יומן: יום חמישי, 4 באפריל 2002.

""כשאהיה גדולה", את אומרת,/ "אני רוצה להיות מוכרת ארטיקים
ומשוררת"./  הנה כדורי הגלידה שיחליקו מבין אצבעותייך./ צהבים
מלימון, פרדס תפוזים בכתם/ והאדם שהקז מדם אבטיח. כאן גרה/
השירה. אז למה לך מילים." -גלידה/רוני סומק
חופש. ימים שלמים ומרובי קריאה. אני והדפים שלי, אני והספרים
שלי. כל כך הרבה זמן לא היה לי פנאי לעצמי, כך סתם לשבת ולקרוא
כי זה מעניין, כי אני רוצה לצמוח ולהתפתח. ועכשיו - החופש הזה.
אחרי שסיימתי את כל משמרותי עם ערימת האסקפיסטים של בוםבמלה,
ואספתי בדרך גם את ערימות הזבל מלא הבאנגים שלהם, וכיליתי לתוך
פנקס יומני המתכלה את כל עצבי עליהם; יכולתי לשבת ולהתפנות
לקריאה. אל האומנות הקיומית. בולעת שני ספרים לכל הפחות ביום.
מבלה שעות מול הספריה של סבא, קירות על גבי קירות מכוסים
בספרים, חדר ועוד חדר, ואני נפעמת תמיד מן הכמות, מן המחשבה,
שאת כל זה האיש הזה קרא, ועדיין קורא, גם בגילו, יום יום.
ערימות של ספרים. ואני צמודה למדפי הפילוסופיה. חוקרת, לומדת,
ועכשיו לעומק ובאמת. על מנת שאוכל לכתוב פיסה שהתחלתי. משהו
לאיש הנדודים שלי, שהפך להיות הרבה יותר מזה... מחר עולים
לקבר, ועד אז (אם אני אצליח לתקן את כל הצרות הצרורות שהמחשב
שלי קיבל אותי בהם) אני כבר אהיה בקיאה בפילוסופית הקיום,
ואוכל לפטפט על היידיגר בלי לחוש מטומטמת. זאת אני שתמיד אהבתי
פילוסופיה, או שזו עוד דרך להרגיש חיבור?
ושוב אצל ההורים. מכל הטיולים שלי אבא גם דואג וגם מתגעגע,
בעיקר אחרי מה שסיפרתי לו על הפסטיבל המטופש והמייאש ההוא, ועם
כל ההתפוצצויות שבחוץ, והטלפונים שהתקשרתי אליו, להתעדכן במה
שקורה בארץ, דווקא כשאי אפשר, כי לא יכולה לברוח,  וכל אלו
מדאיגים אותו לא פחות. דווקא עכשיו אני בוחרת בתחבורה
הציבורית, מרכבת לרכבת, והטרמפים לא ברור למה, נזנחים בצד. עוד
שעות פנאי לקריאה. עוד שעות שקט. נוף שרץ למול עיני. אין לי
כוח לדבר. אני זקוקה למרחב. לשקט נפשי. והחופש הזה שהוא כל כך
במקום.
וכאן, כרגיל תופסת את מקומי ליד המחשב, האביזר היחיד שמעטר את
החדר הריק הזה, מלבד השולחן האפריקאי שאבא הביא ממסעותיו
הקנייתיים שהם לא אלא עבודה. מנסה לתקן את הפוגרום הכללי
שהחליט ליפול על ה"צד שלי במחשב". הגב שלי כואב, כל הימים הללו
בגשם ובמונסון בשק"ש ואיזה מזרון שטח, תחת סככת דקלים שלא ממש
הועילה תחת מבול וענני חול אבק, עשו בגבי שמות. שגם ככה המצב
שלו לא היה טוב לפני זה. אני עוד סוחבת מצבורי מתח מאז ההצגה
במרץ שעבר, לפני הניתוח, העזיבה את הבית, ואת כל המסעות שסחבתי
על הגב בזמן שחלף. ללא ספק שהגיע זמן הכירופרקט, ואחרי דיבור
עם הרופאה הוחלט שאקבע תור, שיפרקו לי את הגב ויחזירו אותו
למצבו הטבעי, כי ככה אני כבר לא יכולה לישון.
אני זקוקה לחיבוק. מישהו שיאהב אותי ואוכל להתחפר לו בזרועות.
אני מתגעגעת לזה נורא. זה לא מספיק מאהב שהוא גם ידיד טוב וגם
סקס טוב, כי אין שם אהבה. ודייטים מעלים בי כל כך הרבה
אמוציות, אבל מראש הם לא יובילו לכלום. אני רוצה לישון עם
מישהו לילה שלם ורק להרגיש אותו מחבק ומלטף אותי. אפילו לא
להוציא מילה. כי השקט שלי גם הוא דחוף, וטוב לי ככה לבד בלי כל
ההמולה מסביב. ובכל זאת אני זקוקה למגע אוהב, כזה שאולי משפחה
אמורה להעניק בחיבוקים מסוג אחר לגמרי, אבל זה -לי לפחות- אין,
ואני מחפשת תנחומים וריגושים בזרעות אהבה זוגית. כשאני כותבת
את כל המילים הללו, מצטיירת מול עיני כמיהה לאישה. זה לא געגוע
לגבר מה שאני כותבת פה, זה משהו שהיה לי רק עם נשים. (יהיו
כאלו שינדבו לי את התאוריה הפרוידיאנית ויאמרו שבגלל החוסר
בחום של אם אני נמשכת לנשים, אבל ברור לי שזה במקרה זה צרור של
שטויות, וזהו) ובכל זאת אני כל כך נרתעת מלחזור לשם, מלחפש
מישהי. אני מעדיפה לחכות לאיש הנדודים ולנבור במחשבות, לפנטז
אבירים שיפלו עלי משמיים ויבינו אותי, וירצו אותי ויקחו אותי,
לחמוד בבנים שאסור לי לחשוב עליהם כלל, או לפלרטט עם כל מיני
מכיניסטים השד יודע, רק לא להכנס לצ'ט ובאמת לחפש מישהי.
נכוותי, אולי, זה הפחד... אולי כי אישה זה מציאות, וכל שאר מי
שציינתי הוא סוג של פנטזיה, גם אם הוא קיים, כמו איש הנדודים,
שמה לעשות כל כך רחוק מכאן, או אחד מהאקסים שלי שגר שניה וחצי
מפה, שאני יודעת שרוצה בי, ובכל זאת לא מתקשרת אליו כי יודעת
שידידים עכשיו, ושזה לא ילך, ושגם זו פנטזיה, או שפתאום הכל
יסתדר לי... אישה. ריח של אישה. שדיים של אישה, רכים, נמתחים,
בין שפתיי, כל כך אוהבת את ההרגשה, את היניקה הזו. להכניס את
הפיטמה שלה אל בין שפתי וללקק, למצוץ, לנגוס, להרגיש איך היא
מתקשחת בין זוג בשרנייותי שעוטפות, החום שלהן על חומה שלה.
להרגיש את הצמרמורת שבה, את עור הברווז הסומר כשהידיים שלי
מלטפות, את הרטיבות הזו, שאין באף גבר בעולם, רטיבות מדיפה
ריחות תאווה, שממגנטת אותי, שאני כמהה אליה, ניגרת כמו דבש.
אישה. על מלואה. יציר אושר, יצור כביר. ואף גבר לא יכול לעורר
בי תאווה כזו רק במילים, אין קץ דרכים יש לתאר אישה, וגבר על
אף יופיו, האלילות שיש בהם, בחוזק שלהם, לעולם לא יהיה שלם
ומלא כל כך כמו אישה, לא ישתווה לאלילותה של אישה. ואני צריכה
אישה שתימס בין ידי, וגבר שיחזיק אותי. ואין בי כוח, ולכן אישה
היא גם פנטזיה, כי זה עדינות ותם ויופי ואושר חבוי, אבל זה
בלתי אפשרי במצב הארעי שלי. לפחות עד שיגיעו ימי תל אביב
הקרבים ובאים. בינתיים גברים יעלו וירדו בין רגלי, ואני לא
ארגיש שלמה. אלא אם אמצא אהבה. אבל היכן? "אומרים, אהבה יש
בעולם/ מה זאת אהבה?/ הכוכבים רימו אותי/ היה חלום - אך גם הוא
עבר" ובתוך מילותיו של ביאליק, מסתתרות גם הספקות שלי וגם
החששות שלי, וגם הפנטזיות והתנפצויותיהן. ואני צועקת אל
הכוכבים, אל הספרים שעוטפים אותי, ואלו רק מילים, מתוך גרוני,
אל מול עיני. ואני ממתירה אותם אל המקלדת. מחשבות שבאות בגלים.
אבודה בתוך רצף.
ועוד כמה ימים אני שוב אצא אל המסעות שלי, לחרוש את הארץ
לאורכה ולרוחבה, ימים שלמים יש לי, לקרוא ולחשוב, ולבקר. כי
אני לא יכולה שלא להגיע לת"א, ולא יכולה שלא לפגוש את החברים
שלי, את הגברים שלי, את המיטות הזרות הסתורות של העיר הזו,
שמוכרות כל כך טובות-רעות כל כך. בלי סיפוק עצמי, אבל עם הרבה
שמחה. ספק סיפוק מיני, אבל פשרה של תאווה. וספקות שמהדהדות כל
הזמן. לעטוף עצמי בכתלים של מועדון, לעטוף את עצמי באלכוהול,
בזרות משחררת, זו לא אני, ואני אחרת, והאני הפנימי,
הסופרסטארית הגדולה, הכוכבת המנצנצת, היפיפיה המאופרת, הצבועה
הישירה בעיר, שיורקת אמת גם אם קשה, בנאמנות עצמית מצטבעת. אני
רוצה לבגוד בעצמי, אולי אני עושה את זה יום יום? אני רוצה
לשכוח לרגע, אבל זאת השקיפות הזו שאני קוראת עליה שאני כה
רוצה. וכשהכל שקוף אי אפשר לשכוח, כי אין מה שיכסה. אני רוצה
לכתוב. אני רוצה לכתוב משהו טוב. אני רוצה לכתוב סיפור שלם ולא
להתייאש ממנו. אני רוצה את הכוח שבשירה, ולהתבגר כבר. להיות
סגנון, אני.
ובין כל אלה מסתנן הפחד מהאקס, הקנאה, האהבה שלא נגמרת,
התשוקה, הרצון אליו. ואני ממש מחפשת סיבות כדי לחזור ולבוא
אליו, להתפשט ולהכנס איתו למיטה ללילה שהוא רוצה, שאני רוצה,
של אהבה נגמרת, של ידידות ששנינו יודעים שהיא לא עולה, אלא רק
צוברת כעסים. אבל אין תירוץ, יש רק עליבות, שמתגלמת במשחקי
כוחות בין האגו לרציו לליבידו שלי, שבכולם יש רק רצון
להתפרקות. ומה אני אעשה שמילים כבר לא מספיקות. צריכה להתנדף,
להפוך עצמי לדף של ספר לקרוא בו. לשכוח מהכל, להיות אחת, להיות
זכה. לאהוב. אולי סוף סוף את עצמי.

