הפסיכולוג הגדיר את זה פעם כעייפות נפשית. הוא אמר לי אז שפשוט
כבר אין לי כח להדחיק את הכל ושכל המאמצים שההסוואה, כדוגמת
החיוכים, דורשת ממני, פשוט גורמים לי להתעייף. זו הסיבה שאין
לי כח בתקופה האחרונה, כן. אותה הסיבה שנעלמתי לכולם לאיזה
שבועיים שלושה. אותה הסיבה שלא הגעתי למועד ב' בימי הביניים
ולמה לא התחשק לי לשאול אותך לאן נעלמת ?. כשאני חושב על זה,
בכלל אין לי מושג איך בכלל שלחתי לך שנה טובה. כי גם לזה לא
היה לי כח. כן, התעייפתי ממך, יקרה שלי. אני עייף מלחשוב אם
אזכה להכיר מישהי מדהימה כמוך. כמובן שלאחר מכן, התעייפתי
לגלות שכל מה שהרגשתי כלפייך נעלם ולהודות, שלמרות שיש לך מקום
מדהים וחמים בלב שלי, אני לא חושב שאני עוד אוהב אותך.  גם
התעייפתי מלחלום עלייך פה ושם ( בקשר לחלומות, לא יודע אם
אמרתי, אבל כבר מזמן התעייפתי מלחלום, בגלל הסיוטים. אז אחריהם
הפסקתי לחלום או לא לזכור חלומות, כי כל כך הרבה התנפץ עם
החלומות ובכל שבר חלום, היה חלק אחר שלי. אז למה לחלום?) כן,
אני יודע שאני  חושב שאני כבר לא אוהב אותך יותר ושהדרך היחידה
לגלות את זה תהיה, אם ניפגש שוב. אבל כן, מדי פעם את קופצת
לחלום אחד או שניים (בכלל מוזר שאת החלומות עלייך אני כן
זוכר). אבל אל תדאגי, כבר עברת לחלומות ורודים, שמסתיימים תמיד
במוזיקה רועשת וכואבת (זאת אומרת עם סוף עצוב).  באחרון זה היה
הסולן של  "seether"  שצורח:
"Take it away 'cause I don't like this anymore ,
"Take it away and throw it away ,
 יחד עם הרעש שאני כל כך אוהב. לא אכפת לי מה המשורר התכוון
במילותיו המופלאות וזה לא שאני חושב שאת תגרמי לי כאב כזה. אלו
פשוט ההגנות המעייפות שלי, שמרחיקות אותי ממך, מהיופי שלך,
מהעיניים הירוקות האלו, שזרחו למולי באושר מדהים והשכיחו ממני
את הכל. מקול הפעמונים המקסים שלך שרודף אחרי ומשאיר אותי
מחוייך כל פעם שאני נזכר בו. כן נשמה, אני עייף מלדעת שזה לא
אני שאהיה שם לשמוע אותו, להנות ממנו ולראות את הכל. אז מה
יותר טוב מלחלום על זה שאת רעה וכך גם לשכוח אותך? למען האמת
אני אתעייף גם מזה בשלב מסויים ואז אני לא אבזבז עלייך אנרגיות
יותר. אני פשוט אפסיק להדחיק אותך או להעלות אותך באוב. כן אני
גם בן זונה ומניאק (מצטער יש לי גם ימים כאלו). שכחתי גם לומר,
שנמאס לי להיות לבד וכנראה שזו עוד סיבה שאני עייף. מצחיק, אבל
אפשר משום מה גם לנחש שאני עייף מכל הניגודים בחיי. מכל הקצוות
של השחור והלבן, שיש באיש כל כך אפור כמו כולם.  אני גם עייף
מלשמוע, שאני מתוק וחמוד ואם מישהי רוצה לומר לי את זה, אז
בבקשה רק אחרי שתקרא לי סקסי (כאן מותר לשקר). אחרת יש לי מבט
מוזר בעיניים. אני עייף מלריב על דברים שאני לא הבנתי או
שמישהי לא הבינה. ואין לי בעיה עם זה שמישהי לא תרצה לדבר איתי
יותר. רק שתסלח לי בבקשה, כי המצפון שלי גם עייף מלהרגיש שאני
חמור.

