בכל יום שישי בבוקר, אני ניגש לקיוסק מול הבית שלי וקונה שוקו
בשקית. אני יוצא מהקיוסק, בכל מזג אויר, עומד בחוץ ומנקב חור
קטן בשפיץ של השקית עם השיניים שלי. אני יורק את החתיכה שנשארה
בתוך הפה הכי רחוק שאני יכול ומשמיע קול קטן של שריקה. אחר כך
אני אוחז את השקית בשתי ידיים, מרגיש את הקור שנפלט ממנה, ממשש
אותה בעדינות, כאילו היתה ירך חלקה של אישה שיושבת לידי
בקולנוע. אני מכניס את הזוית הקטומה לתוך הפה שלי, תופס אותה
בין השיניים, ושואב מעט נוזל חום לחלל הפה. אני מחזיק את השוקו
בפה שלי ומנסה לחוש בשינוי הטמפרטורה שלו לפני הבליעה. אז, אני
לוחץ בעדינות על השקית החושנית, וממלא את פי בכמות יותר גדולה.
אני מרגיש איך הטעם של השוקו מתפרק לפרוטות ומשתנה במקומות
השונים על הלשון שלי. בשלב הזה, אני דוחס אויר לתוך השקית עד
שהיא מנופחת ומרפה. זרם חזק של חלב ממותק מתפרץ לתוכי מתוך
הלחץ, שעד לא מכבר היה שייך לריאותי. בשבוע שעבר, לא היה שוקו
בשקית בקיוסק, וללכת לקיוסק ממול לא בא בחשבון, אז קניתי שוקו
בבקבוק. אני חושב, שזה היה הרגע שהכל התחיל. בדרך הביתה,
הרגשתי שמשהו מאד מוזר עומד לקרות. לא היה לי מושג מה, אבל ככל
שהתקרבתי יותר, הפחד עלה וגבר. כשהגעתי לפינת הרחוב, קרוב
לבניין שלי, הברכיים שלי רעדו ואגלי זיעה קרים כיסו את פני.
בדלת הכניסה של הבית, ראיתי מודעת אבל סטנדרטית. ביום רגיל, לא
הייתי מיחס לה חשיבות, אבל הדבר המבעית היה, שהופיע עליה השם
שלי.
נכנסתי לבניין ובלובי עמדו כמה מהשכנות הפולניות הזקנות שלי.
"מה קרה?", אחת מהן שאלה את הפורום, והרימה את ידיה המדולדלות
תוך כדי הרעדתן בקצב מהיר. חברתה סימנה להן להתקרב, והן נצמדו
למעגל, כמו חרוט של סודות. הסתכלתי עליהן, וחייכתי, בסיס החרוט
היה מורכב מקרסוליים בעוביים שונים ומנעליים אורטופדיות. החלק
המרכזי שלו היה עשוי משמלות סינטטיות בדגמי פרחים חומים,
צהובים וכתומים. הכתפיים, הצוואר והשיער הנפוח והצבוע אחרי
התעללות בסלון דיאמנט, היו שמוטים למרכז החרוט והוו את הקצה
העליון שלו. "אומרים שהוא שתה יותר מדי, עד שהתפוצץ לו הכבד",
ענתה לה אחת אחרת, לא לפני שהנמיכה את קולה ושמה את האצבע שלה
מול שפתיה בכדי להזהיר את תא הרכלניות מפני הסכנה שבחשיפה.
התקרבתי אליהן ואמרתי: "הי אני כאן, אני חי ואני בכלל לא
שותה". "מי אתה? חבר שלו, קרוב משפחה?". ציחקקתי ואמרתי: "הלו,
מה קורה בנות? זה אני, אלכס, זוכרות? זה שמביא בחורות, זה
שמשאיר את הזבל בחוץ, זה שאח שלו השתגע ונסע להודו". "זה לא
מצחיק", פנתה אלי אחת מהן, כשרגלה הימנית מוטה מעט קדימה. היא
הצביעה עלי בפרצוף מאיים ונענעה את ידה לאות אזהרה.  חלקה
העליון של היד, המדולדל רטט בקצב למשך דקה שלמה. "זה לא יפה
לצחוק על נשים זקנות, גם אנחנו היינו צעירות פעם". "כן",
הצטרפה אליה אחת החברות. היא היתה רזה ולבושה במכנסיים
מחוייטים ובחולצת צווארון נקיה. "ועוד איזה צעירות. עשינו את
כל הדברים, מה אתה חושב, שאתה המצאת משהו?". "אולי את עשית
הכל", השאר צחקו, "את ויענקלה קליין". "נו. שטויות. יענקלה
ואני רק ידידים, הוא מכר בחוג המשפחה". התיאשתי ועליתי
במדרגות, המעלית נראתה לי רעיון קיצוני בשלב הזה ביום. על דלת
דירתי היה מודבק סרט צהוב של המשטרה שהכריז על זירת פשע מחוץ
לתחום. הצילינדר היה פרוץ ובמקומו היה תלוי מנעול עקום, מחובר
עם כמה מסמרים שהשוטרים התקינו. הוצאתי את האולר שאני תמיד
סוחב בכיסי, סמל הגבריות הפרטי שלי, ופרצתי את הדלת. הבית היה
ריק מתוכן, לא נשאר שום דבר שהזכיר לי את עצמי, אפילו האסלה
הכחולה שהתקנתי, "כי כחול זה צבע מרגיע", נעלמה. במקום מכשיר
הטלפון החדיש שלי היה טלפון חוגה ישן של דואר ישראל והקו היה
מנותק. הבית היה צבוע בלבן ונשארו כמה נילונים עם כתמי סיד
שהשאירו הפועלים וכמה ערמות של עיתונים בסינית מגולגלים.