תגובות:
נושא:        וואו!
מאת:         anastacia
תאריך: 4/4/02 21:27
את כותבת מ-ד-ה-י-ם!!!!

נושא:         יקירתי...
מאת:         -A-19
תאריך: 5/4/02 17:18
אני ממש מתאפק שלא לפנות אליך, כאן, בשמך..
דווקא כי אני לא רוצה שזה ישמע אישי מדי..
אבל את, כמו שאת תמיד, סוחפת, מושכת, ממגנטת במילותיך..
לא יכולתי להפסיק לקרוא אפילו שאיימו עלי בניחוח קפה אהוב..
וגעגועים...
-אני-.

נושא:         אבל יקירי, מיקי זהו שמי!
מאת:         Mיקי
תאריך: 5/4/02 19:54
אומנם שם שני אחרי הראשון, אבל גם הוא מופיע אחר כבוד בתעודת
הזהות, ותמצאנו בכל חתימה שלי... וזהו שם שאני אוהבת מאד,
אחרת לא הייתי עושה תחתיו את אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות
בעולם...
לכתוב!
יומנאית Mיקי מחייכת בסיפוק תודה...

נושא:         את בהחלט כותבת מדהים.
מאת:         no-thanks
תאריך: 5/4/02 22:28
ואת בהחלט האדם שיוכתר בקלות כהמאהב הכי גדול שעצמו מצא לו.
אני מאחל לכל הגברים שיזכו לעבור תחת האמוציות המוטרפות שלך,
והיומרנות, וההתנשאות, והדימוי העצמי המוגבה, והשקפת העולם
המוקרצת מספרוני מתנה קצרים.
אולי דרך המסך את נראית עוד מיוחדת. אולי דרך המסך את אישה של
נשים, ואישה של גברים, ואישה בזכות עצמה.
אבל גם כשרון הכתיבה שלך לא יסתיר ממני את העובדה שאת עדיין
אותה צרה שהיית, שאת עדיין מחפשת את עצמך ומוצאת מחדש כל שבוע
בלי לעצור ולהבין בעצם.
להבין שאת זו לא את. את מחצינה את המיוחד שבך, בכוח. את עוד
תתעייפי ותאבדי את עצמך במהרה.
מכר.

יומן: יום רביעי, 10 באפריל 2002.

מפץ אורות - גילויים של לילה
אחרי חמישה ימים בת"א, חוזרת, לעשות כביסה, לקפל את הבגדים
(בתוכם ערימת הקניות העצומה שעשיתי) לארוז את הדברים, לסדר את
כל הבלאגן שהשארתי. ולצאת לדרך. החופש תם. היה לי כל כך טוב
הפסק זמן הזה מהמכינה, פסק זמן ארוך מאד שיכולתי לארגן את
עצמי, להתייחד עם המחשבות שלי, הרצונות הפרטיים שלי, לצאת
למסעות בארץ המתפוצצת שלנו, ולהתגעגע גם. געגוע טוב. לבית.
שעוד מעט גם הוא מתחלף.
הזמן במכינה הולך ואוזל לי. הימים רצים ושעון החול יורד גרגר
גרגר במפולת עצומה למטה. יש כל כך הרבה דברים שאני עוד רוצה
להספיק. יש עוד כל כך הרבה דברים שאני מרגישה שלא מיציתי. אבל
מרגישה שלמדתי המון. ובראש ובראשונה לחיות בהרמוניה עם אנשים
אחרים. לא לחיות לבד (אפילו שעדיין מסתגרת בתוך עצמי), להסתדר.
ועכשיו כשהזמן מתקתק לו, ומתקרבת השעה של העזיבה לעיר הגדולה,
מצד אחד עולה ומבצבץ הפחד, ומצד שני עולה תקווה גדולה, חיוך,
וידיעה שכל זה אפשרי, אם אני רק ארצה. השנה הזו נתנה לי כל כך
הרבה, לכל החיים, והחיים הבוגרים שלי מתחילים אחרי שהיא נגמרת,
מתחילים במעבר לעיר. במעבר לעצמאות הגדולה, הנכספת והמאיימת גם
יחד.
הסתובבתי בת"א בימים האחרונים, התבוננתי בה, זורמת, בלי הפסקה,
עם אמבולנסים שהטריפו את דעתי כל רגע, בזמן שבעצם רק בצפון,
ליד ה"בית" מתפוצצים. יש משהו בעיר הזו שסוחף אותך, מטביע אותך
בגל של אנשים, ובכל זאת מעלה אותך על נס. מעוז
האינדיווידואליות, מעוז היצירה. ראיתי כל כך הרבה דברים שאני
רוצה לקחת בהם חלק. כשהסתובבתי ליד הבימה והקאמרי, עברתי ליד
צוותא, התפתלתי בדרך המובילה לסוזן דלל, וראיתי את השילוט
לתאטרון גשר, משהו בלב שלי חילל. אם רק יהיה לי כסף, אני יודעת
שאמלא את חיי בשמחות קטנות של תאטרון, בחדווה טובה של הופעה
אינטימית, מהסוג שמודעותיה מתנוססות על גבי כל לוח מודעות עובר
ושב ברחבי העיר. להתערבב בתוך העיר הזאת. להכיר אנשים חדשים.
לזרום בתוך הים ההמוני של האנשים שם. שלפעמים לא איכפת להם
מכלום מלבד עצמם.
אתמול הייתי במועדון בלילה, מקום שפעם הייתי יוצאת אליו הרבה
יותר, ועכשיו מפאת חוסר זמן נעדרתי ממנו תקופה ארוכה מאד. משהו
קסום קורה כשנותנים למוסיקה להציף אותך, למלא אותך מבפנים
ולהוציא החוצה גלים של קצב. משהו ברגעים כאלו משכיח ממך את כל
הצרות, את כל הכאב, ומאפשר לך לנשום. אוויר. צלול. של חופש.
ולרגע לא הייתי חלק מהמציאות הזאת, ולרגע לא היו במוחי איש
