הוא כבר לא צעיר, ושלא לדבר על יפה תואר. הוא שמר על חזות
סבירה, הוא היה בריא. ורק לעיתים רחוקות היו לו תחושות מוזרות
בזרת השמאלית, אותה הגיש לאהובתו הצעירה. כן, אותה יפיפית
המחזור. אהבת חייו הראשונה. ביום גשום אחד היא החליטה, שזהו
"נגמר לה ממנו!", הוא השתבץ במקום, לא ידע מאיפה זה נחת עליו.
הם היו צעירים ויפים והכל נראה נהדר, אבל היא החליטה ש"זהו -
הוא כבר לא מרגש אותה כמו בשנה שעברה!". וכבר אין לה כוח לחבר,
ואולי איתי המנהיג  של המחזור יהיה חבר טוב יותר. ואמנם היא
אוהבת אותו, אבל, "זה לא זה!".  וזהו! והוא בהתקף של טירוף
רגעי, גמע לקרבו בקבוק שלם של וודקה זולה. איבד את שפיותו. כרת
לעצמו את הזרת השמאלית, והתעלף. אימו שגילתה אותו בחדרו, שרוע
ומדמם, החישה אותו לבית החולים. לכשחזר, מצא אותה, וחייך. תמיד
גילה עניין בטירוף, הגורם לאנשים לפגוע בכלי - בגופם. ועכשיו,
חדרה לתודעתו ההכרה, שיש בתחושה הזו עוצמה. אני - זה אני - ולא
הגוף שלי - זרת יותר זרת פחות - מה זה חשוב. והכאב החד מאיזור
הזרת רק חיזק תחושות אלו. הוא ארז את הזרת אל תוך קופסת עץ
נאה. וקפץ לבקרה, ושם - ישבה לה בחדרה - קוראת את אחד המגזינים
המטופשים המנתבים את חייהם המבולבלים של בני הטיפש עשרה. היא
העיפה מבט משתומם לעברו. "מה לעזאזל אתה עושה פה? הרי העפתי
אותך לכל הרוחות!" הוא ניגש לעברה, ירד על ברכיו, ובדממה אין
סופית, הגיש לה את קופסת הזרת. אמר רק זאת:- "תודה!" ויצא את
חדרה במהרה. בחלקיק הזמן המתגנב בין טריקת דלת היציאה לבין
העלמותו, הוא שמע אותה זועקת. חיוך של אושר מתוק הציף אותו.
הוא הרגיש מנצח,הוא הרגיש מובס, הוא הרגיש גיבור, אבל טיפש
מוחלט. הוא היה משוחרר, פחות זרת, אבל עם כמויות אדירות של
גאווה ובטחון עצמי מילאו את מקומה של הזרת האבודה.