שיכולנו
לעשות הוא לצנוח בשקט ובחיוך גדול למיטה ולהירדם עד שהשעון
הטורדני שלו העיר אותנו. לעוד יום חדש שלי עם המכינה, לעוד יום
שלו עם משחקי מחשב, לעוד יום שלפני הבאלגנים הגדולים שנחתו
עלי. למרווח הנשימה הזה שהוא נתן לי, שאני יכולה לחייך בו, בלי
לחשוב על כלום. ולהרגיש מוגנת. ושמחה.
ועכשיו אני כאן שוב בצפון, וסבתא שלי עכשיו בבית חולים, ואני
עדיין לא יודעת איפה אגור בעוד טיפה יותר מחודש, ואיפה אעבוד,
ומה עם הכסף, או הצבא, או השירות הלאומי, רק בלאגן ובדידות.
ובכל זאת בין כל אלו, איש הנדודים שלי מטייל קצת יותר במחשבה,
ופתאום אני מוצאת עצמי מדברת איתו על אף כל המרחקים ואומרת לו
את כל מה שניסיתי ולא ממש ניסיתי להסתיר. ומתרגשת כל כך לשמוע
אותו, את כולו, ומרגישה איך כל הגוף שלי נמתח רק מהמחשבה שעוד
מעט יהיה בי, שעוד מעט יחזור מנדודיו, ויעבור ממחשבתי אל שפתיי
אל מול פני, ולא יודעת עוד לאן, כי אי אפשר לדעת. בטח לא איתו
ועם השוני שבינינו. ואני מתגעגעת אליו, ואני רוצה את המאהב שלי
בחזרה, ומשתוללת עם חש-בן, כי כזאת אני, מבולגנת, ומסובכת,
וילדה-אישה, שלא מצאה עוד לחלוטין את הגבולות. מטשטשת ומדשדשת
בין עצוב לשמח, בין הרפתקאה לניסיון להתיישב. ממשיכה את עלילת
חיי המשתלשלת, ומנסה לעצור ולהשקיף.
תגובות:
נושא: מיקי.. את פשוט מדהימה אותי כל פעם מחדש..
מאת: -A-19
תאריך: 14/5/02 20:22
הכתיבה שלך, כ"כ משקפת את האדם שאת..
כל -כך מיני, חושני, סוחפת, ובעיקר, כמו שחקנית.
הרבה עתיד יש לך.
נצלי אותו בחוכמה, וכולם עוד ישמעו ממך.
אני איתך.
-אני-.
נושא: מלכה
מאת: Lizardking
תאריך: 15/5/02 9:34
את ממש מלכה!!!
איזה כתיבה!
עשית לי את היום!
נושא: תהיי חזקה, יקרה
מאת: טופי טעים
תאריך: 15/5/02 15:27
נושא: אההה.. כמה את כותבת, שתהיי בריאה אני כבר
התעייפתי. :-)
מאת: mr A.
תאריך: 30/5/02 14:25
אז ככה, אם אני זוכר מה שרציתי להגיד לך, קודם כל בקשר לסבתא
שלך, שתהיה בריאה. ואם היא חשובה לך תשמרי איתה על קשרותניחי
למשחקי הכבוד המשפחתיים.. הם לא שווי ערך ל יחס וחיי אדם.
והניתוח הזה הוא לא סוף העולם, הוא די נפוץ לצערי בימינו..
וכמו שאומרים,זה לא משנה כמה אתה חי, אלא מה אתה עושה בחייך,
ואם היא חשובה לך ,תנצלי את הזמן שאת יכולה להיות איתה.
מה אתם עושים עם המסקנות של `החשיפה לציון`? לאן זה יגיע?
זה נתן לך משהו חוץ מהחוויה של שוב לחזור לאותם מקומות שאת
זוכרת בנוסטלגיה?
בקשר למה שנאמר בהמשך, הממ.. טוב שאת מתגברת על הפחדים שלך, זה
טוב בשבילך,בשביל השקט הפנימי שלך בעתיד.
ו... זהו,לא זוכר.
כרגיל- הכתיבה יפה ,לפעמים אני קורא.. ומתעייף כי זה ארוך,ואני
לא אוהב לקרוא בד"כ, אבל למרות הכל אי אפשר להפסיק באמצע
אצלך.
(וזאת מחמאה).
יומן: יום שני, 20 במאי 2002.
"עלילות העיר הגדולה"
Mr. A קרא פעם ליומן שלי כך, ולרגע אפשר לטעות ולחשוב
שאולי...
חוזרת מן המאהב שלי אל הקופי-נט החדש שלי, בקודם העלו את
המחירים, וחוץ משעת החינם שלי שאני עוד לוקחת, עשיתי מנוי על
אחד אחר חדש, הרבה פחות מעוצב, הרבה יותר ביתי, עם מחשבים פחות
מבריקים, אבל עדיין אינטרנט... על המסנג'ר ממתין לי איש
הנדודים, גומע את סיפוריי בחיוך המקסים שלו. מתגעגעת אליו כל
כך, והוא רחוק ובלתי ניתן לנגיעה, וזה המשחק בינינו שמשיך
ומתגלגל לו. עוד חודש שוב אהיה בין זרועותיו, השאלה באיזו דרך.