מהחיילים שבבוקר בסיורי האינטרנט שלי קראתי עליהם, לרגע יצאתי
מתוך האווירה המתוחה הזאת, ולא שמעתי יותר אמבולנסים, ולא
נמלאתי זעה קרה, אלא זעה דביקה של מסיבות, של שיחרור של הגוף.
וכן, של בריחה. אני יודעת שאני לא אסקפיסטית, אני יודעת שגם
כאשר אעבור לת"א על אף כל האושר והעושר הגדולים שבה, אני לא
ארשה לעצמי לטבוע לתוך השלל האומנותי תרבותי שהיא מציאה לי
ולהתנתק. קשורה יותר מידי בהוויה הזו. ובכל זאת, לילה אחד של
חיים ממשיכים לגמרי, וחיוך גלוי ומוצהר, הבהירו לי כמה דברים.
כשאני חושבת על הכעס הגדול שלי על בוםבמלה אני חושבת על האשמות
שלי כלפי כל מי שהגיע לשם, שאירגן. אני מבינה שזה פחות ההזזה
הצידה של הדברים, אלא הניתוק. עצם העובדה שלא היו שם עיתונים
או תקשורת אלקטרונית כלשהי, ושבמשך חמישה ימים כל מי שהיה שם
לא היה מחובר אל ההויה של המדינה הזאת עיצבן אותי. אני לא
מחוברת באינפוזיה לפלאפון (שאין לי) או לחדשות, ועדיין החיסרון
של איזשהו איזכור למה שקורה בחוץ הוציא אותי מדעתי. מלבד יריות
האימונים של בסיס הטירונים הסמוך לא היה דבר שהפריע להם
להתנתק, לשקוע עמוק יותר לתוך חוויה מיסטית, או להווית סמים
מנותקת לגמרי, שגם בימים כתיקונם לא ממש אהודה עלי בלשון
המעטה. השילוב בין כל אלו גרמו לי להגדיר את האירוע כולו כעיר
מקלט של הבורחים מן המציאות, ולרטון שאני היא זו שצריכה להשגיח
על מי שבכלל לא אכפת לו. אז למה שיהיה לו איכפת מ"איכות" אם לא
אכפת לו מסביבה. ואז אני חושבת שוב על הערב של אתמול, על הכמה
שעות של הניתוק הללו שלי, שאחריהן התעוררתי בבוקר לתוך ידיעת
פיגוע שהיה ממש לא רחוק מבית הורי. והבנתי שמצד אחד אין צורך
לצרוך מדיה כל היום ואפשר לחיות ואפילו להתנתק משך זמן מה, אבל
בעיני משך זמן כזה שעולה על יום וחצי מקסימום יומיים הוא
מוגזם. כי בימנו כותרת רודפת כותרת, והרוג רודף הרוג, והמניין
בלתי נגמר. וביומיים וחצי, מי יודע כמה פנים ושמות הפסדת, כמה
מהומות ניתקת, כמה רגעים של פחד הצלחת להרחיק. ולכן, הפסטיבל
ההוא, במיוחד יחד עם מה שהוא כלל ("שאנטי-שאנטי-ג'ארס-ג'ארס"),
מעצבנים אותי גם עכשיו. כי כמה כבר אפשר לברוח?
הערב של אתמול עוד לפני המועדון היה עבורי מנה לא קטנה של
הווית בריחה. הייתה לי שיחה עם אדם מרתק למדי שחי את החיים
שלו, ומעבה אותם בבועה. ולא מכחיש זאת. לשמוע את מה שהוא אומר,
לדעת איך הוא חי ולראות את זה, ואח"כ גם לצאת ולראות אותו
באותו מועדון שיצאתי אליו, מעושן ומחוייך לצד האישה שלו. היה
עבורי אתגר מעניין. כיוון שמצד אחד זה בן אדם שאני מאד מעריכה.
ומצד שני, הוא מציג שני אלמנטים שאני מתנגדת ורוצה בהם לחליפין
מאד. אני נגד הבריחה ההתעסקות אך ורק בעצמי ובסובב אותו, ומצד
שני העולם שלו כל כך חי מגוון ומעניין, שלחוות אותו נשמע לי
עיסוק לא רע בכלל, וממלא בהחלט. וכשאני חושבת על הערב של
אתמול, אני רק יכולה להבין כמה מורכבת ומרתקת היא החוויה
ה"תל-אביבית" ומה שהיא מעניקה. וזה יוצר בי רק עוד ועוד רצון
לגדול ולהתפתח אליה. ולבדוק איפה אני אהיה בתוכה.
אבל עד שאני אגיע אליה, אני צריכה לדאוג לבית, לעבודה,
לשותפים, להסדרים עם אבא, לצבא כן או לא שלי. ובכלל... וכל זה
מתעלה הרבה יותר מעל כל ההירהורים הללו, אל דאגות קיום ממשי
וחד. אומנות או לא אומנות. אני צריכה לחיות.
בינתיים תל אביב עבורי היא מה שהיה בחופשה הזאת, בילויים,
ידידים, חברים, אקסים, רכילות, אהבה נכזבת, חיפוש טבעי אחרי
אהבה מתבקשת, שואו-אוף, סקס - הרבה סקס, עם אנשים שונים, עם
פחד, עם רעד של אורגזמה. חזקה ומתפשטת. לילות, לרוץ ולהספיק,
לחרוש את הרחובות, לראות אנשים יפים, ללבוש בגדים יפים, לקנות,
לשבת בבית קפה ולדבר, להתפעל מהצבעים. לפחד. ושוב ללכת, רחוק.
אל ומתוך עצמי. ואינטרנט. כי אי אפשר בלי. אפילו כאן. תל-אביב
זו אהבת יחיד אל העולם. תל אביב זו במה של חלומות, (אולי גם
סיוטים?). תל-אביב זאת לא עיר שלי עדיין. אבל יום אחד היא
תהיה... בינתיים אני מושבניקית מתגלגלת, מתבלבלת מאורות. של
עיר. שפעם זהרה. והיום היא בעיקר נזהרת. שלא להתפוצץ.