מאוורר התקרה בחדר השינה שלי נעקר ממקומו והשאיר אחריו ארבעה
חורים עמוקים וחוט חשמל תלוי למזכרת. ברחתי לכוון דלת היציאה
וכשפתחתי אותה נתקלתי באיש שמן ומיוזע. "או, אתה כאן, יופי,
חשבתי שכבר הלכת", הוא צעק לעברי. "בוא כנס", הוא דחף אותי
בנגיעות תקיפות לכוון הסלון. "אז כפי שאתה רואה, זאת דירה
מצויינת , סלון נורא גדול. יש פה שלושה כווני אוויר. לא, לא
צריך מזגן, אם אתה כבר רוצה לדעת, לא חם פה, הדייר הקודם היה
ישן פה עם פוך". רציתי להגיד למתווך, שאני הדייר הקודם, ושחם
פה כמו בגיהנום, אבל הוא התפרץ לדברי. "אני יודע, אני יודע, זה
נורא מה שקרה כאן. לא ברור איך, אבל מצאו אותו מת באמצע הסלון.
הרופאים אמרו שזה דום לב, אבל המשטרה רצתה לבדוק עוד כווני
חקירה. הוא היה בודד, מסכן, בחור בגילך בערך, בלי משפחה, סיפור
קורע לב. יש לו אח אחד בהודו, ודודה אחת זקנה בחיפה, שבקושי
רואה ובקושי שומעת, היא בכלל לא זכרה אותו והיא היורשת החוקית,
אז השופט מינה אותי להשכיר את הדירה עבורה". רציתי לשאול אותו,
מאיפה הוא יודע על הדודה שלי, ומה פתאום להשכיר, אבל שוב הוא
לא נתן לי להוציא מלה מהפה. "שמע, אתה מוצא חן בעיני, אני יודע
שאתה לחוץ והכל, אני אבוא לקראתך במחיר, מילה של פליקס". הוא
סובב את גופו השמן ושלף כרטיס ביקור מרופט מכיסו האחורי של
מכנסיו. "קח, תתקשר אלי בערב, נסגור את הפרטים, קדימה בוא
נזוז, אני חייב לחזור למשרד, רוצה טרמפ?". התיאשתי גם ממנו
וחציתי כמה רחובות לכוון הפאב שאני עובד בו כברמן. ישראל, בעל
המקום כבר היה שם, ומיין חשבונות של ספקים. "הי ישראל", זרקתי
לעברו. הוא הרים את ראשו מערמת הניירות. "כן. במה אני יכול
לעזור לך?". "ישראל, זה אני, אלכס, הברמן שלך, זוכר? זה ששובר
כוסות כל ערב, זה שמסרב להחזיר יין לבקבוק". "טוב הבנתי, הוא
אמר. כולנו אהבנו את אלכס, והבטחנו שתמיד נזכור אותו ברוח
צחוק, כמו שהוא אהב. עכשיו, אם אתה מחפש עבודה כברמן, סבבה, אם
לא, אז אני קצת עסוק כפי שאתה רואה". נכנסתי מאחורי הבר, לקחתי
כוס עם רגל גבוהה ופרופיל משולש. שפכתי שלוש מנות וודקה, אחת
קלואה, קצת שמנת מתוקה ושתי קוביות קרח, והגשתי את המשקה
לישראל. הוא טעם והעיניים שלו קצת התלחלחו. "בדיוק כמו אלכס,
התקבלת". רציתי לתקן אותו, אבל עצרתי את עצמי הפעם, בשניה
האחרונה. "אוקיי, אמרתי, מתי אני יכול להתחיל?". "אתמול", הוא
אמר והמשיך להתעסק בנירות. "אני אהיה כאן היום בשבע". ישראל
הנהנן בלי להרים את העינים. "וקוראים לי אלכ.. ירון" אמרתי.
"ביי ירון", הוא סימן לי ללכת בידו. בארנק היה לי טלכרט אחד
ועשרים ש"ח. את הויזה אפילו לא ניסיתי, זרקתי אותה לירקון.
התקשרתי לפליקס וסגרתי איתו על המחיר. "מצדי תכנס היום", הוא
אמר, מחר נחתום על החוזה. חזרתי הביתה ונכנסתי לדירה הריקה.
בדרך אמרתי יפה שלום לזקנות, והצגתי את עצמי בתור ירון. "אה,
אתה הדייר החדש. למה לא אמרת? איזה בחור נחמד, קצת דומה לקודם,
אתם אחים? אה לא, אח שלו בהודו. אוי, אלוהים אדירים, הוא היה
כל כך נחמד, חבל שככה הוא מת". באחד הרחובות ליד, מצאתי מזרון
ישן אבל סביר, ואחת הזקנות הכניסה לי סיר עם מרק, חתיכת בשר,
ועוגה. ישראל, היה מאד מרוצה ממני בערב, ונתן לי מקדמה נאה,
"בגלל שאתה מזכיר קצת את אלכס", הוא אמר. למחרת בבוקר קמתי
מאוחר ויצאתי לרחוב. הגעתי לקיוסק הקבוע שלי, אבל לא נכנסתי.
חציתי את הכביש לקיוסק שממול, ובהיתי במקרר. המוכר הסתכל עלי
ושאל אם אני מחפש משהו. לקחתי נשימה עמוקה, הסתכלתי לו בעינים
ואמרתי: "מים, רק מים".