ואיתי ואיתו אין לדעת... "נימפה פתיה וסקרנית" מול איש הדרכים,
תלאות ונדודים, בין פיתולי הזמן ברגע אחד מול עיניו, מגיע לספר
לי מסיפוריו, לחקוק על גופי סיפורי געגוע ותאווה... טוב יכול
לצאת מזה?
לילה ארוך עבר עלי, המאהב שלי טיפש. בגד בחברה שלו, בדיוק כמו
שבלילה מסוים אחד של חולשה פנימית ונפשית אני בגדתי ב"גבר שלי"
(שעם הזמן הפך להיות לאקס) בין זרועותיו המפתות ושפתיו
המזמינות של המאהב, כך הלילה התגלגל לנו אותו סיפור לכדי תיקו.
כששנינו מתעוררים, שדיי בין ידיו, אצבעותיו לוטפות את גופי,
ואני מתמכרת לתחושה שלו, אל המגע שכה רציתי, בין השתיקה שלנו
והזעם, ומורידה את החולצה, הוא ממילא ישן עירום, מטיילת על
גופו, והנה הוא בין שפתיי, נאנק, לוחש גונח, ממלא את פי נוזל
תשוקה אסור, בוגד בה. איתי. ואני "האישה האחרת", ועכשיו הוא
יהיה זה שיאלץ להחליט אם לספר או לא, כמו שאני סיפרתי, כמו
שאני בלגנתי לעצמי את חיי, תיקו. שוויון. לא נקמה.
הגעתי אליו בצהריים, מצאתי את השותף שלו נבוך אל מול פני
וכניסתי הפתאומית.. סידרנו את המטבח, הכנו אוכל, וכשהגיע היה
הבית מבושם ריחות תבשילים, והוא מחייך. "מיקי"... מחייך וקורא
בשמי. ואני מרגישה כבר את עקצוצי השמחה מלטפים לי את הגוף.
כמעט חודש לא ראיתי אותו... ברחתי. ואח"כ רבנו, שוב שיחה על
סמים, אני נגד והוא... וזה כל כך מעצבן אותי. אין לי כוח
להסביר, אבל הסכנה בה הוא מציב עצמו, היא כל כך רעה, אבל זה
החיים שלו והוא יחיה אותם לבד. אני צריכה ללמוד לשתוק קצת
לפעמים.
ובמתח הזה אני לא יכולה לספר לו את כל מה שעל לבי, את כל הצרות
והבאלגנים שלי, ומתקשרת לעורך דין שלי, ואל חש-בן, ומדברת עם
השותף שלו, ומסתובבת בין צלילי הטראנס שאני כל כך שונאת,
"אינפקטד משרום" פעם ראשונה שאני שומעת אותם, פעם ברחתי מהופעה
שנקלעתי אליה בערד של "אסטראל פרוג'קשן" ושוב אותו החרא, רק
שעכשיו אין לאן לברוח. והנה הנעליים עלי, ואני כבר במורד
המדרגות, יורדת אל שאר חברי הבית שהוא קומונה אחת גדולה, לדבר
עם עוד סרבן, מכותבי מכתב הקצינים המחודש... להוציא קצת מה שעל
ראשי, פעם קודמת שדיברנו הוא הרשים אותי מאד... ומדברים, אני
בכלל הכרתי אותו דרך השותפה שלו, ידידה טובה מאד של המאהב שלי,
והכל שם סבך על סבך, והיא הולכת, הייתה אמורה לצלם אותי עבור
איש הנדודים, אבל אני בשלב הזה שתויה מידי, מהוודקה, הג'ין,
הקלואה, והוויט-ראשן שהלעטתי את עצמי בהם, לשכוח ולא לכאוב,
לברוח ולא להיכנע, הפחד משתק אותי, ויש לי עוד יום וחצי בעיר
הזאת. שבה כל גבר מחליט להיכנס לך בין השפתיים, אם זה לשיחה
ואם זה ליותר... שבה לקרוא ספר תחת עץ נחשבת הזמנה להתחלה...
שלפעמים מתישה אותי כל כך, ובכל זאת יש בי כל כך הרבה אהבה
אליה. והידידה-שותפה הולכת, ואנחנו נשארים לבד, המתח שהיה
באוויר עוד לפני זה עדיין שם, אח"כ כבר אבין למה, אבל זה לא
משנה.