תגובות:
נושא:       מקסימה כתמיד
מאת:       טופי טעים
תאריך:     14/4/02 17:19

יומן: יום חמישי, 25 באפריל 2002.

תובנת חיוך מן המדבר
שוב אצל ההורים, תחנת מעבר שבקרוב נגמרת... אוטוטו נגמרת
המכינה, ואחריה מגיעים החיים הגדולים בת"א. כבר עכשיו מתחילה
לחפש דירה ושותפים, ובעקבותיהם עבודה, מרוץ אחרי הכסף, עולם
חדש של חברים, אהבה ומקומיות. חיים חדשים נפתחים בפני ממש עוד
מעט ואני על הסף, רגע לפני קפיצת הראש הגדולה, שהיא פחד והיא
חלום כאחד... וכל זה למולי, ואני כבר לא ממש ילדה.
החלטתי השבוע סוף-סוף בסוגייה שאני מתחבטת בה כבר זמן ארוך
מאד, ומאז שדיויד מת עלתה והציקה לי הרבה יותר מיום ליום, עד
להחלטה שנפלה בנאות-סמדר שניה אחרי שהקצתי מעוד חלום, ועוד
שינה... אני לא מתכוונת להתגייס לצבא ישראל אלא ללכת לשירות
לאומי, אני מתחילה את המסע הארוך והמפרך של וועדת השיחרורים
בכוונה לצאת משם עם מסמך המאשר שאני מטעמי מצפון לא מתכוננות
להתגייס לצבא, במקום זה אני אתגייס לשירות לאומי. (לשנה או
שנתיים זה נראה כבר תלוי להיכן אתקבל, ולרמת העניין). יהיו מי
שיקראו לזה השתמטות (כמו אבא שלי), יהיו שיעבירו ביקורת על
העיתוי דווקא בזמן קשה כמו זה שהמדינה עוברת בשנתיים האחרונות,
יהיו מי שירימו גבה על הנכונות שהבעתי שנה שעברה, עם כל הלהט,
וההחלטה שהגעתי אליה השנה, דווקא אחרי המבחנים המצויינים
שעברתי לתפקידי חינוך שאני כה חפצה בהם, דווקא אחרי שהגעתי עם
אבא להבנה על חיילת בודדת, אחרי המאבק שלי עם הצבא בזמנו עם כל
קציני הנפש למיניהם שאני כשירה אעפ"י מה שעברתי בבית, על אף
הבעיות, והאומנות... אחרי שהסתובבתי בבית ספר שרובו לא מתגייס
מסיבות שונות ומשונות ודיברתי על תרומה למדינה ועל חובה וצו
מוסרי... העניין הוא שדווקא מתוך הדברים הללו אני מחליטה את
ההחלטה שלי, ולא, היא לא הייתה קלה, היא הייתה מהמסובכות ביותר
שנדרשתי להן.
מעולם לא הייתי חובבת גדולה של צבא, מעולם לא סימפטתי נשק,
מעולם לא רציתי לאחוז בכזה, ובמיוחד להשתמש באחד כזה, לירות.
אני צימחונית, אפילו זבובים אני לא הורגת, והמחשבה על מטווח
חילחלה אותי. תמיד התנגדתי לגדנ"עות ולחינוך צבאי למיניו. ובכל
זאת היותי אזרחית במדינת ישראל מקצה לי חובות מסויימות וזכויות
מסויימות, וכיוון שאין לי כל כוונה לרדת מהארץ עלי לעמוד בהן
כך או כך.
אבל בתור אזרחית המדינה, עלי כחלק מהדמוקרטיה גם לדעת לבקר את
מה שקורה בארץ הזו, שהיא המולדת שלי, האחת והיחידה. שעלי
להעביר ולמתוח ביקורת על כל עוול שנראה לי שנעשה, למחות,
להשתמש בכל האמצעים הדמוקרטיים שבידי, אם הם אזרחיים ואם הם
דרך מערכות מסויימות. ואני לא יכולה לעמוד בשקט ולהצטרף למערכת
שאני לא מאמינה בה, לא מקבלת את המוסריות שלה גם אם היא
"המוסרית ביותר בעולם", לטענתם של רוב רובם של הדוברים. אני לא
יכולה להתגייס למערכת, ללבוש עלי מדים (ואחת כמה וכמה להתגייס
לחייל חינוך) להיות עוד בורג במנגנון הענק הזה שנקרא צבא,
ולחשוב ולהרגיש ולדעת שזהו לא צבא הגנה, אלא צבא כיבוש,
שהפעולות שהוא עושה, גם אם הן תוצאה ישירה של המדיניות
הממשלתית שהיא מנגנון אזרחי לחלוטין (וביכולתי ומחובתי כתושבת
ואזרחית במדינה דמוקרטית להשפיעה על מנגנון זה), הן פעולות
א-מוסריות בעליל או במובהק, ואני לא מוכנה להשתתף כחלק ממי
שנותנים להם בצורה ישירה או עקיפה יד. וכאשר אני הולכת ומצהירה
על "פציפיזם" שזאת הגדרה די סבוכה כאשר אני מכילה אותה על עצמי
במצב הנוכחי בו העולם נמצא, וטוענת לצו מצפוני אידיאולוגי אשר
בגללו אני לא מצטרפת למנגנון המלחמה, אני מבקרת את הדמוקרטיה
בכליה שלה, בדרך אשר מקובלת ומאושרת ע"י כל חוקי המדינה, כיוון
שעל דמוקרטיה להכיל את כל קצות המחשבה שבה, כל עוד הן אינן
מסבות נזק ועוברות על חוקיה. וכן, אני מרגישה שכאזרחית אני
פותחת בתהליך שהוא חשוב ומהותי לעשיה שלי במדינה, נכון אני רק
בורג אחד במערכת, אבל כל אדם חושב יבחר למחות, להשפיע, ולומר