חמור, כי אני עייף מלהתגונן ולשמור על עצמי באופן לא מודע דרך
הגנות. אותן הגנות שמדחיקות הכל, אותן הגנות, שכבר כמה זמן אני
מנסה להשאיר בצד ולהוריד מהן קצת. לא הרבה, בשביל שאנשים יוכלו
לגעת בי ואני בהם מבלי להיפגע וזה כל כך מעייף. שלא נדבר על...
לדבר עם כל כך הרבה חברים, ידידים ומכרים. לומר כל פעם שאני
בסדר, כשהם שואלים: מה נשמע? אבל רבים מהם לא שואלים מעבר, כי
הנימוס מחייב.  אבל אני,  לא רוצה לחלוק, אני מתגונן בתת מודע
ולכן זו התשובה שהם תמיד יקבלו. אבל גם לאלו שכן שואלים אני לא
עונה מי יודע מה (אלא אם כן יש לי רצון לענות). כי  אחרי
הראשון ששאל,  אני כבר עייף מלספר את זה, עייף מלחוות את זה
שוב דרך המילים ואותן השאלות שחוזרות. התעייפתי מלנסות להסביר
את עצמי, עייף מזה שלא תמיד מבינים אותי. נמאס לי כבר, לחזור
על כל תשובה, שאלה, הסבר, מענה, טענה. פעמיים או שלוש ואחרי
זה, לשמוע את התשובה של למה לא אמרת את זה קודם ?  אבל מה אני
עושה ? מחייך (ושוב מתעייף),  כשרק בודדים, בעצם טורחים להביט
ולראות את המבט העצבני שאומר נמאס לי / כמה פעמים, כמה !!!
שיש לי בעיניים. התעייפתי מללמוד ולגשת לעוד ועוד בחינות ועוד
חודש מתחילה שנה ב'. אני מקווה שעד אז יהיה בסדר, ושלא אשתגע
מהמעגל של מערכת צפופה, מרצים משעממים (אמרתי כבר טוך?) עם
עבודה מעייפת ומאוסה. כן נמאס לי מעבודות מגעילות וכפויות טובה
שבהן אני משקיע אנרגיות. פשוט אין לי כבר כח  לנסות להיות הכי
טוב שאוכל, להיות שוב עובד מצטיין בשביל מה ? מקום כפוי טובה ,
שלוקח אותי כמובן מאליו ומנצל את היותי סטודנט לשלם לי גרושים
? כאשר בנוסף ההיתקעות במקום והמינוס נשארים.
ואם זה לא מעייף,  התעייפתי מזמן כבר לשתות כמו שצריך וללכת
למסיבות עם דור ולהתפרע עם המוזיקה. מצטער אחי אבל זה לא עוזר,
אני פשוט מרגיש ריק בכניסה וריק ביציאה. מה שמביא אותי לגורם
אחר, לשאלת הביצה והתרנגולת. מה מביא למה ? הריקנות לעייפות או
העייפות לריקנות ?  שגם בה נמאס לי לדוש. ריקנות מוזרה שלפעמים
עוטפת אותי וגורמת לי להתפלא מאיפה בא הכח לקום כל בוקר ? (הרי
אני גם עייף). להתעורר, עייף גם אחרי 12 שעות שינה, עם חיוך
והמנטרה הישראלית המעצבנת, של "יהיה טוב".  ואם לא יהיה טוב
היום ? אז מחר יהיה בסדר, כי בינתיים, היום יכול להיות גם
גיהנום. אבל מה לעשות, גם אותי אפשר לשמוע, בכל זאת, ממלמל
בקול עייף שהכל חפיף ויהיה בסדר, אבל בוקר טוב תמיד תשמעו ממני
בקול עליז. למעשה הכתיבה הזו מעייפת אותי, גם כמו המחשבה מאיפה
באה לי כל האנרגיה הזו כל האהבה הזו או שמא זה ההרגל שמשאיר
אותי באותו מקום ומצד שני, יכול להיות שאחרי תקופה ארוכה של
צמיחה אני פשוט סתם עייף, לא ?