מדברים, מדברים, מדברים, מדברים, הוא מספר לי על הטיול שלו עם
משלחת הסרבנים לדרום אפריקה מה למד, ומה ראה, מדבר איתי על
פציפיזם על רעיונות, על פילוסופיה. על סדר חייו המטורף. ואני
מספרת לו על עצמי, על כל הבלאגן שאני עוברת, ועוברות השעות
והשיחה נעשית אינטימית יותר, חזקה יותר, וטעונה. יש המון
משמעויות ורבדים שלמדתי, ודווקא הוא מכל דיירי הבניין הזה,
שהוא לא בית דירות שכורות אלא אימפריית משפחה, דווקא הוא דומה
לי, והחיבור בנינו הוא כה מוזר ואמיתי. ואני חשה כמה התרחקתי
מהמאהב שלי, וכמה אני כמהה לו שוב, אל מה שישנו בנינו ונעלם
בין ענני הגראס שלו. ולצידי שוכב סרבן, את חדרו כבר הספקנו
לסדר, ורק נרות דולקים ברקע מפיצים קצת אור, ואני מתגעגעת
למאהב שלי. משחקת איתו משחק שלי ושל המאהב "אמת או חובה", ואדי
האלכוהול מפיו על נשימתי השתויה, על נשמתי הסדוקה, והוא מחבק
אותי וזה כל כך טוב. לא עשינו כלום. הרבה סיבות. חובות של
סיפורים. שאלות ישירות מונעות כל מגע. וטוב שכך, ובשלוש לפני
בוקר שותפתו חוזרת, ואני אחרי העלמות שעות מצלצלת למאהב מעירה
אותו משנתו, ועולה למעלה, למיטה שלו, לישון. ואי שם כשהשחר
עולה וציפורים מתחילות לצייץ מתעוררת וידיו על שדיי, מלטפות
בתובענות וגעגוע, ואני רכה לעומתו, אני מתגעגעת אליו, זקוקה
לו, למגעו, ולא אכפת לי מהחברה שלו, ולא אכפת לי מכלום,
האלכוהול עוד ממלא לי את הראש והוא נוגע בי. הוא המאהב שלי,
שלי! ואני איתו... ובבוקר הוא יעלם.
ואני אבין שאנחנו צריכים פסק זמן, הוא צריך להיות עכשיו בלעדי.
ואני אחכה לראות מה קורה. כי אישה אחרת אני לא, אני ילדה, ואני
מבט בעיניו. ואחכה לראות.
איש הנדודים יגיע, חש-בן מחכה לי הלילה בחיוך, יש טעם להסדיר
את חיי המבולבלים. לא אוסיף להם נדבך נוסף של בלבול ייאוש או
עצב.
מאז שישי ועד ראשון הייתי אצל סבתא, שמחתי לראות שהיא בסדר,
קצת תשושה אך מחייכת ומלאת אופטימיות, הרופא שלה בישר לי רק
טוב, ונפשי שקטה אל תוך השלמת שינה של שבוע מטורף. ועדיין
דואגת, אך מרשה לעצמי לנדוד גם לדברים אחרים.
את המכתב לצבא סיימתי כבר כמה פעמים, אך העורך דין שלי עדיין
ממליץ לי לשנות בו כל מיני דברים, כך שעדיין לא סגרתי עליו את
הגולל, אך אני קרובה יותר להשלמה ולטוב גם בזה. ערמת הקלפים
שלי עדיין מאיימת, ויש רגעים כמו ליל אמש שהכל גדול עלי מידי,
ואני רק ילדה בת 19 שצריכה שיחזיקו לה את היד ויאמרו לה איך.
ורק אני אדע כיצד, ואלו הם חיי שלי לנהל אותם, רק צריכה לנסוך
קצת אומץ, ותעוזה. במקום ללכת למלא ולפרוק את עצמי במין לתעל
את האנרגיות שלי לאפיקים חשובים יותר. מין ואלכוהול זו בריחה.
ובכל זאת זה עושה לי טוב כי גם בהם יש התקדמות. ונוח לי... אבל
זה לא מספיק, לפתוח את הרגליים לא יעשה שתהיה לי דירה עוד
חודש, ולשתות לא ירחיק את צו הגיוס מפתח ביתי. אני צריכה לגדול
להתבגר ולהפסיק לפחד, אני צריכה לנשום אוויר להתעלם מכל גברברי
העיר הזאת ששורקים לעומתי, לאסוף את השער אל הצ'ופ סטיק שלי,
לקשור אותו סביב ראשי, ולהתחיל לחשוב, חזק, מהו המסלול הנכון.
של חיי. האהבה תבוא אח"כ, עם הזמן. גם כך שבוע הספר מתקרב.
תגובות:
נושא: וייט ראשן זה תמיד טוב ; )
מאת: -A-19
תאריך: 20/5/02 18:03
היי מיקי... אני שמח לשמוע שסבתא בסדר, וגם שאת מבלה כמו תמיד
בעיר הגדולה..
אבל את צודקת, ואת הבעיות לא תפתרי עם תשכחי אותן בעזרת
אלכוהול וסקס.. זה לא משהו שיגרום להן להיעלם כלאחר יד.. זה רק
ידחה את הטיפול בהן למועד שעלול להיות מאוחר מדי..