את דעתו (ובמקרה שלי זה לומר: "זוהי לא הדרך") הדמוקרטיה תהיה
ממשית יותר אפקטיבית יותר ומכילה יותר, כי שינוי מתחיל רק מבני
אדם... וכן, לטעמי צריך לשנות. וכל עוד המצב הזה של צבא כובש
משפיל ומכלה נמשך, כל עוד לא חוזרים לסוג של מוסריות שפויה, של
קו הגנה ולא מתקפה, אני לא מסוגלת לעלות על מדים. כן אני
פציפיסטית במובן הרחב, אני מאמינה שכלי משחית הלו הם כלי נשק
אכן משחיתים לא רק את הגוף אלא גם את הנשמה, והם כחלק ממלחמה
הינם מיסוד הרוע בעולם, וכל עוד קיימים צבאות לא יכול לשרור
שלום אמת בעולם, אולי בחלקים מסויימים ממנו. כי צבא תמיד שואף
למצות את מלוא הפוטנציאל שלו, והפוטנציאל של צבא כך או אחרת
הוא מלחמה, גם אם היא מלחמת הגנה וגם אם היא מלחמת תקיפה.
ומלחמות הן המשגה הגדול ביותר שיצרו האנשות והטבע, משגה
שהמודרנה ובני האדם יכולים לתקן, תיקון אותו מנסה הפציפיזם
להוביל. אבל כיוון שאני חיה במדינה שמטבע הקמתה חיה על חרב,
ששרויה במצב מתמיד של מלחמה, שכור ההיתוך שלה הוא הצבא, שחיה
מתוך סיסמה מטורפת כמו "עם בונה צבא בונה עם", אני לא יכולה
לנסות להכיל חוקיות שלא מסוגלת לשרוד פה, על אחת כמה וכמה במצב
הנוכחי, כמו פציפיזם, ולכן אני יכולה לכנות עצמי פציפיסטית
במובן הרחב. כיוון שאם הייתי חשה שצבא המדינה, הוא אכן צבא
ההגנה לישראל (והדגש הוא על ההגנה) הייתי מתגייסת.
אבל במקרה הספציפי הזה לצערי, אני לא מרגישה כך, אני חשה שזהו
צבא כיבוש, שאנחנו עושים הרבה מעבר ללהגן, ומשתמשים באקטים
א-מוסריים לשם כך, אני מבינה למה אנחנו זקוקים לצבא, אבל אני
לא מוכנה לקבל שבשל הזדקקותנו להגנה, אנחנו יכולים להרשות
לעצמו ליצור מצב שרק מוביל לצורך דחוף יותר בהגנה, בהתחמשות,
במיקוד וביזור המלחמה. זה לא צבא בונה עם... ולמען האמת אני גם
מעדיפה שהעם שלי יבנה דברים טובים יותר מצבא, טובים יותר
ממלחמה. אפשר לקרוא לזה סוג של אור, רצון במוסריות גדולה,
הדבקים שביננו היו מכנים זאת "מוסר יהודי" או "אור לגויים", אך
כיוון שאני חופשייה מהגדרות כגון דת, אני רואה בזה מוסר אנושי
של קבוצה מסויימת. לצורך העניין, הלאום הישראלי, על כל גווניו,
ובעיקר מתוך האיחוד שבמדינה כמו שלנו שחיים בה עמים שונים זה
לצד זה תחת הגדרת לאום אחת.
ולכן, אני הולכת מיום ראשון הקרוב, להתחיל את הדרך המפרכת של
יציאה מהמערכת הצבאית, וגיוס לשורותיה של המערכת שנקראת שירות
לאומי על מנת שאוכל לתרום למדינה. לשמחתי הצבא מכיר גם בטעמי
צפון לבנות וגם מאפשר להם להתגייס לאלטרנטיבה אחרת, שתורמת לא
פחות ואולי אפילו יותר... שירות לאומי. אז נכון שבמצב הנוכחי
זה נראה קצת מגוכח, אבל אני לא יכולה אחרת, כל עוד יש לי מצפון
ויש בי מחשבה, אני לא יכולה אחרת מלבד בדרך הזו. ואם באמת חשוב
לי מהמדינה הזו, ואני רואה עצמי כמנהיגה חברתית מהסוג שהמכינה
מדברת עליה, אסור לי להתפשר, ועלי לדבוק בדעותיי, על מנת
להוביל לשינוי. גם אם הוא מזערי ומינימלי כמו זה... מה יוליד
יום עוד נראה...
חוץ מזה, אני חוזרת אחרי שישה ימים בנאות סמדר, אומנם הייתי
אמורה להשאר שם עד מחר בבוקר, אך כאב שיניים קטלני הכניע אותי,
והייתי חייבת לבקר אצל רופא (יש לציין שזה פותח סידרת טיפולים,
שלא הסתיימה היום, אלא רק התחילה, אני עד כדי כך מטומטמת...)
לפחות הכאב פחת... ואני מסוגלת לאכול שוב.
אני חושבת שכל הגדרה שאני אתן למקום הזה תהיה חטא, אבל אני
יכולה לתת כמה עובדות. זה חור בקצה של הארץ, 20 דק' מאילת,
קיבוץ אורגני, שחי על טהרת הצמחונות, שהאנשים שבו עובדים
בצוותא במגוון רחב של עבודות משך זמן נרחב מהיום. הקיבוץ הוא
קהילה, שיחסי האנוש בה הם דבר חשוב מגובש ומיוחד, הכוללת קרית
חינוך, בית אומנויות שכאילו יצא מתוך דיסני וורלד שהם בונים
כבר משך 11 שנה, טקסים מיוחדים ובתי מפגש, ועוד ועוד דברים שאו
שלא נחשפתי אליהם, או שאני לא יודעת עליהם מספיק. הקיבוץ הוקם
על חורבות הכפר היהודי שננטש שיזפון לפני 13 שנה ע"י גרעין חזק
