רק כשגלגלי המטוס נגעו באדמה, העזה נאוה לחשוב בפעם הראשונה על
עידו. כל הדרך היתה עסוקה בדברים אחרים, היתה שולפת את הוראות
הבטיחות ובוחנת כיצד תגיע ליציאות החרום דרך החיצים המוארים
שעל הריצפה, היתה מעבירה שוב ושוב תחנות באוזניות, היתה מנסה
למצוא קרעי קרקע בינות לעננים, והיתה אומרת לעצמה שוב ושוב,
אל תחשבי על עידו, על תחשבי על עידו, לפחות עד שהמטוס ינחת.

שעת הצהריים בהיתרו נראתה אפורה ולחה כרגיל, וכשהגיעה לפתח
המטוס הרגישה את המגע הצונן והלח של האוויר שבחוץ. המגע הזה,
של אוויר שונה כל-כך, צורב ורווי עשן מטוסים, שימש עבורה תמיד
קו מפריד בין כאן לחוץ-לארץ, והיא אמרה לעצמה - זהו, הגעתי,
ועכשיו אפשר לחשוב על עידו, והוציאה את הטלפון, והמתינה
בשקיקה עד שהשמיע שלושה ציקצוקים והתביית על הרשת והיא יכלה
להמתין לשיחה.

עידו הגיע לאנגליה יומיים לפניה. הסיבה הרשמית היתה כנס מנהלי
אבטחת מידע. הסיבה הלא רשמית היתה נאוה. אביחי, שעידו קרא לו
"המפקד" למרות שהיה צעיר ממנו בשלוש שנים, אישר את הנסיעה משום
שעידו היה עובד מצטיין, ומשום שאבטחת מידע זה נושא חשוב, ומשום
שאביחי ידע על נאוה. היו עוד כמה שניחשו - את  המבטים לא היה
קל להסתיר - אבל אביחי ידע בוודאות, משום שעידו החליט ברגע
ספונטני אחד, בלי תיכנון, שהוא לא יכול יותר וסיפר לו. זה
שחגית, אשתו הטרייה של עידו, ואיציק, בעלה הלא-כל-כך טרי של
נאוה, לא ידעו - לא שינה כהוא-זה, משום שהם היו שייכים לעולם
אחר, ומה שקרה בו לא היה ממש חשוב.

את הנסיעה תיכננו כמעט בלי לדבר. היא אמרה לו "שמעתי שאתה
נוסע בחמישי", והוא אמר "אכן", והיא אמרה "אתה לוקח את
הפלאפון?" - כאילו לא ידעה את התשובה, והוא אמר "אכן", והיא
אמרה "גם אני", ומאז לא הזכירו את הנושא, ובכל-זאת ידעה בבירור
ששניהם חושבים על זה ורק על זה והמחשבות הולכות ומתעצמות.

ועכשיו הגיעה השעה. הטלפון שלה צילצל, וכשענתה "הגעתי" אמר
"יופי, תתקשרי בשבע" וניתק, והיא ידעה שהוא דרוך וממתין כמוה.

הפגישה של נאוה עם הלקוח - כך קראה לו, משום שהיה לה קשה
להיזכר בשמו - היתה אמורה להתקיים רק למחרת בבוקר, והיא החליטה
כבר מזמן מה תעשה בשעות שנותרו לה. רצתה שעידו יראה אותה שונה
מכפי שהוא מכיר, רצתה לראות את ההפתעה בעיניו ולשמוע את
ה"וואו" בקולו, וידעה היטב שהוא בעצם מצפה לזה. מהבית הביאה
מעיל, חולצה סתמית וזוג מכנסיים, וגם סט לבנים להחלפה - כמה
כבר צריך בשביל לילה אחד באנגליה, הטיסה שלה חוזרת מחר בערב -
אבל היה ברור לה שהבגדים הללו מיועדים רק לפגישה עם הלקוח. את
השמלה המחמיאה שתקנה, את החזייה עם כתפיות התחרה - בכוונה תבחר
בשמלה שהכתפייה תבצבץ ממנה - את התחתונים השחורים, את הנעליים,
תלבש רק במשך לילה אחד. בהתחלה חשבה להשאיר אותם במלון, אבל
חששה שינסו לאתר אותה והחליטה פשוט לזרוק אותם לפח הקרוב. היא
גם תשלם במזומן, שאיציק לא יידע. סוד קטן ולא מזיק, נספח לסוד
הגדול.

תמיד אהבה לקנות בגדים, אבל מעולם לא קנתה במהירות רבה כל-כך
ומעולם לא הרגישה מאושרת כל-כך כמו באותו אחר הצהריים, בחנויות
העמוסות של רחוב אוקספורד, כשידעה שיש סיבה ויש מטרה וה"ואו"
של עידו יהיה שווה הכל.