מקווה שתמצאי תשובות ופתרונות, ואם תזדקקי לעצה.. אני לא בורח
לשום מקום בנתיים..
נושא: well put, dear...
מאת: madcap
תאריך: 20/5/02 23:37
all i can say is that you use your language very well.
athoer than that this seems like a good way of spending you
time. sex is always a good way to kill bordem. and maybe you
should channel your energy into other things
.but enjoy it. life is there to make it.
keep writing in this way - cause without the lovely words
you use. it is just another ordinary life.think about it...
take care.
יומן: יום רביעי, 29 במאי 2002.
''כשבדידות אינה פחד/ נולדת שירה/ כשהיד אינה רועדת/ כשהגרון
אינו מתכווץ/ למחשבה/ שירה'' (מתוך ''כשבדידות אינה פחד'' /נתן
זך)
יושבת מול מחשב במכינה, משרד חניכים ולילה, בין גיחת אינטרנט
קצרה לבין שיחה עם איש הנדודים יוצא לי לנדוד במחשבות. כבר
הרבה זמן לא עדכנתי, מרגישה באיזשהו מקום שלא אכפת לאף אחד
ממש... התגובות נעלמו כנגוזו, וההד ליינז מחזיקים מעמד אם בכלל
יום או שניים, כמעט שנה שאני כותבת. ואני כותבת לעצמי, ואני
כותבת על מנת להשתחרר, ומפרסמת על מנת שמישהו יקרא. ''היי
מישהו שומע אותי? הלו! מישהו שומע אותי? מישהו מקשיב לי? שומע
אותי... בן אדם לשתות איתו להעביר איתו את הלילה, כי הלילה הזה
מתקרב לקיצו מתמעט והולך..'' הפה הגדול של חמי רודנר נפתח
ובולע את העולם בשאגה הזאת, גם אני מתחבאת שם בינות לצלילים.
ראש המכינה שלי שהוא גם רב בישראל, (אורתודוקסי אך מדהים
בפתיחותו) סיפר לי היום שהוא קרא ביומן שלי, מה שדיי מוזר,
אחרי שדיויד מת הוא עשה חיפוש ע''ש ''דיויד דמלין'' בגוגל,
וחלק מהדברים שיצאו היה היומן שלי, ביפ נתנו לו הד ליין עם
תמונה וכך זה נהפך ללינק ראשי, לא סתם יומן אנונימי... אין
הרבה מיקי על הרשת, וגם אם יש אף אחת לא כותבת את השם שלה עם
M, ואני מה לעשות לא מתחבא מאחורי כינויים או שמות בדויים, אני
מי שאני והנני ניצבת בדמותי גם מול מסכי הנט, וכמה עוד Mיקיות
הכירו כבר את דיויד... כך שלא היה לו קשה לזהות אותי. הוא ביקש
רשות לקרוא, ואני הסכמתי כמובן, מסייגת שזה ''רק לפרק אחד''
מתוך פחד מובן שהוא לא ממש צריך לדעת על חיי המין שלי, או על
הפחדים שלי, או על כל מה שכללית עובר עלי ומפורט כאן כל כך...
אבל מסתבר כנראה שהפרט הזה פרח מזיכרונו, והיום כשבאתי לספר לו
על סבתא שלי הוא אמר שהוא יודע וכששאלתי אותו אם אחת מהמדריכות
סיפרה לו, או שאני אמרתי לו הוא אמר ''קראתי ביומן שלך'', ואני
המומה ומסומקת, מגמגמת לו שם כמה מילים, והוא צוחק ומחייך אלי,
בעיניים הקורנות שלו ''למה יש לך בעיה עם זה?'' לא, רק שחיי
המין שלי פרוסים שם, ''כן, אני יודע, זה היה קצת מביך, אבל את
בחרת לשים את זה שם''... ראש המכינה שלי, רב בישראל, וכללית
מישהו שאני נורא מעריכה, קורא לי ביומן! השד יבין איך לא נפלתי
שם, אחרי כמה רגעים נרגעתי, הוא מכיר אותי, הוא יודע מי אני,
ואפילו ניהלנו שיחה על הBסקסואליות שלי... אין לי מה להסתיר...
וזה לא שהוא איזה אחד החבר'ה מפה שירוץ ויספר לכולם על ''האא
Mיקי משחקת על כמה חתונות במיטה אחת...'' שאני לא אדע אח''כ
איך לקבור את עצמי, כי אם מישהו מפה שלא יקבל אישור לכך,
(השותפה שלי, והשותפה שלי לשעבר כן קראו) יקרא את היומן - לא
שזה כזה קשה למצוא אותו... - זה בהחלט יביך אותי, חיי פרוסים
כאן, ולמרות הפתיחות הגדולה שלי, רוב מה שכתוב כאן שמור לעצמי,
את הגבולות שלי במכינה אני בוחרת... וכאן אני לא ממש מציבה
לעצמי גבולות, חוץ מעניין השמות וה"אלמוניות" ואולי הכניסה
לתיאורי עומק של חיי המין שלי, כי סה"כ עובר לי כל כך הרבה
מחשבות בראש, ואני כותבת כל כך הרבה, שלא את הכל ניתן ורצוי
להכניס ליומן, כמו שאת ''אישי מידי'' בזמנו צנזרתי, גם כאן
ישנה צנזורה מינימאלית תדירה... ופתאום גם ראש המכינה שלי בין
הקוראים, אבל, נו מילא.. כזאת אני לטוב ולרע. בבמה חדשה
בביוגרפיה שנדרשתי לכתוב בגוף שלישי רשמתי ''יש יאמרו מטורפת
יש יגידו מטריפה'' ואני באמת חושבת שזה מתאים... והוא יודע
שאני כזאת, גם וגם... אז לא נורא.