של אנשים שגובש בירושלים.
לפני שהגעתי לשם שמעתי על המקום ים של שמועות. אין ספק שהאנשים
שנמצאים שם הם בפאזה אחרת מרוב תושבי המדינה, אבל הקשר בין מה
שאני שמעתי (תימהוניים, חברי כת, קיבוץ של אורגיות מטורפות,
מסוממים, נזירים ועוד ועוד) לבין מה שפגשתי בו היו קלוש ביותר.
זה אומנם לא רגיל, ואפילו די תמוהה למצוא מקום כה מלא חיים
חיוניות, אושר ומלאות באמצע המדבר, ועוד יותר למצוא אנשים
שהעבודה היא הפנאי שלהם, שדוגלים בשקט, ושמעבירים את חייהם
מיום ליום, בכל יום עבודה אחרת, תוך כדי חיוך ושמחת חיים
עצומה. אבל כמו שזה תמוהה ככה זה נפלא ברגע שתופסים את זה.
בימים שהייתי שם אני פשוט נהניתי מכל רגע (חוץ מהרגעים בהם
השיניים שלי הציקו לי בכאבי תופת), האוכל, החברה, השקט, המדבר,
הנוף המשגע, והעבודות, עשו לי פשוט טוב... עבדתי במטבח, עבדתי
בדיר (עזים לחלב - הם לא מפרידים בין הגדיים לבין האמהות,
ומוכרים את הזכרים אך לא לשחיטה...), עבדתי בכרם, בבית
אומנויות, למדתי איך עושים פוליש, ובעיקר למדתי עליהם ומהם...
אין לי איך לתאר את החוויה הזאת שעברתי שם. אבל אין לי ספק
שאני אחזור לשם שוב, אולי אפילו לחצי שנה, שנה, לכשאגדל...
אולי הייתי מסוגלת להעביר שם חיים שלמים, אך זה לא מסתדר עם
התוכניות שלי לחיים, לא עם התאטרון, לא עם הפעילות החברתית
(קהילה זה לא מספיק לי, אעפ"י שיש קהילה שם ענפה ומדהימה, שאני
ללא ספק מתקנאה בה) ולא עם שאר המטרות שהצבתי לי לחיים.
על אף כל העבודה שלהם, הם לא מנסים להיות פרודוקטיביים, הם
עושים מה שטוב להם, מה שיספיק להם, הם אומנם מיצרים תוצרת
אורגנית שנמכרת גם בחנויות טבע, אבל הם לא עושים זאת בכמויות
מסחריות, למשל חליבה, על אף שעז יכולה להחלב לפחות פעמיים ביום
(לפחות!), הם חולבים רק פעם אחת, כדי לא להפוך את העזים ליצור
יצרני בלבד, ולא לגזול מהם את חיונייות החיים והחלב שהן
מעבירות לגדיים שלהן, שיונקים וחיים איתן בדיר. או למשל הם
עובדים מזריחת החמה ועד עשר בלילה, אך כל מי שרוצה לנוח לטייל
או לעסוק בכל מה שחפצה עליו נפשו יכול לעשות זאת, אין להם
חשבון שעות כמו בקיבוץ, ופועל טוב יותר או פחות, כולם עובדים
בכל העבדות, ומקבלים יחס שווה. טפילים על כל מקרה אין שם,
טפילים לא ישרדו שם, כי המקום למרות שהוא נשמע נפלא, הוא לא
קל, יש להם מעיין חוקי שקט, וחברה מאד מיוחדים, שרק מי שבאמת
נכנס לראש שלהם יכול באמת לחיות שם. לנו שהגענו בתור קבוצה,
כמו אלפי אנשים שעוברים שם ומתנדבים שם כל שנה, ושוהים במקום
(כל מה שצריך זה רק להתקשר להודיע שאתה מגיע, ופשוט לעבוד, את
כל היתר כבר תקבל מהקיבוץ) לא היה קל, אנחנו באים ממנטליות
מכינתית של פרודוקטיביות ורעש, והיה מאד מוזר לבוא למקום שכזה,
מה גם שאנחנו לא הורשנו בהפסקות הגדולות שיש להם ונתבקשנו (ע"י
הצוות שלנו מהמכינה) לעבוד כל יום כל היום, ומי שלא עובד
שיתפנה חזרה הבייתה... מה שאצלי לפחות הרגיש כהפסד מסויים מרוח
המקום, אבל זה היה שולי, לעומת האפקט וגודל החוויה העצומה
והקסומה שעברתי, למרות הכאב שיניים ולמרות שלצערי לא נשארתי עד
הסוף. אבל אני לא דואגת, כי יש לי הרגשה שאני עוד אחזור לשם לא
מעט...
בין היתר גם מצאתי לי שם מישהו, שהיה לי מאד נחמד איתו, גם
ובעיקר בגלל שלא היה ביננו יותר מידי (וזה בלשון המעטה) ולא
הרגשתי שום לחץ או מורא בסביבתו, זה גם חלק מהפשטות שבאווירה
שם. ושבזכותו הצלחתי להעביר שם לילה שלם, ללא נחירות (הבנים
אצלנו זה פשוט מכה לא כתובה) וכשמישהו מחבק אותי, קרוב וצמוד,
כמו שרבה זמן כבר לא חיבקו, הרבה יותר מידי זמן...
היה לי טוב שם, ואין לי ספק שזה ישפיע על המכינה שלנו. כמו
שאין לי ספק שזה היה שבוע חשוב בחיי, שבוע של החלטות, של הבנה
עצמית, וכניסה עמוק אל מבוכי חיי ומחשבתי. וסה"כ שבוע שהיה לי
כיף מאד, טוב מאד ונוח מאד, שאשכיל ממנו הרבה... (לצחצח שיניים
זה חשוב! וגם שיננית...) ואני שמחה. וטוב שכך.