בשעה שבע בדיוק חייגה אליו, ידנית (לא הרגישה צורך להכניס את
המספר שלו לחיוג המקוצר). את הטלפון החזיקה כשהיא עומדת בפתח
המלון, ולמרות שהחל כבר להחשיך ונהייה קריר לא חשבה לרגע לעלות
ולקחת את המעיל. כשענה אמרה רק "אז זהו?" והתפלאה שהצליחה בכלל
לדבר. אחרי שתי שניות אמר "מלון מייפייר, בואי" וניתק.

כל הדרך, במונית, הסתכלה ברחובות המחשיכים והרטובים ולא חשבה
דבר, לא מדוע היא נוסעת אליו ולא הוא אליה ולא מה יהיה כשתגיע,
ואפילו לא הבחינה במבטים שנהג המונית נעץ בה שוב ושוב דרך
המראה, למרות שבסופו של דבר הבחינה וחייכה חיוך קטן של סיפוק.

היא ידעה שעידו ימתין לה בכניסה, והוא אכן המתין, ידיו תחובות
בכיסים, והיא הביטה במכנסי הקפלים שלו ובחולצת הכותנה שלו
ובלעה את רוקה. אז זהו.

כשהחלה לרכון קדימה על-מנת לשלם לנהג, סימן לו עידו "רגע" ופתח
לה את הדלת. תמיד רצתה שמישהו יפתח לה את הדלת, אפילו איציק,
אבל איציק לא עשה זאת אף פעם. ועכשיו עידו, נחשק,  המתין שתצא.
כשיצאה הניח את ידו על כתפה, נוגע בכתפיית התחרה, והיא נרעדה
משום שחיכתה למגע הזה במשך מה שנראה לה כעת כל חייה, ולמרות
הרעד ראתה שחייך וראתה שהבחין ברעדה, ואז אמר פשוט "בואי,
ניסע", ולא אמר שום "וואו", אבל היא ראתה את החיוך בעיניו
וידעה.

היא נכנסה שוב למונית והוא אחריה, וכיוון שאחז קודם בכתפה
הניחה היא את ראשה על כתפו, במה שנראה לה פתאום טבעי לחלוטין,
ולאחר שפנה ומסר לנהג כתובת שלא קלטה אמר לה "יש מסעדה נחמדה,
לא רחוק", ובמשך חמש הדקות של הנסיעה לא אמר דבר נוסף, אלא רק
נשם בשקט והיא שמעה את נשימתו מבעד לכתפו וידעה שהוא מריח את
שערה.

בהתחלה דיברו רק על האוכל, כי היה צריך לעיין בתפריטים ואחר-כך
לשוחח עם המלצר שהגיע לרשום את ההזמנה והיה טרחן יותר מכפי
שציפתה. כשהמלצר הסתלק השתתקו לרגע, אבל נאוה הרגישה שאינה
יכולה לשתוק עוד, גם משום שדיברו כבר על האוכל וגם משום שישבו
פנים אל פנים ולא נגעו עוד זה בזו והיא חששה שלא תוכל לעמוד
במבטים. כיוון שלא ידעה איך לומר את הדברים האמיתיים, ניסתה
לספר משהו לחלוטין לא חשוב על העובד החדש שהגיע אתמול, אבל
עידו אמר לה "די, בואי נעזוב את העבודה. בואי נחזור אחורה.
ניזכר בילדות, בחוויות ששנינו כמעט שכחנו. בואי נהיה שוב
תמימים לכמה דקות. נחשוב שהיינו יחד ונחלוק שוב את הזיכרונות".
ונאוה, מחוייכת, הביטה ישר לתוך עיניו ואמרה לו "בוא נצלול".

והעולם הפך לבליל של תמונות וקולות וריחות, עולמה מתערבב
בעולמו, והיא דיברה והקשיבה ומחשבתה היתה עסוקה בדברים אחרים,
בעיניו, בידיו, בחולצתו, במכנסיו, בגופו, בכתפיית התחרה,
בסדינים. ומאוחר יותר - במלון, בטיסה, בבית, כשניסתה בכאב עיקש
להיזכר על מה דיברו - זכרה רק מעטה מטושטש של ערפל ארגמני
וקולות מרוחקים של ילדים משחקים וריחות של תבשילים זרים, ולא
ידעה אם אלה תבשילי ילדותו או תבשילי ילדותה או ריחות המסעדה.