עבר עלי שבוע מוזר, נחת עלי איזה וירוס שגרם לי להקיא, כך שאני
לא מרגישה טוב כבר כמה ימים, הייתי אצל ההורים כשזה התחיל, עם
תיק ארוז בדרך למכינה, אבל אז באמצע הלילה מצאתי את עצמי עמוק
בתוך האסלה מקיאה ומשתעלת, עד עכשיו כואב לי הגרון מכל מה שעבר
עליו, כך שלמכינה לא ממש הגעתי, רק בראשון אחרי עוד ביקור אצל
רופא שיניים, תפסתי את עצמי ועליתי לגולן. אבא נסע להולנד כך
שלא היה מי שיטפל בי, גם ממילא צמתי משך יומיים וישנתי רוב
הזמן מותשת. ייתר הזמן ביליתי לי בגילוי עולמות חדשים
באינטרנט... מעולם לא גלשתי לפני למה שנקרא "אתרי פורנו",
לפעמים הצצתי לאתרים אומנותיים וגם זה פעם בשנתיים לערך, אבל
השבוע, עקב הכנות נפשיות ומנטאליות לבואו של איש הנדודים שגם
אמר לי איזה משהו בנושא אחרי ערימה של מיילים ששלחתי לו,
החלטתי לשוטט ב"ברכה גולשת" קצת יותר לעומק (אתר חביב שכפשוטו
מדבר על סקס סמים ורוק'נרול, שהארץ המליץ עליו פעם) לנסות
להבין את הנושא ממבט קצת יותר עמוק... אני הגעתי לשני אתרים
שאותי לפחות מאד הרשימו אחד ישראלי מ"האומנותיים" הומוריסטיים
שכבר נתקלתי בו פעם, ושני איזה משהו מופלא שכלל בתוכו
ברזילאיות מעורטלות בבגדי ים ובלעדיהן. כמובן שהייתי גאה מאד
בעצמי, שלחתי אליו את הלינקים כאילו מצאתי אוצר, אבל הוא שלח
לי חזרה אי מייל מחוייך של פחחחחחחחחח טירונית, זה נחשב
בעינייך... ''צאי ולמדי!'' ושלח לי כמה לינקים לכל מיני
מקומות, שאני משערת שבלעדיו לא ממש הייתי מגיעה אליהם אי פעם,
כי אני מה לעשות באמת טירונית וגם ילדה קטנה, ומעל הכל, באמת
לא מבינה בפורנו. כך ששלושת הימים הבאים, בין שינה לכתיבה
(כתבתי המון!) לבין האסלה, ריצדתי לי על שלל תמונות, חלקן
הגעילו אותי בטירוף, חלקן הצחיקו אותי נורא (סטייל פיקצ'ו שוכב
עם האש), וחלקן גירו אותי, קראתי למדתי והחכמתי...
הרבה זמן כבר לא הייתי עם מישהו, ומאגר הסיפורים והתמונות
שנתקלתי בהם מילא אותי תאווה, תוך שיחות אי סי אין סופיות עם
מישהו שכבר שנה אנחנו חוככים בדעתנו אם להיפגש או לא, וכל פעם
מחליטים מחדש לברוח ולהשאיר את זה עמום (אולי מהפחד שיקרה שם
משהו, או מן האכזבה) למרות שכבר יודעים בערך כל מה שצריך ואפשר
לדעת, למרות שיש שם קליק, ולמרות ובגלל המון דברים, הוא נשאר
בצפון שלו ואני נשארת בצפון שלי, מדברים שוב ושוב על המשולש
שלנו, שהוא יסוד כל הבלגאן. משולש שרק אחת כמוני יכולה להיקלע
לתוכו, לסבך עצמה, וגם ליהנות מזה, שמשאיר אותי רחוקה קרובה
לכל אחת מקצותיו, ומאפשר לי מנעד רחב של אי מיילים; טלפונים;
ואי סי קיו אך גם את הפריבילגיה שבלראות ולא להראות, להראות
ולא להיות שם באמת. ילדה של משחקים, והוא יודע... לשחק.