תגובות:
נושא:         סוף הדרך...
מאת:         -A-19
תאריך: 26/4/02 17:46
אני מכיר קצת את נאות סמדר.. מיקי.. לא יכולתי לראות כנגד
עייני מקום יותר מתאים לך..
נכון "מרכז האמנות" שלהם מדהים?
בקשר לשאר.. אני שמח שלפחות אם לא תתגייסי , תעשי שירות לאומי.
לדעתי זה חשוב מאוד לתרום למדינה, כ"א בדרך בה הוא יכול, הרי
המדינה , כמה שלא תסכימי עם המדיניות שלה (לא שאני מסכים)
דואגת לך להרבה הגנה (ובדרך עושה הרבה יותר נזק לעצמה...)
תרגישי טוב!
-אני-.

נושא:          כל הכבוד!!! וווהוו!!!
מאת:          Aeroguy
תאריך: 26/4/02 18:17
משששמאלני מאאאניאק אחד לשששמאלנית עוכרת ישראל אחרת, כל
הכבוד! את יודעת שאני איתך ואת יכולה גם להתקשר!
בברכת "די לכיבוש",
גיא

נושא:         אוי אני אוהבת אותך!!!
מאת:          Mיקי
תאריך: 27/4/02 17:21
רק שתזכור שזה תלוי גם בך... עד יקר וששששששמאלני שלי...
אני בת`א... {פרברי רמ"ג (...?) ;-) נצאה לעלוץ יחדיו...
נשיקות וחיבוקים והרבה אהבה והתרגשות
שלך כתמיד
הששששששששמאלנית
Mיקי

נושא:         חבל
מאת:         lgg1
תאריך: 27/4/02 22:40
חבל שאת לא מתגייסת. כל מה שאמרת על הצבא אולי נכון אבל שינוי
צריך לבוא בראש ובראשונה מבפנים. איזה צורה תהיה לצבא שלנו אם
כל מי שמחשיב את עצמו כהומניסט יבחר שלא לשרת בו. אנחנו עוד לא
שוויץ והצבא שלנו הוא עדיין הדבר שעומד ביננו לשואה הבאה
ועדיין כור ההיתוך הטוב ביותר שיש למדינת ישראל להציע. לאורך
שנות המדינה היחידים שהעלו את רעיון ההמנעות, הנטישה והעזיבה
היו תמיד אנשי שמאל וזה חורה לי מאוד. האפשרות לעזוב את הארץ
אם יבחר מנהיג שמאלני לא עולה במחנה הימין ועל כך אני מקנא בהם
ומעריץ אותם.
ואת, את רוצה להיות מסוגלת להביט על עצמך במראה ולהגיד ניסיתי
שהדברים יראו אחרת, צריכה להיות חלק ולא צופה מהצד
חבל...