אחר-כך יצאו אל הרחוב הצונן והיא הצטמררה, והוא אחז במותנה
והיא לפתה את מותנו וחשה בחום גופו מבעד לחולצת הכותנה, ולא
רצתה שהרגע יעבור אבל רצתה כל-כולה שייסעו כבר, שיגיע הרגע.

כשנכנסו למונית חשה באוויר החם אך הוסיפה להצטמרר ונצמדה אליו,
ירכה נוגעת בירכו וראשה שוב על כתפו. הוא שאל "באיזה מלון את?"
והיא ענתה, ולא התפלאה שביקש להגיע אליה במקום אליו, ואפילו
שמחה משום שהעדיפה חדר מלון מוכר - גם אם הכירה אותו רק כמה
שעות, ובכל-זאת ידעה את רכות המיטה ואת צבע הסדינים ואת ריח
המגבות. ושוב שתקו כל הדרך, ושוב שמעה את נשימתו וידעה שהוא
מצפה ודרוך כמוה.

כשהגיעו פתח את דלת המונית והחזיק אותה פתוחה ואחז בידה וסייע
לה לצאת. והאוויר היה שוב צונן ולח, וכיוון שאחז בידה התקרב
אליה פנים אל פנים, וחפן את שערותיה בידיו, והיא חיבקה את
מותניו, והוא הניח את ראשו בצד ראשה, ובמשך רגע ארוך היו
נתונים זה בזו והיא חשה שבשרה סומר וחשה שגם בשרו סומר.

ואז הרים את ראשו וליטף את שערה והוריד את ידיו ואמר "לילה
טוב, נאוה", ונסוג מעט לאחור.

אינסטינקטיבית הסירה את ידיה ממותניו והביטה בעיניו, ואחרי שתי
שניות שנדמו כנצח אמרה "עידו?" והוא רק שב ואמר "לילה טוב,
נאוה" וניתק את מבטו ומיהר ונכנס למונית שנהגה המתין כל אותו
זמן, וטרק את הדלת, ומנוע המונית נהם ועידו לא היה עוד.

היא פסעה לאחור, לא מודעת, לא חושבת, עד שנשענה על הקיר הלח של
המלון, וחשה רעד בחלציה וחשה בדמה ההולם ברקותיה. ולאט-לאט
החליקה על הקיר, שפתיה קפוצות, וכל מה שעלה במוחה הוא - אל
תבכי, אל תבכי. והיא לא בכתה, רק ישבה שם ורעדה הולך וגובר.

בשלוש ורבע, כשכבר שכבה במיטתה וניסתה לשוא שלא לחשוב ולא
לרעוד, צילצל הטלפון, והיא ענתה לצילצול הראשון אך לא אמרה
דבר. כעבור מספר שניות, בקול צרוד, שאלה "זה בגלל חגית?" והוא
אמר "לא, זו לא חגית. תביני, לא רציתי לאבד את הקסם", וניתק,
והיא הבחינה שקולו מיוסר וכואב, והביטה אל הטלפון הדומם ולא
ידעה מה להשיב, ורק אמרה לעצמה - אל תבכי, אל תבכי, והמשיכה
להאזין לקולות הלילה, קולות של סירנה מרוחקת וכלי-רכב ממהרים
והזימזום החדגוני של מפוחי האוויר.

הפגישה עם הלקוח היתה מיוסרת וחבוטה לאחר לילה של חוסר שינה,
והיא ידעה שעליה להתפלל שאיש לא ישים לב אבל ידעה שלא ממש
איכפת לה. ובהמשך, כך ידעה, צפוי לה לילה נוסף של חוסר שינה,
עד אשר המטוס ינחת לפנות בוקר והיא תגיע לביתה ותנסה שלא להעיר
את איציק ותנסה שלא ירגיש. וממש ברגע האחרון נזכרה לזרוק את
השמלה והחזייה והתחתונים והנעליים, וכשזרקה אותם ידעה שלא זו
היתה ההרגשה שציפתה לה, וחשבה לעצמה שלא ממש איכפת לה, אבל
ידעה שהיא טועה.

עידו חזר יממה אחת אחריה, וכשהגיע עבר ליד דלת משרדה ולא הביט
פנימה, והיא דווקא הביטה והביטה וחיכתה שיגיע. ואז ראתה אותו
נעצר ומצטודד וחוזר ומכוון אליה מבט מהוסס. שני שכניה לחדר
הגיעו כבר לעבודה, ובכל-זאת סימנה לו בראשה שייכנס. וכשנכנס,
הדלת עדיין פתוחה, הביטה היישר לתוך עיניו ואמרה בחיוך "היה
ממש נפלא", ולא ניסתה להסתיר את המבט ולא היה איכפת לה כלל
שהאחרים שומעים.