כבר שנה אנחנו מדברים, ולדבר תמיד היה נחמד. גם איתו וגם עם
איש הנדודים הפלגתי במחשבותיי, כותבת להם התרשמויות, חוויות,
רעיונות משלל הצבעים שנגלו לעיני, מתגלגלת מצחוק מתיאוריו של
אחד, ומתמלאת געגועים מתיאוריו של אחר. ואחד מהם יגע בי בקרוב,
ואחד מהם יגיע, ויראה ויחוש וידע... ושניהם רחוקים, אבל יש מהם
רק אחד. והוא נודד, והוא רחוק, אבל הוא גם קרוב עד כדי נגיעה,
מה שהאחר על אף צפוניותו לא יוכל, כי המגע הוא בנפש, ולא בגוף.
בדיוק כמו שהפורנו אחרי שלושה ימים הספיק לי... אפילו חלמתי
בעקבותיו חלום חצי מסוייט. אני לא צריכה ערימת גופות עירומה,
זה לא החיכוך שבהם שמעניין אותי. רק מגע, אמיתי גוף ונפש, שמצא
עצמו בשבריר חלום בין כל קטעי המחשבות האחרים... ודי לי בכך.
אחזור שנית בעוד שנתיים. שטפתי את העיניים לא מעט.
חש-בן ואני חזרנו לעניינים רגועים יותר, ואני שמחה, הידידות
בינינו טובה, וגם הסקס טוב מאד, אבל לרגע היה בי פחד שזה ישתלט
עלינו. אני שמחה בהתפכחות שלנו, אחרי ההתלהבות הראשונית של
וואו וואו וואו! אני בהחלט יכולה לומר שהוא ללא ספק טוב, וטוב
לי, ונעים לי שהוא מחכה לי מחוייך, אך טוב יותר כשהחיוך שלו
נובע לא רק ממגע, אלא ממני, מעצמי, איתו. וזה עדיף. ועדיף אף
יותר שזה נבע ממנו, הרוגע הזה, אני משערת שיכולתי להמשיך
ולהשתולל, אבל הוא מביט בי, חצי ילדה-אישה, ורואה שטוב סתם
לחבק, ומנשק, ומדבר, וכך נרדמים שנינו, אל תוך המילים והעייפות
של הלילה, כמו שתמיד היינו ידידים. וזוכרים שיש שם יותר אם
נרצה, אבל תמיד צריך לזכור לשמור על אם, אחרת זה מהר יהפוך
ליזיזות, לחוסר הערכה, או לסתם שעמום. ושנינו הרבה מעל כך.
ואני שמחה שהוא מעיר לי.
המאהב עם זאת, מטרטר במחשבותיי אך נראה לי שזו תהיה עוד גלות
ארוכה, למרות הגעגועים, ולמרות שאני זקוקה לו. מאד. כמו שאף
אחד אחר לא יכול להיות לי. כי זה הוא, וכי זאת הדינאמיקה
שבינינו, וההכרות, וזה אנחנו. הוא לא ידיד שלי כמו חש-בן שיש
בו פלוס, הוא גם לא אהוב שלי כזה שאני רוצה בו רק לעצמי כמו מי
שהיה ה"גבר שלי", הוא לא רק חבר טוב, והוא לא רק מכיר, אין לי
איך להסביר אותו או אותנו. מאהב, הדרך הטובה ביותר לדעת אותו.
ועכשיו שנינו רחוקים. כי המרחק נדרש. ובכל זאת אני כל כך
מתגעגעת, כל כך זקוקה אליו. ויודעת שאי אפשר עכשיו כי זה יזיק
לשנינו וצריך להמתין ולחיות, גם כשבאי מיילים מהדהדים קולות
רועמים, עם קולות אהבה.
עם הסבך התל אביבי עוד לא מסתמן פיתרון, אבא הודיע לי שבדיוק
ביום בו אני מסיימת את המכינה הוא נוסע לחוץ לארץ,אני לא יודעת
איך הוא חושב שאני אפנה מפה את הדברים או איך אני יכולה לעבור
ככה לת"א, או איך הוא בדיוק מתכנן להיפגש עם השותפים שיהיו לי,
תנאי שהוא הציב לעזרה עם השכירות... או אלף ואחד דברים. וזה כל
כך מעצבן אותי, מרגישה כאילו הוא מעדיף את החברים שלו על פני,
כאילו הוא מחליט לתקוע אותי בכוונה, לגרום לי לחזור להורים,
ולא לתת לי לפרוח. וזה מייאש וזה מתסכל, וזה מכאיב. אני לא
מסוגלת להבין אותו, וזה רק מעלה לי עוד ים של דמעות בין הבחילה
שלי ששוב חוזרת...