נושא:         תגובות
מאת:         Aeroguy
תאריך: 29/4/02 1:15
1- הצבא הוא לא גוף דמוקרטי, החיילים חייבים למלא את הפקודות
כלשונם, לכן השינוי לא יכול לבוא מבפנים, במיוחד לא מהדרגים
הזוטרים.
2- "מיקי" (מוזר לי לקרוא לך ככה) פועלת ומשפיעה בדברים שבהם
היא מאמינה מהיום בו פגשתי אותה (ועוד מהרבה לפני זה), והיא
תמשיך לפעול, ולהשפיע על המצב כמו שהיא יודעת, והיא יודעת...
כמו שאני רואה את זה, אי הגיוס משפיע הרבה יותר מכל מה שהיא לא
יכלה לעשות בשנתיים שבצבא.
"מיקי", מי לאב יו ורי ורי מאצ`!!!

נושא:         וחוץ מזה (ומלבד האי מייל שנשלח) עלי לציין
מאת:         Mיקי
תאריך: 29/4/02 19:15
שצבא בעיני הוא ללא ספק דבר חשוב, ואנו חיים בעידן שלצערי אי
אפשר לפרק בו צבאות או לחליפין להפסיק את מירוץ החימוש. לכן
גיוס לצבא הוא דבר חשוב ונכון.
לא כל שכך להתגייס לצבא שאתה חש שבעצם הצטרפותך אליו אתה מזיק
לא רק לעצמך אלא גם לצבא, עצמו, צבא כפשוטו זקוק לאנשים שילכו
לפי דרכו ויצייתו לחוקיו, לא לסרבנים, עדיף שכל מצפוניסט ימחה
מחוץ לצה"ל מאשר ייטרטר אל ומחוץ לשערי הכלא (שחברי ארוגיא
דואג להפגין למולו מידי שבוע, כתמיכה בסרבני השירות). אני חשה
שאני יכולה לתרום הרבה יותר מחוץ לצבא, ויותר מכן, אני מאמינה
שאני תורמת דווקא באי שירותי (את עניין הביקורת כבר הסברתי,
כלי דמוקרטי ראשי וחשוב, גם אם תחלוק עלי בעיניין) חוץ מכך,
אני מתעתדת ללכת לשירות לאומי, מה שמראה שהתרומה שלי איננה רק
במישור האזרחי, אלא הכללי, ולא רק מה `שחשוב לי` הוא בבת
עיני.
ארוגיא מכיר אותי מזה 4 או חמש שנים, ואלו אכן היו שנים של
פעולה, אני פועלת לייתר דיוק כבר 6 וחצי שנים... וכל מה שאני
בוחרת לעשות הוא תהליך של מחשבה, ועשייה. שמקווה שיובילו לעוד
מחשבה ועוד עשייה של אנשים אחרים.
את הצבא אפשר לשנות מבפנים, אבל חשוב לשנותו גם מבחוץ. השינוי
הוא מה שחשוב, ולא מאיפה שעושים אותו בסופו של דבר. למען חברה
הומנית וצודקת יותר. שתקוותי היא שיום יבוא ונוכל לומר שמשהו
אחר הוא כור ההיתוך שלה, ולא מליטריזם שכך או כך הגנה או כיבוש
תמיד יהיה פסול בעיני... כך זה עם צימחונים...
עוד דבר אחרון...
מה יש לכם שקשה לכם עם השם שלי, ככה הוא, קבלו את זה וזהו,
Mיקי
ודי!
שמוכיחה שלפעמים שינוי הוא לא דבר כ"כ נורא... (בעיקר אם הוא
רק תוספת ;-)

נושא:         לא קונה את זה
מאת:          גרגמל השני
תאריך: 28/4/02 15:28
הרבה מילים יפות כדי להצדיק אי השתתפות במשהו שרוב בני דורך
לוקחים בו חלק. את לא חייבת, אבל לא צריך להאשים את הצבא בכל
הפשעים הקיימים כדי שמצפונית תהיי שלמה יותר עם הצעד.
לדעתי...

נושא:        פציפיזם או אשליות?
מאת:         חבוב
תאריך: 30/4/02 15:19
את כותבת שאת לא מקבלת את המוסריות של המערכת (צה"ל) גם אם היא
`המוסרית ביותר בעולם` לטענתם של רוב רובם של הדוברים.
את כותבת שצה"ל הוא צבא כיבוש, שעושה פעולות א-מוסריות בעליל
או במובהק.
נכון, את מודעת לכך שצה"ל הינו כלי בידי הדרג המדיני.
דווקא את, שמשדרת אינטלקט, מציגה ראייה צרה וחד-צדדית של
הדברים. צרפת ושוויץ כוננו שלום ביניהן בעבר בתור שתי מדינות
דמוקרטיות עם ממשלות שמאל. ישראל, לעומתן, ניצבת מול כנופית
טרור ענקית, דיקטטורה טוטאליטרית, שהעם ששליטיה מייצגים לא
מעניין אותם.
את המוסריות שאנו מנסים להציג, אנו עושים ע"י שליחת חיילינו
לסמטאות הצרות בג`נין, ולמקומות נוספים בשטחים, כדי למנוע כמה
שיותר פגיעה בתושבים. מונעים מאמבולנסים לעבור? כבר מצאנו
הפתעות בתוך כמה אמבולנסים כאלו. כתוצאה מהניסיון שלנו למזער
פגיעות לא נחוצות בנפש, יותר חיילים נהרגים. גם במחסומים. אני
לא צריך לתאר לך את הכאב באובדן אדם יקר, את מכירה את זה
מקרוב.
קל מאוד להבין את סבלו של העם השני, ולהוסיף ולבקר את עצמנו על
אחריותינו במצב, כאילו לא רצינו ולא ניסינו להימנע מלהכנס
אליו.
כאילו שאנו, ולא שלטונות הטרור של הפלשתיני, אחראים לסבל העם
הפלשתיני.
צבא כיבוש? כאשר אנו ניסוג מרוב ההתנחליות המבודדות, הפלשתינים
ישאלו את עצמם מהוא הצעד הבא. אסור בשום צורה לאפשר לפלסטינים
לקבל פירות מדיניים כתוצאה מהפעלת הטרור.
חבל שיש לך ספקות באשר להיות צה"ל צבא הגנה.