השתדלתי להיות כל כך טובה בזמן האחרון, כשעזבתי השארתי חדר
מצוחצח, גם בלי שביקש, ניקיתי את כל הקומה, הוא בתמורה קנה לי
לאונידס ותיק כדי שיהיה לי נוח למעבר. אבל איך מסבירים לאבא
ששוקולד הוא לא פיצוי מספיק ליחס שלו, שמתנות הם לא פיתרון
להעלמות שלו, ולהתעלמות שלו מהפחדים שלי. אני יודעת שההקאות
הללו בחלקן הן תוצאה של לחץ נפשי עמוק, הגוף שלי חייב לפלוט
החוצה קצת מהרעלים שאני צוברת בו. ודיברתי איתו, אבל הוא בספרה
אחרת, ואני אחרי הניתוק שלו היום, כשנשארתי עם השפופרת ביד,
אחרי שהתקשרתי לשיחה כה נעימה, והוא סטה להתחמקויות ורק פגע בי
יותר, כי הוא לא מספר לי את כל האמת, הבנתי שאין לי מה לדבר
איתו, הוא פשוט לא רוצה להישאר איתה לבד, הוא צריך אותי קרובה,
והוא לא מוכן לשחרר אותי, הוא ינתק לי את הטלפון בפרצוף ויעלם
אבל לא ייתן לי להיפרד, ואני אאלץ ללמוד איך לשחרר את עצמי
לבד. וזה כל כך קשה כשאני שומרת את הכל בבטן, ולא מספרת את זה
כמעט לאף אחד, כי זה "צרות של עשירים" לחלקים או "צרות של
פעוטות" לאחרים, ואני נותרת מרחפת... תלויה. החבר הכי טוב שלי
אי שם בבקעה, החברה הכי טובה שלי עדיין בלאס ווגאס, והמאהב
שלי... שלוש נקודות מעצבנות עוקבות אחרי שמו. ואני זקוקה להם
כל כך. ומרגישה קטנה, ולא יודעת. וההרגשה הזאת מלווה אותי כבר
חודשיים, ונמאס לי להרגיש אותה. נמאס לי להרגיש. אני זקוקה
לביטחון, אני זקוקה למקום להניח בו את הראש, להפסיק להקיא או
לבכות או לשתות או בכלל, ולהרגיש בבית. ששוב נחבא ממני. ואני
שוב תרה אחריו.
לילות שלמים מבלה בשיחות עם חברי המכינה, שיחות שכיף לי בהן,
כאלו של שעות, עם הרגשה של פתיחות שיכולה להשתחרר רק בסוף,
ועדיין בכל הלילות הללו אני לא פוצה פה ופותחת את הלב עד הסוף.
מדברת על מה שקל לי, משתפת בלא ידוע שמגרד את התקרה, את הבורות
האמיתיים של הנפש שלי אני חוסמת. ולא יודעת איך לפתוח.
מתחמקת ממילותיו של איש הנדודים שהחליט להתקשר ולנחם,
משאלותיהם של מי שרואים שקורה איתי כל כך הרבה, ולחכות,
ולהטמין, עמוק עמוק בפנים, כי לא יכולה לתת לאחרים לגעת, ומי
שכן רחוק כל כך. אז אני "אשמח" אנשים, אני אעשה להם מסג', אני
אשתה איתם על מגדלי מים, אדבר איתם על הרעיונות שלי, על
אידיאות, על פילוסופיה, על דיויד, על עצמי... "רק על עצמי לספר
ידעתי צר עולמי כעולם נמלה" אבל העצמי הזה הוא רק עוד אחת
מהקליפות, הלב הוא רק שלי, הדמעות סגורות ונעולות במגירה. או
על דפי מילים מודפסות או מקושקשות על נייר.
וכאן הכל משתחרר, פלא שזה מביך אותי כשאני רואה איך אנשי עולמי
חודרים אל הבועה. וזה כמו ארון של לצאת או לא לצאת, והפחד כל
כך עמוק וכל כך גדול, והוא משתק. מעל הכל. ואני? השתיקה שלי
רועמת מבפנים, נשארת רק עם געגוע, לאבא, למאהב, לאהבה בכלל,
לחיבוק, לחברים, לשיחה הכי פשוטה בכנותה, לאיש הנדודים,
לחש-בן, לחברות שלי שבצבא, לאקסיות שמבלבלות לי בנשמה, וממלאות
אותי געגוע, למשהו לגעת בו. לצלילות שקופה, לרגע בו דף אינו
מפלט. אבל הוא תמיד היה, ותמיד יהיה. ולכן היומן, מעל לכל,
לפני כל הקוראים, לפני כל התגובות הלא כתובות, האי-מיילים, או
ההד-ליינס. מפלט. בית. ביטחון.
תגובות:
נושא: מיקי
מאת: Lucid Dream
תאריך: 29/5/02 14:25
אני חושבת שאת יודעת שאני קוראת כל פרק ביומן שלך בשקיקה.
ואני בטוחה שיש עוד רבים כמוני.
לא תמיד אני יכולה למצא את המילים להגיב,
בעיקר לנוכח העומק הרב שבכתיבתך כל מה שאולי יכולה לומר מרגיש
אצלי כרדוד ולא ראוי להצגה אפילו.
אבל בכל זאת רציתי שתדעי שלא פעם אני מזדהה אתך מאוד- למרות
שאנחנו שונות בטרוף, ובכלל את לדעתי אדם מדהים ומיוחד שכמותו
עוד לא פגשתי מעולם.
כל טוב לך מיקי
ותמשיכי לכתוב לעצמך ולנו........
נושא: מיקי
מאת: -A-19
תאריך: 29/5/02 14:28
את הבן אדם הכי לא קטן שאני מכיר..
אני יודע שאולי זאת קצת חוצפה מצידי להגיד שאני מכיר אותך, אבל
אני יודע מי את ומה את, ונראה לי שאמרתי לך פעם את דעתי עליך.
תפסיקי לחפש משמעויות בשמיים, הפתרון נמצא רק בתוך עצמך, ואת
היחידה שיכולה לפלס את הדרך אליו.
תלות באנשים, ובמה שהם מעניקים לך לא נראה לי דבר שיעזור לך
כאן.. אני יודע שיש לך את הכוחות לעשות את זה בעצמך, אז שנסי
מותניים, קחי נשימה עמוקה ותקפצי לבריכה.
מתגעגע גם לפעמים,
-אני-.
נושא: שתהיי בריאה
מאת: lgg1
תאריך: 30/5/02 9:01
בוקר. חזרתי מהעבודה וקראתי, וכמו תמיד כשאני כותב אחרי שאני
לא ישן הרבה זמן אני לא ממש אינטליגנטי. שמעתי רדיו רב המשמרת
וטחנו שיר של פינק שאני נורא אוהב אז הנה קטע שמזדמזם לי בראש
never win first place i don't support the team
i can't take directions and my socks r never clean
teachers dated me, my parents hated me
i was always in a fight cause i can't do nothing right
everyday i fight a war against the mirror
i can't take the person staring back at me
I'm a hazard to myself
don't let me get me
I'm my own worst enemy
it's bad when u annoy yourself
so irritating
don't wanna be my friend no more
i wanna be somebody else
זהו, לא נתן זך אבל לא נורא. שיהיה לך המון טוב ושיפתרו הבעיות
מהר
אני הולך לישון
נושא: נדהמת...
מאת: psycho lady
תאריך: 30/5/02 20:06
כל פעם מחדש.
זה היה אחד הפרקים החזקים מבחינת המשמעות ואולי ההזדהות
המשמעותית.
בקשר לכתיבה,בסופו של דבר כל אדם יוצר (במיוחד סופרים)
צריכים לקחת בחשבון כי כאשר המילים נכתבות על גבי דפי פרסום,
הבועה מתנפצת.
בכלל החלק הקשה אצל האומן זה להביע את עצמו 100% ביצירתו, לא
לפחד ,לא להרגיש שום קצה גבול, ולהעביר כל עולמך אל היצירה.
ואת, יקירתי, עושה זאת במאות אחוזים.
ואני יודעת שקשה שאנשים מעולמך החיצוני יכנסו לעולמך הפנימי,
אבל זוהי אחת הבעיות שכל יוצר צריך לקחת בחשבון
ודרך אגב, החזרתי לך אי מייל, ואני מבטיחה לעדכן את היומן,
פשוט היו לי בעיות טכניות...
אוהבת מאוד מאוד (:
הפסייכו שלך....
נושא: מיקי...
מאת: אדווה
תאריך: 30/5/02 22:28
מיקי..
עד היום נמנעתי מלהגיב.. אני לא יודעת למה, אבל כמעט תמיד
רציתי להגיד איזה משהו... אולי עכשיו אני יגיד לך באמת כל מה
שאני חושבת...
לפני כמה זמן, הייתה לי שיחה עם חברה מאוד טובה שלי, על עניין
הפידבקים שמקבלים מאנשים בקשר למשהו שעשית... אם זה בנגינה או
בכתיבה או במשחק או בכל תחום אחר, שזה חשוב ואין לזה תחליף,
ומי כמוני יודעת..
אז קודם כל, נראה לי שעד היום קראתי (אולי) כל פרק ביומן שלך,
ואני מאמינה שכמוני יש עוד רבים..
הכתיבה הזורמת שלך לוקחת אותי לעולם שלך שאני מנסה להבין,
לפעמים מצליחה לפעמים לא, אבל תמיד אוהבת בסוף את מה שיוצא...
שתדעי לך, היומן שלך ליווה אותי בכל מיני תקופות שבהם הרגשתי
הזדהות מוחלטת, או סתם איזה שהיא נגיעה...
אז סוף סוף אני מוסיפה תגובה למאגר התגובות...
אם כבר אז כבר.. שתמשיכי לרגש ולהתרגש,
אדווה
נושא: מיקי - את מדהימה!!!!
מאת: איה@
תאריך: 1/6/02 21:46
ואני שמחה שהגעת לפורום בלוגים בתפוז, ונתת לנו את האפשרות
לקרוא ולהכיר אותך
איה.
נושא: אין מילים.
מאת: anastacia
תאריך: 5/6/02 16:42
| 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.